בבסיסם של הרעיונות אותם ניסיתי להציג בשורות הבאות, עומדים שני רעיונות עיקריים: האחד הוא ניכוס מושג האהבה על־ידי ועבור הציביליזציה הפטריארכלית, כפי שזו התפתחה בחברות שונות ורחוקות באופן זהה פחות או יותר, מבחינה זו, ועיצובו של המושג כמהות זכרית בעיקר. וכפועל יוצא מזה, המוטיב השני הוא האהבה ככלי (אחד מני רבים) לשעבודה של האישה.
כהנחה בסיסית ניקח את האמירה כי "מותר האדם מן הבהמה". לדיוננו, ההבדל נעוץ בהיות האדם יצור בעל תודעה היסטורית. משמעות התודעה הזו היא, שבניגוד ליצורים אחרים, אין האדם ממציא מחדש את הגלגל בכל פעולה ופעולה ובכל יום. מכאן שישנה המשכיות תודעתית בין דבר לדבר שכל פרט עושה לעצמו ובעצמו, וישנו קשר בין מעשיו של פרט אחד לפרט אחר. אפשר להסביר ולהבין קשר פנימי־תודעתי משום שכביכול, לכל התרחשות בחיי הפרט ישנו רישום, "יומן אירועים", במוחו של אותו פרט. לעומת זאת, קשר בין פרטים ניתן להסבר רק בקונטקסט חברתי, תודעת החברה והציויליזציה. אולם תודעה שכזו מצריכה רישום חיצוני, ומכאן אפשר אולי להניח שסוג ההמשכיות הזה מתקיים הרחק מעבר לקיומו הפיזי של איש או אישה מסוימים - היינו היסטוריה שמעיקה, מנווטת, או מהווה מידת ייחוס לדפוסי התנהגות.
הראיה של האדם כישות היסטורית חשובה לקביעה כי האהבה כוללת בתוכה אלמנט הנובע מהתפתחות הציויליזציה. אין צורך במראי מקום רבים כדי להראות שכמעט רוב החברות התפתחו כחברות זכריות, שיסוד היחס המתנשא לנשים הוא חלק בלתי נפרד מישותן; ולעיתים רבות, יחס זה מגובה במוסר ובחוקים דתיים ספציפיים.
הקביעה של שמעון גלבץ כי האהבה היא פרי התפתחות חברתית מקובלת עלי, אולם בהסתייגות מצד אחד, ובהרחבת היריעה מצד שני. לדעתי, אין עוררין על האלמנט הפיזי־כימי של האהבה - היינו משיכה בין שני פרטים (בכוונה אני משאיר את זיהוי הפרטים הללו פתוח ככל האפשר) שמאופיינת בתשוקת מינית, בכמיהת הגוף לקשר - אם פיזי אם אפלטוני - בין שני הפרטים הללו. את הפן הזה של האהבה אין צורך להסביר בתלות חברתית או תרבותית. (את הנושא של אהבת הנפש נשאיר לדיון אחר).
ואולם, לאהבה יש גם את אותו צד, שלפעמים משפיע יותר מזה הפיזי, והוא מושג האהבה כתוצר תרבותי - ולפיכך תלוי מקום וזמן, על־פי שמעון גלבץ. לדעתי, ניתן להרחיבו למושג שנובע מהתפתחות הציויליזציה בכללותה.
כשאנו באים לחקור נושא כלשהו, עומדת לרשותנו שיטת העבודה המדעית. לצערי אני אישית לא ערכתי מחקר מדעי רב, אך לנושא האהבה עומד יתרון - לאורך כל הדורות התנהל רישום ענף שהביט באהבה ובחן אותה ללא הרף. מדובר כמובן בעולמן של השירה והספרות, שמהווה מקור כמעט בלעדי עבורי למראי מקום בתחום.
המשורר הסימבוליסטי הצרפתי, בן מחצית המאה התשע עשרה, שארל בודלייר, שהשפעתו הולכת ונמשכת עד ימינו, כתב ביומניו האינטימיים:
"באהבה, כמעט כמו בכל עיסוק אנושי, יחסים שמניחים את הדעת הם תוצאה של חוסר הבנה. חוסר ההבנה הזה מהווה הנאה. הגבר זועק 'הו, מלאך שלי', האישה פועה 'אמא! אמא!', ושני האימבצילים הללו משוכנעים שהם חושבים על אותו הדבר. התהום שאיננה ניתנת לגישור - שהיא סיבת הנתק בתקשורת - נשארת לא מגושרת".
בודלייר תפס את ההבדלים בראית האהבה בין הגבר לאישה. אך ממה נובעים ההבדלים הללו? מכיוון שהיומן האינטימי שלו הינו רק אוסף מחשבות אפוריזמיות, הוא לא מספק תשובה. אבל לדעתי בודלייר הקדים את זמנו בראית חוסר ההבנה בין נשים וגברים, ושל תפיסת שניהם את מושג האהבה. באמצע המאה העשרים חקרה הפילוסופית הצרפתיה סימון דה־בובואר את הנושא וכתבה את אחד מספרי היסוד הפמיניסטיים, "המין השני", בו חקרה והראתה סיבות לפער שתאר בודלייר. למרות שעברו כחמישים שנה מאז כתיבת הספר, רבות מתובנותיו עדיין תקפות.
האהבה הרומנטית, כפי שהיא פחות־או־יותר מוכרת לנו, אנשי המערב (בהכללה גסה), איננה תיאור של אותה מערכת יחסים ששררה עד לפני לא פחות מ-50 שנה, ויתכן שעד היום בשאר חלקי העולם. האהבה, כפי שהיא נתפסת, כנראה, על־ידי קהל קוראי "האייל", היא פועל יוצא של רצונם החופשי של שני פרטים, אשר מרגישים עצמם משוחררים מעול ומוסכמות חברתיות. לא כך היה עד פרוץ המהפכה הפמיניסטית - נשים היו נטולות הגנה פוליטית, כלכלית, וחברתית ונאלצו לסמוך על הגבר כדי לחיות את חייהן. מכאן בניית מושג האהבה כמחזיק אלמנטים של צורך, כפיה וניצול.
כתרגיל, ניקח סרגל מדידה גיאוגרפי ונשרטט קו מאפגניסטן עד, נניח, פריז. כמה מקומות עונים לקריטריון של אהבה חופשית, אהבה שמצייתת אך ורק לרצון הפרטים שלוקחים בה חלק? ואם ניקח סרגל נוסף ונציב אותו על בסיס הזמן, מה יהיה היחס אז? התשובה בשני המקרים זהה - אחוזים קטנים משוחררים מכבלי התרבות, המקום והזמן.
הנה דוגמא, תמימה ביותר באופן יחסי, לתאור תפיסת האהבה שהיתה קיימת במקומותינו עד לא מכבר. היזכרו בריצ'ארד ברטון, השחקן השייקספירי השרמנטי, בעלה של אליזבת טיילור, שגילם את דמות הגבר האולטימטיבית כאנטוניוס או המרגל שחזר מן הכפור. בשנות השישים הוא שר את השורות הבאות במחזמר "קמלוט":
How to handle a woman,
Mark me well, I will tell you sir!
The way to handle a woman,
Is to love her, simply love her,
Merely love her, love her,
Love her!
(מילים: אלן ג'יי לרנר)
איך לטפל באישה, איך לנהל אישה; זאת הגישה המקובלת, ועבור נאורי המערב, האהבה היא השיטה. אם נעטוף אותה במסווה רומנטי הרי שזה בסדר. אם נחזור ל"סרגלים" שלנו, נראה בכמה חברות האישה היא עדיין חפץ עובר לסוחר, גוף בעל תכלית הולדה שהוריה, מחזריה־תובעיה, והחברה כולה שולטים וקובעים את גורלה. מילדות, מראה דה־בובואר, היו הילדות מתוכנתות להגשמה אישית בקריירה של אהבה, נטולות אמצעי קיום עצמאיים, והן חייבות להסתמך על הגבר, שעיצב (לא במודע, אך כך נראה שהתפתחה הציויליזציה) את התרבות והחברה למענו, לפי דמותו.
בספרה לעיל, מצטטת סימון דה־בובאר את הסופר הצרפתי בן המאה ה-19 בלזאק:
"בקרב רמי המעלה, חיי הגבר הם התהילה, חיי האישה הם האהבה".
מושג האהבה עבור הגבר איננו סימטרי עם זה של האישה. עבורה מכתיבה החברה, היהודית למשל, תפקיד שנובע ישירות מהשוני הביולוגי שלה ("בת מלך כבודה פנימה") ומגבה את הדוגמה הזו בתילי תילים של חוקים מחייבים, כביכול היו אלו חוקי טבע אפריוריים:
"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' י"ח), ומפרש ילקוט ראובני - "שלשה דברים צריך אדם לעשות... לבנות בית, לנטוע כרם... ואחר כך לישא אישה".
ומה אמורה האישה לעשות? אין זו אלא מראה נוסף למה שבובואר קראה לו "האישה היא אסירת המגדר שלה", ואין היא אלא אובייקט לגבר - אך אין היא אובייקט עבור עצמה. ואין זו מתקפה על הדת היהודית, משום שכמו שכבר ראינו, האיסלם נגוע גם כן, או האלילות באפריקה המקדשת כריתת דגדגן במלחמתה באהבה.
או, כמו שאמר השדכן לטובייה החלבן, קודם מתחתנים ואחר כך לומדים לאהוב. האם תפיסת השטייטעל הזו מתה עם חיסול העיירה? אני חושב שלא.
ואולי יש שמבלבלים בין אהבה טרנסצנדנטלית לבין משהו זמני, שנועד לשרת את סיפוק התענוג המיני? החצוצרן וזמר הג'אז לואי ארמסטרונג שר:
Let's fall in love
...
Our hearts are made of it, let's take a chance
Why be afraid of it
...
And make our own paradise
Little we know of it, still we can try
To make a go of it
(מילים: טד קוהלר והארולד ארלן)
האם הוא מתכוון לכך שהאהבה משמשת רק ככלי פיתוי, או שאכן היא משתחררת כליל ממוסרות ועכבות התרבות? האם היא באמת משמשת אך ורק אמצעי ביטוי לתאווה מינית, כמיהת החברותא, שאין עליה שום מורא מוסר צבוע? האם היא שואבת את חיוניותה ותוקפה האנושי, לשני הפרטים, מעצם היותה פעילות אנושית?
נקודה נוספת שאגע בה רק ברפרוף היא הקשר הסימביוטי בין אהבה למוות. בנוסף לדוגמת וורטר הצעיר ואהבתו הבלתי ממומשת, גם אהבתם של טריסן ואיזולדה הסתיימה במוות. עבור וורטר המוות היווה מפלט מייסוריו, אולי לחוסר יכולתו להשתחרר מהציווי "אהוב! אהוב!". לכן, כבת יענה, הוא ברח מהחיים. טריסטן ואיזולדה נישאו אל מעבר לחיים: האהבה יכלה להתממש אך ורק במותם. כמה מוזר לראות את אותה התופעה - אהבה - משתמשת במוות לצרכים מנוגדים כל כך.
ממה נובעת הלפיתה הפתולוגית הזו של האהבה עם תשוקת המוות? מה חלקה של התרבות בעיצוב הקשר הזה - "או חברותא או מיתותא"? האם כאן מתגלה האלמנט "הטבעי" של כמיהה אנושית לאחר, הפחד הקמאי מן הבדידות, או שמא גם הבדידות הזו, מושג הבדידות כמחסור באהבה, הוא רובד מלאכותי תלוי תרבות?
אילן שיינפלד כתב שיר חודר ומקסים על הנושא - "וראשיתו באהבה":
אני קורא עולם
באות ובסימן-
כל פרח הברה
בנוף אשר נגלה מלה ועוד מלה:
וראשיתו באהבה.
יחסי אנוש מושתתים על אהבה (או שנאה, ההופכי והמשלים שלה). בלי מושג האהבה לא תיתכן חברה, לא תיתכן ציויליזציה, משום שהאהבה היא המכננת את מישור ההתיחסות בין פרטי החברה.
אך כמו שהראה גלבץ במאמרו, אין האהבה מבוססת על מתכון שיוויוני, לפחות עבור חלקים נרחבים מאוכלוסיית העולם. ידועים מקרי ההתאהבות באהבה - התשוקה האובססיבית לאהוב משהו ולהיות נאהבים. עד כמה ההתנייה החברתית היא שמניעה את הכמיהה הזו, אינני יודע, אך ברור שאין היא תוצר ביולוגי בלבד.
|
קישורים
מה־זאת אהבה - מאמרו של שמעון גלבץ
המתמטיקה של הפוליגמיה - מאמרו של יובל רבינוביץ
על חוק וזוגיות - מאמרו של ירדן ניר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש