לעיתים קשה להפריד בין עיקר לטפל - ולעיתים הנראה טפל יכול להאיר את העיקר. אין בכוונתי לעסוק בוויכוח על ביצוע יצירות וגנר בארץ - נדמה שנאמר בנושא זה כל שיכול להיאמר. נגינת יצירתו של וגנר כהדרן שני בקונצרט בפסטיבל ישראל היא הזדמנות להזכיר ולדון פעם נוספת בשאלת זכויותיו של הצרכן.
שידורי הטלוויזיה הראו חלקים מהעימות שהתפתח באולם הקונצרטים, ויכוח שבמסגרתו העלה אחד המאזינים את הטענה הבאה כלפי מי שרצה למנוע את נגינת וגנר: "הקונצרט נגמר. קיבלת תמורה לכסף שלך. לך הביתה." טענה זו משקפת, מבלי משים, את אי־ההבנה הנפוצה ביותר של רעיון הקפיטליזם וכוחות השוק. שילמת - קיבלת. אין מקום לדיון בשאלות מוסר, ערכים או זכויות. עמדה מוטעית זו היא גם הבסיס לרבות מן ההפגנות נגד הגלובליזציה, המאשימות את המערב בעמדה קפיטליסטית מסוג זה ביחס למדינות העולם השלישי.
אלא שלא כך מתנהלים הדברים בחברה קפיטליסטית דמוקרטית. כוחות השוק הינם למעשה הכוחות שבידי הצרכנים. הצרכנים, במיוחד בהיותם מאוגדים ומאורגנים - אולם לא רק אז - יכולים להפעיל כוח רב מאוד על יצרנים וספקי שירותים. כל שעליהם לעשות הוא להצביע ברגליים. לקוחות נייקי שרצו למחות על עבודת ילדים במפעלי נייקי בעולם השלישי הצביעו ברגליים - ונעלו נעליים מתוצרת חברה אחרת. וזו דוגמה אחת מני רבות.
קל לשער שבין אותם אנשים שעזבו את אולם הקונצרטים טרם השמעתו של וגנר, היו כאלה שלו היו יודעים שוגנר ינוגן, לא רק שלא היו קונים כרטיסים (ובכך מממנים חלק כלשהו מעלות האולם) אלא שהיו עומדים מחוץ לאולם עם שלטים - ומביעים את כעסם בדרך ההפגנה. דרך מחאה זו נמנעה מאנשים אלו, בדרך הפשוטה והבטוחה של גניבת דעת: וגנר נשמר בסוד עד סוף הקונצרט. אלא שניתן להצליח במעשה כזה פעם אחת. הלקח נלמד.
הדרך שבה הלקח הזה צריך להילמד הינה באמצעות מנגנון הלימוד הקיים בחברה דמוקרטית. היות שהנהלת פסטיבל ישראל (כפי שהבנתי מהדיווחים בכלי התקשורת) אינה מבינה שהבעיה אינה בכך שהמנצח הפר סיכום איתם, אלא שהם הפרו סיכום עם הקהל - צריכים קוני הכרטיסים להביע את מחאתם כלפי הנהלת הפסטיבל. שתי דרכים מקובלות יש לכך. דרך אחת היא החזרה המונית של כרטיסים שטרם נוצלו וכתיבת מכתבי מחאה. הדרך השניה, היא פניה לבית המשפט.
חשוב לבדוק את בית המשפט הישראלי ולראות האם יבין שבמסגרת של תביעה כספית על החזר מחיר הכרטיסים, יש מקום לבדוק האם הכרטיסים נקנו בעקבות מצג שווא, לו היו שותפים הנהלת הפסטיבל ודניאל בארנבוים - ואין הצרכן צריך להבחין בין שני אלה. כאשר דורשים מגופים ציבוריים "שקיפות", ראוי לכלול בה גם זאת: אף אם אני רוכש כרטיסים למופע מחול, זכותי לדעת האם במסגרת אותו הפסטיבל מנגנים וגנר. אין הצדקה לרמיה על־מנת להשיג שקט תעשייתי.
מן הדין, כמובן, שפסטיבל ישראל, ייצרף את המנצח בארנבוים כצד שלישי בתביעה, שכן לטענתם הוא הפר סיכומים עימם. ראוי שטענה זו תיבדק. אין סיבה לקבלה כפי שהיא.
ראוי לזכור שפסטיבל ישראל הינו פסטיבל תרבותי המסובסד על־ידי משלם המיסים הישראלי. עובדה זו מערערת עוד יותר את הטענה הנאיבית שצוטטה בהתחלת רשימה זו "שילמת - קיבלת." קוני הכרטיסים לא מימנו את כל עלות הפקת האירוע. אי לכך ראוי היה שהאירוע יתנהל בהתאם להחלטת ההנהלה הציבורית של הפסטיבל. אין הדבר דומה לו היה נערך הקונצרט במסגרת פרטית כלשהי. לכן ראוי שפסטיבל ישראל ינער חוצנו מן המופע, ויתבע מהמנצח ואמרגניו לשלם את עלות האולם והפקת האירוע. שהרי הסבסוד שניתן לפסטיבל הוא למימון אותם מופעים שעליהם הוחלט על־ידי ההנהלה האומנותית של הפסטיבל, ולא למימון החלטותיו של המנצח החשוב בארנבוים. הנהלת הפסטיבל משמשת כנאמן ציבור. כל אותו מימון שלא התקבל מקוני הכרטיסים (שרומו) התקבל במרמה מקופת הפסטיבל, וגם כאן המרחק בין גניבת דעת לגניבה סתם אינו רחוק במיוחד.
כאמור, אין בכוונתי להביע עמדה כלשהי על ניגון יצירותיו של וגנר. אין לעמדתי בעניין חשיבות מיוחדת. אולם חשוב, בתחילת המאה העשרים ואחת, להבין מהם כללי המשחק בחברה קפיטליסטית מודרנית. לצרכן יש כח, וכח זה מחייב גילוי נאות כלפיו. אין דינם של אירועים מסובסדים כדינם של אירועים פרטיים. והדרך להתמודד עם גניבת דעת היא על־ידי הצבעה ברגליים - אך גם על־ידי פניה לבתי משפט הפועלים על־פי חוק.
כללי משחק אלה, עוד יותר מאשר נגינתו של וגנר, הם המאפיינים את תקופתנו ואת תרבות חייה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש