"פסטיבל במה קדוש בשלוש מערכות", כך קרא ריכרד וואגנר לאופרה האחרונה שלו, פארסיפל (Parsifal). נהוג להעלות אופרה זו בפסחא, חג תחייתו של ישוע מן המתים, בשל ממד הגאולה שבה והקשר שלה ל"יום שישי הטוב" החל לפני החג. עלילת האופרה מגיעה לשיאה ביום זה, הקרוי בגרמנית Charfreitag, "יום שישי של הייסורים". על־פי המסורת הנוצרית, זהו יום צליבתו של ישוע, יום המסמל הן את הישועה והן את ההתעוררות הרוחנית שנצרפה בייסורי בנו של האלוהים. מוטיב החמלה מהווה נדבך עיקרי במשמעותו של יום שישי הקדוש וגם באופרה, המתפתחת לאורך קו החמלה וההארה היורדת על פארסיפל.
פארסיפל הוא שוטה תמים, טהור, שנצרף בייסורים, הפך לבעל חוכמה ולבסוף הביא רפואה וישועה למסדר אבירים, שומרי הגביע הקדוש ממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה, וכך גם הביא גאולה קוסמית לעולם.
שורשי אפוס הגביע הקדוש לוטים בנבכי ההיסטוריה. וואגנר שאב את השראתו הראשונה לכתיבת האופרה משירת Parzival שכתב ולפראם פון אשנבאך במאה ה-12. וואגנר, שחיבר הן את הליברטו והן את המוסיקה, רקח את סיפורו של פארסיפל משורה של מוטיבים פגאניים, נוצריים ובודהיסטיים. כמו כן מושפעת היצירה מרעיונותיו של הפילוסוף שופנהאואר, ובהם תפיסתו את העולם כרצון וכאידיאה. האמנות מייצגת את הרצון והמוסיקה היא הצורה האמנותית העליונה משום שהיא אינה מוחשית (כמו ציור, למשל) והרצון מתבטא בה ישירות, ללא מתווכים.
וואגנר חיבר את פארסיפל במשך 37 שנה, שבמהלכן נאלץ לצאת לגלות ארוכה באיטליה ואוסטריה עקב השתתפותו במרד מאי 1848. במשך שנות נדודיו בגלות השלים את יצירתו המונומנטלית "טבעת הניבלונגים" ואופרות נוספות, פרסם ספרי ארס־פואטיקה וגם חיבורים אנטישמיים, אך שב פעם אחר פעם לכתיבת פארסיפל. נאמן לממדים המיתיים של האופרה, מתאר וואגנר ביומנו "Mein Leben" את הרגע שבו החליט לכתוב אותה כשעת חסד והתגלות: "בוקר אחד התעוררתי לתוך נהרות שמש, ניצנים לבלבו בגן הקטן, ציפורים צייצו, ויצאנו [הוא ואישתו מינה] למרפסת ליהנות מן השלווה. ניעור בי באחת זכר יום שישי הטוב. משמעותו המקודשת הכתה בי והתיישבתי ללא דיחוי לכתוב סקיצה לדרמה".
השוטה שהיה לגואל
עלילת האופרה מציגה מאבק בין מסדר אבירי הגביע הקדוש, שבראשם עומד אמפורטאס, לבין המכשף הרע קלינגסור. בעבר ניסה קלינגסור להתקבל כחבר במסדר, ובניסיון להתגבר על יצרו המיני סירס את עצמו, וסולק בשל כך מהמסדר. משהפך לאויב הוא מנסה למשוך את אמפורטאס אל הצד האפל בדרך הפיתוי. קונדרי, שקלינגסור שולט בה באמצעות קללה, משמשת כלי בידיו. קונדרי מסמלת עבור כמה מפרשני האופרה את היהודי הנודד: מפני שצחקה בפני ישוע הצלוב, הוטלה עליה קללת הנדודים הנצחיים - אך גם החובה לומר אמת תמיד. היא מצליחה לפתות את אמפורטאס במידת מה, וקלינגסור חוטף את החנית הקדושה ופוצע אותו אנושות. החנית היא חניתו של לונגינוס אשר פצע את המושיע ומכאן כוחה.
פארסיפל מופיע לראשונה שעה שהאבירים תופסים אותו ביער, אחרי שהרג בקשתו ברבור לבן בסמוך לטירת מונסאלווה בספרד. הם לוקחים אותו לטקס פולחן הגביע הקדוש, אך בהיותו תמים ושוטה הוא מתבונן בנעשה בלי להבין דבר: הוא אינו מסוגל לתפוס את משמעות הטקס. האופרה תגולל את התפתחותו הרוחנית בתהליך של התגלות, טהרה וגאולה שאותה יביא לעולם.
קלינגסור הזומם מזימות בטירת הרשע חש בפוטנציאל של פארסיפל, ושולח את קונדרי לפתותו. הוא מעורר בו את זכר אמו - ותודעתו של פארסיפל נשטפת בזיכרונות ילדות, שבאמצעותם הוא מתוודע לדבר חדש שלא היה מוכר לו: המיניות. כשקונדרי מנשקת אותו נופלת עליו הארה והבנה של מהות ומשמעות ייסוריו של אמפורטאס, ראש המסדר. ברגע זה מבין פארסיפל את שליחותו ומשיל מעליו את תמימותו של השוטה.
אף שהיא מנסה לפתות את פארסיפל אין קונדרי יכולה שלא לומר את האמת:
אני קוראת אותך שוטה תמים, "Fal parsi"
שוטה תמים שכמותך
... חרטה
תביא קץ לאשמה
הבנה
תמיר שטות בהגיון
למד להכיר את האהבה
שעטפה את (אביך)
שעה שלהט ייסורי הלב
הטביעוהו באש!
קלינגסור מנסה להכות את פארסיפל בחנית, אך זו קופאת באוויר. פארסיפל נוטל אותה, מתווה צלב לעומת טירת הרשע והיא קורסת. הגן הקסום הופך שממה, קונדרי צונחת לארץ וקלינגסור נופל מת. פארסיפל העומד לחזור למונסאלווה קורא כך:
בעזרת הסימן הזה אני מביס את קסמיך
כשהחנית תרפא את הפצע
... תהייה תהילת השקר לשמה
מקום אבל בכא והרס!
כעבור שנים מופיע פארסיפל שוב בפאתי היער, עוטה קסדה ושריון, החנית בידו, והוא יגע ממסעו. משא אשמתו גובר כשנודע לו שטיטורל, זקן האבירים, מת, ומסדר הגביע הקדוש נמצא על סף חידלון. יום שובו הוא "יום שישי הטוב", ופארסיפל, לא עוד השוטה התמים אומר לאביר גורנמאז:
זהו הנס של יום שישי הטוב, אדוני (אלוהי)
... אבוי זה יום הצער הנורא
עתה, אני מרגיש, כל זה אשר פורח,
נושם, חי ומתחדש
יימלא אבל ובכי
מסעו של פארסיפל אל הידיעה, אל החמלה והרחמים כמעט הושלם. עתה מזהה בו גורנמאז את נושא הבשורה. יחד עם קונדרי הוא מסיר את השריון מפארסיפל היגע, וקונדרי רוחצת את רגליו ומנגבת אותם בשערה. פארסיפל מודה לה על שירותה ומטבילה.
הפעמונים קוראים ללוויה של טיטורל באווירה של דיכאון וייאוש. פארסיפל נוגע בחנית הקדושה בפצעו של אמפורטאס, הלה מחלים, ופארסיפל משחרר אותו מחובותיו כשומר הגביע. החנית נוטפת דם. פארסיפל מגלה את הגביע הקדוש ומניפו אל על. כל האבירים נופלים ומשתחווים אפיים ארצה ושרים:
נס עליון גאולתנו
גואלנו הוא נפדה
הבמה מחשיכה, אור זורם מלמעלה ומאיר את הגביע, ויונה צחורה יורדת על פארסיפל, ראש המסדר החדש. קונדרי צונחת לארץ נטולת רוח חיים.
המוסיקה כמו תלויה באוויר מלאת מסתורין, מלאת תקווה, ממלאת חדרי לבבות בקול דממה דקה. האופרה, האולם והעולם עומדים ותלויים בחוטו של צליל אחד, תו אחד, ודומה כאילו הוא נמשך לנצח, כאילו בו תלויה האחווה האנושית כולה.
יצירת האמנות הטוטאלית - Gesamtkunstwerk
וואגנר פיתח בכתביו תיאוריה שעל פיה חייבת היצירה האופראית להיכתב ולהתקבל כמכלול של כל הצורות האמנותיות - מוסיקה, שירה, ריקוד, ציור, דרמה - עליהן להתאחד לכדי יצירה אחת, שלמה וגדולה - יצירת האמנות הטוטאלית.
בניגוד לאופרות שחוברו עד זמנו בצורה של מוסיקה תוכניתית - אריה, רצ'יטטיב, ריקוד והפסקות שבהן הקהל מוחא כפיים - זורמת האופרה של וואגנר ללא הפסקה, תוך שינויים מוסיקליים ודרמטיים פנימיים. המנצח פייר בולז העיר שהקצבים של פארסיפל משתנים בהתאם להתפתחות העלילה - בלתי יציבים בקטעים הדרמטיים ויציבים בקטעי ההגות.
כמו כן טען וואגנר, שכפי שבחיי היומיום לא נכנסים זה לדברי זה, כך גם בדרמה המוסיקלית אין להעלות דואטים או שלישיות, וכל זמר (או זמרת) צריך לשיר בתורו (או תורה). לשם כך פיתח את טכניקת המוטיב - כל היבט בדרמה מקבל אפיון מוסיקלי מזהה. כך לחנית הקדושה יש מוטיב, וגם למושגים מופשטים כמו אהבה, אמונה או תקווה יש מוטיב. אחד המוטיבים המפורסמים של האופרה הוא מוטיב הגביע הקדוש, Dresden Amen. הוא מופיע לכל אורכה של האופרה, החל מהפרלוד ועד הסיום. זהו קטע עתיק שוואגנר "גילה" בסימפוניה של מנדלסון. הכרומטיות העולה של המוטיב, חרישית ומתגברת לאט ובעדינות בלי להגיע לשיא, מרטיטה לבבות בהרגשת התעלות ומעבירה את תחושת הגאולה המשויכת לגביע ולתהליך ההתגלות.
כפועל יוצא מהתיאוריה שלו חיבר וואגנר בעצמו את התמליל, המוסיקה והתזמור, תכנן את הבמה והכוריאוגרפיה והיה מעורב בציורי הרקע והתאורה. גולת הכותרת של המעשה הוואגנריאני היה בניית בית אופרה מיוחד לביצוע יצירותיו, וייסוד פסטיבל שנתי בבאיירויט.
וואגנר התייחס לביצוע הראשון של פארסיפל כאל אירוע חנוכת בית המקדש, בדומה לטקסי חנוכת כנסיות. יש הרואים בפארסיפל יצירה דתית לעילא ויש הרואים בה יצירה על הדת. אחד המבקרים המפורסמים ביותר של האופרה, ועקב כך של המלחין, היה פרידריך ניטשה. הוא תקף את וואגנר, ידידו, נרתע מהאנטישמיות שלו ומהתקרבותו המסוכנת, לטעמו של ניטשה, לדת בכלל ולנצרות בפרט.
למרות זאת, אחרי שניטשה חזה באופרה פארסיפל כתב: "אם נדבר מנקודת מבט אסתטית בלבד, האם חיבר וואגנר מעודו יצירה טובה יותר? ההבחנה הפסיכולוגית עילאית, ההבחנה לגבי מה שיכול להיאמר, להיות מבוטא... כל שוני זעיר מועבר בצורה קולעת. הבהירות המוסיקלית... התעלות הרגשות הייחודית...". ולאחותו כתב ניטשה: "איני יכול לחשוב על האופרה בלי שאחוש טלטלה אלימה. כה מרומם הייתי, היא נגעה בעצם נשמתי. כאילו דיבר אלי מישהו, סוף סוף, אחרי שנים רבות כל כך..." מן הראוי לציין שהיחסים האישיים בין השניים היו סבוכים, ושנים אחדות אחרי כן, בהיותו על סף טירוף, כתב ניטשה מכתב אהבה לוהט לאישתו של וואגנר.
להשמעת הבכורה בבאיירויט בחר וואגנר במנצח הטוב ביותר של זמנו, הרמן לוי. יהדותו הציקה לוואגנר, בשלב מסוים ניסה למצוא לו מחליף ואחרי כן ניסה לשכנעו להתנצר. הרמן לוי סירב ולבסוף ניצח על השמעת הבכורה של פארסיפל ועל סדרות נוספות אחרי מותו של וואגנר.
טנור גיבור
הרשו לי להפליג מעט במורד סמטת הזיכרון. בשנות השישים והשבעים נאבקה האופרה הישראלית על קיומה עקב חוסר תקציב וקהל מידלדל. אני זוכר את הפעם הראשונה - והאחרונה למשך שנים רבות - שבה הלכתי לאופרה. המורה למוסיקה, אישה שברירית, החליטה לקחת את פרחחי הגימנסיה להקשיב לריגולטו בבניין האופרה המט ליפול ששכן אז על שפת ימה של תל־אביב. דקות ספורות לפני עליית המסך היא עוד התרוצצה נואשות בניסיון לשדל אותנו לנטוש את מכונות הפליפרים ושולחנות הביליארד שמלאו אז את הטיילת, ולהיכנס לאולם.
מנהלת האופרה דאז, זמרת הסופרן אדיס דה פיליפ, נהגה לגייס זמרים אלמונים מחו"ל, וכך הגיע לארץ ב-1962 טנור צעיר ממקסיקו בשם פלאסידו דומינגו. אחרי שנתיים החל דומינגו לשיר באופרה של ניו־יורק ונסק בשמי האופרה הבינלאומיים עד שהגיע למעמדו העליון היום. בנוסף לכשרונו כטנור לירי המתמחה באופרות איטלקיות, דומינגו הוא מבכירי הטנורים הוואגנריאניים בעולם. רק טנורים בודדים מסוגלים לשיר כיאות ולהביא אופרה של וואגנר לכדי סיום מוצלח. לפני שנים אחדות ראיתי את דומינגו בתפקיד פארסיפל במטרופוליטן אופרה של ניו־יורק. הזיכרון שלי מסיום המערכה הראשונה מעורפל ביותר ונתמך בזיכרונו של ידיד שהתלווה אלי. ניטשה, בדבריו המצוטטים לעיל, תיאר בדיוק את ההרגשה ההזויה, את החיוורון ואת הרעד שאחזו בי, עד כדי כך שהייתי צריך להישען על עמוד במשך דקות ארוכות. לפני כן, לא העליתי בדעתי מעולם שלמוסיקה יכולה להיות השפעה שכזו על מאזין.
הדרישות מטנור וואגנריאני שונות בתכלית מאלה של הטנור הלירי. הטנור הוואגנריאני קרוי "טנור גיבור", Heldentenor. השם מתאר את הקושי המיוחד שמציב וואגנר בפני הטנור. בנוסף ליכולת שירה בגרמנית עליו לשיר בדיקציה משובחת כדי לבטא היטב את הקשרים ההדוקים בין המוסיקה למשמעות המילים ולתנועות ולהברות הקיימים במשפט המוסיקלי הוואגנריאני. הטנור מבצע את התפקיד הדרמטי הראשי וגבורתו באה לידי ביטוי ביכולתו לשיר לבדו קטעים ארוכים, מערכה אחר מערכה, תוך שמירה על מעברים טונליים עדינים ושמירה על דינמיות קולית - חזק/חלש - עילאית. הכתיבה לטנור לירי מקלה עליו יחסית: בדרך כלל נדרש ממנו לשיר מעט ברגיסטרים הנמוכים, להכין את עצמו לזינוק ואחרי כן לעלות בבת אחת, אך לזמן קצר, למרומי האוקטבות. לעומת זאת, הפרטיטורה של "הטנור הגיבור" תובעת מהזמר להיצמד למנעד קולי צר במשך זמן רב, ומבחינה טכנית הדבר קשה שבעתיים - הדבר משול להליכה ממושכת על גבי קורה צרה.
ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם שבכדי ליהנות מפארסיפל צריך להיות או פנאט או פילוסוף. בפסח לפני שנה, הלכתי שוב לחזות בפארסיפל, נכנסתי פעם נוספת למקדש, אחוז יראה וצפייה לקראת חווית ההתעלות המצפה לי לכבוד החג. הפעם כבר יכולתי להתרכז יותר בתוכנה של האופרה ולהתפעם מהטקסט הפיוטי. לדעתי, כל מי שאוהב אמנות בכלל ומוסיקה בפרט, מי שיצירת האדם חשובה לו, צריך לשדל את עצמו - במיוחד הישראלים - לנסות ולהקשיב לאופרה הוואגנריאנית.
פארסיפל והנאציזם, וואגנר וישראל
המפגש הציוני עם וואגנר החל עוד עם תיאודור הרצל, שחיבר את "מדינת היהודים" תוך כדי האזנה לאופרה "טנהויזר". סופר לי פעם שהיה בדעתו של הרצל להפוך את הפרלוד מ"טנהויזר" להמנון מדינת היהודים.
החרם על ביצוע יצירותיו של וואגנר בישראל החל בתגובה לאירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938. התזמורת הארצישראלית החליטה שלא לנגן את הפתיחה ל"מייסטרזינגר מנירנברג" (הקומדיה הוואגנריאנית היחידה), ומאז עורר כל ניסיון לנגן יצירה של וואגנר סערת רוחות שלעיתים לוותה באלימות. בתולדות החרם עוסק "טבעת המיתוסים", ספרה של נעמה שפי.
אדולף היטלר מספר ב"מיין קאמפף" על התלהבותו כששמע לראשונה בגיל 12 את האופרה "לוהנגרין" (בנו של פארסיפל המופיע באופרה קודמת), ואיך הפך לוואגנריסט מכור. התלהבותו היתה כה גדולה שהוא נשבע להחזיר לפסטיבל באיירויט את הבלעדיות על נגינת פארסיפל. בתמונה מפורסמת מונצח היטלר כפארסיפל המחזיק בדגל הנאצי במקום בחנית הקדושה. היטלר פירש את האופרה פירוש הפוך בכותבו שלא האצילות הטהורה והחמלה הם שעומדים במרכז היצירה, כי אם הדם הטהור ומאבקו בהשחתת הציוויליזציה, שדמה חולל בידי המכשף קלינגסור - דמות שיכולה להיתפס כיהודית.
למרות התלהבותו של היטלר מפארסיפל, החרים גבלס את האופרה ואסר על השמעתה - אולי משום המסרים המורכבים הניתנים לפירושים שונים (בניגוד לפשטנות שאפיינה את המשטר), אולי משום מוטיב החמלה שהאופרה רוויה בו (מאפיין זר לרוח הנאציזם), ואולי משום הנוצריות והדתיות המשתמעים מן היצירה.
מכל מקום, אין תימוכין לכך שתזמורות מחנות הריכוז נהגו להשמיע מוסיקה של וואגנר בדרך למשרפות. עם זאת, סימוכין לאנטישמיות של וואגנר יש למכביר, ובראשם ספרו "היהדות במוסיקה", שבו טען המלחין כי גאולתה היחידה של היהדות תהיה חיסולה. אם גאולה הכיצד חיסול? נראה שוואגנר קרא לא לחיסולם הפיזי של היהודים כי אם לחיסול היהדות, אך אינני רוצה לעסוק באפולוגטיקה וואגנריאנית.
כמי שנושא עמו את משא החניכה הישראלית קשה היה לי מאוד ללכת לשמוע את וואגנר בפעם הראשונה. למזלי הטוב, ידידי, הוואגנריסט המושלם (כשם ספרו של ג'. ב. שו) הדריך אותי בעדינות אל היכל היצירות שבו נפתחו לפני תהומות של יצירה מופלאה בעלת עומק בלתי נדלה, מלאת אנושיות ומורכבות.
ספרים מומלצים:
הקלטות:
"Parsifal" - Placido Domingo, Jessye Norman, James Levine, Chorus and Orchestra of the Metropolitan Opera
"Parsifal" - Jess Thomas, Irene Dalis, Hans Knappertsbusch, Bayreuth Festival Chorus and Orchestra
|
קישורים
Wagner מאת Barry Millington
The Wagner Operas מאת Ernest Newman
Dresden Amen - קטע שמע, 126KB
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש