"בטח רק שקרים", הגבתי, "בגלל זה אני רוצה לנסוע לשם." אבל האמת היא שלא באמת רציתי לנסוע לארה"ב. בילדותי אולי רציתי, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. אחרי הכל, עברתי את גיל הדיסנילנד, ומה עוד יש לארה"ב להציע?!
אולם מכיוון ששני חברי ילדות שלי שנקלעו במקרה לניו־יורק תקועים שם מזה זמן מה, ומכיוון שממילא עמדתי לצאת מהארץ בתוך ימים אחדים לתקופה בלתי מוגבלת למטרת לימודים בגרמניה, החלטתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לבקר סוף־סוף בארץ זו, שנדחקה לצדה השני של המפה כמו על מנת לרמוז, כך הרגשתי, כמה היא בעצם לא רלוונטית לגבי.
6.3.2001
"מדוע אנשים חיים בניו־יורק? אין ביניהם שום קשר, רק חשמליות פנימית שנובעת מההצטופפות הפרועה עצמה. תחושה מאגית של קירבה, ושל משיכה לכיוון מרכזיות מלאכותית. זה מה שהופך אותה לעולם אוטואטרקטיבי, שאין שום סיבה לצאת ממנו. אין שום סיבה אנושית להיות כאן, מלבד אקסטזת ההצטופפות הפרועה". (בודריאר, אמריקה, עמ' 30).
האמריקאים האלה נרקיסיסטים וחושבים שהם מרכז העולם, אני חושב. אני מביט על פקיד ההגירה שבודק את הוויזה שלי, אותה פיסת נייר יקרה שהוצאתה עלתה לי בכל כך הרבה מאמצים וכסף (274 ש"ח). איך הם מעזים לחשוב שאני רוצה לבוא לארץ המגעילה שלהם כדי להיות העבד שלהם, לנקות את השירותים שלהם, לבשל להם מזון מהיר, למלצר להם באירועים או להיות מוכר בחנות של כל פריט בדולר?! אבל אחרי שעתיים בלב ניו־יורק אני כבר מבין את הבעיה של רשויות ההגירה. לא נשארו להם אמריקאים בניו־יורק, עיר הכתר שלהם. המהגרים השתלטו על העיר. לא שזה היה שונה בעבר - ניו־יורק הייתה תמיד עיר מהגרים: אירים, גרמנים, רוסים־יהודים, איטלקים ועוד. קבוצות המהגרים בעיר הזאת התארגנו תמיד בקאסטות ובמעמדות חברתיים, אבל ההגירה בעשורים האחרונים היא משהו שונה. היא מגיעה, אבוי, מארצות העולם השני והשלישי: הודים, ישראלים, ערבים, רוסים, סינים והרבה הרבה היספאנים פורטוריקנים ודומיניקאנים. בדיוק החודש התפרסם בניו־יורק סקר האוכלוסין החד־עשורי של ה-Census Department, שגילה לנו ששיעור הלבנים בעיר ניו־יורק ירד מ-47 אחוז בשנת 1990 ל-35 כיום. עוד עולה מהסקר שההיספאנים כבר עקפו בסיבוב את השחורים, ועכשיו הם הקבוצה האתנית השנייה בגודלה בעיר: 26 אחוז. העיר עצמה, דרך אגב, עברה לאחרונה את ה-8 מיליון במספר תושביה.
התרשמותי בלילה הראשון שלי בניו־יורק היתה שככל שתרבה לחפש את האמריקאים, כן תמעט למצוא אותם. בניו־יורק אין אמריקאים, רק ציבור עצום של אנשים שמחפשים את האמריקאים ואת האמריקניות.
איך יסתדר פה התייר האמריקאי המצוי שאינו דובר שום שפה מלבד אנגלית? הרי הוא יאבד בעיר ולא ידע לאן הגיע! במיוחד אם נקלע לרחוב 96 ומעלה. באשר לי, אני חי בדירה מלאת עכברים במלון הדירות שב-216 על רחוב 100 (פינת ברודווי). רשמית בתוך הארלם, אבל לא בתוך הגטו. הבעלים היהודים סוחטים את הדיירים שמדי פעם מתאגדים בניסיונות למנוע הרעות נוספות בתנאים. מלון הדירות הזה ידוע גם בישראלים הרבים שחיים בו. למעליות צריך לפעמים לחכות 5 דקות, ובקומה שלי גרים מהגרים רוסים, משפחות היספאניות מרובות ילדים, זונות היספאניות ושחורות וישראלים רבים שכל הזמן מדברים על כסף גדול ומחפשים ג'ובים ב-Moving.
ערב
החבר שלי גיל עובד בחברה של דודו, ישראלי שירד מהארץ. כל יום הוא עובר עם מזלף בין אינספור גורדי השחקים של העיר ומשקה את הצמחים בבנייני המשרדים השונים. מש"ק ממטרות. זאת עבודה טובה יחסית - הוא מצליח לשרוד והעבודה די קלה. רוב הישראלים שבעיר עובדים 12 שעות ביום ב-Moving ובקושי מצליחים לראות את העיר.
ניו־יורק היא מטרופוליס. המטרופוליס. יש פה גזע אדונים לבן והרבה עבדים, תת־גזעים אדומים, צהובים, חומים ושחורים שמבצעים את כל העבודות הקשות והנחותות.
הדבר המבהיל באמת הוא שכל העבדים הללו אסירי תודה על שהניחו להם לשרת את האדונים, וזה מה שאיני מסוגל להבין בכל הסיפור הזה. מה גורם לכל האנשים האלה לבוא, לבקש, להתחנן, להתרפס על מנת להפוך לעובד השחור, התחתית של החברה האמריקאית?
והרי לך על רגל אחת הקפיטליזם המאוחר במיטבו. הדבר מוכיח שוב ושוב שהיאנקים הללו ידעו מה עושים. בארה"ב הכל קורה מסיבות מוניטריות: מלחמת העצמאות פרצה בגלל מיסוי, ומלחמת האזרחים לא הייתה אלא מערכה על הרפורמות שנדרשו כדי לבצע את המעבר מהקפיטליזם המוקדם לקפיטליזם המאוחר - מלחמה כלכלית בין כוחות הדרום הריאקציוניים שדגלו בכלכלה ישנה לבין הכוחות היאנקיים שייצגו כלכלה חדשה.
והעבדים החדשים קוראים: הרי אנו משועבדים מרצון, בשמחה, באושר! הו המשועבדים לעולם!
ובכל זאת ניתן לומר דבר מה לזכותה של החברה האמריקאית: היא אינה מתנשאת על גזע העבדים. הכסף פה, כמו שוורהול ציין, קונה שוויון מוחלט, והעובדים השחורים זוכים ליחס של כבוד. הכל יודעים שזקוקים להם כי הם שומרים על האיזון הכלכלי הקדוש של העיר. בגלל זה רשויות ההגירה, שעושות שרירים לפעמים, לא באמת מעונינות לגרש מהגרים או למנוע את כניסתם לעיר. בלי עבדים גם אדונים לא יהיו, ומטרופוליס תחרב. תפקיד רשויות ההגירה לווסת את זרם הנכנסים והיוצאים ולהשליט את החוק במקומות הנוחים לקפיטליזם ולפוליטיקה.
7.3.2001
אמריקה, האומה שחוללה סטריאוטיפיזציה של העולם כולו, יכולה להרשות לעצמה להיות המכלילה הגדולה כי היא הסטריאוטיפ הגדול ביותר. אמריקה היא הסטריאוטיפ של עצמה. הכושים מדברים כמו ראפרים, הסינים והקוריאנים מוכרים אוכל זול ופוחדים מהצל של עצמם, הישראלים עובדים ב-Moving ומתנהגים כמו בהמות והאמריקאים הם חיזיון נעלם. זוהי היפר־מציאות שמקצינה סטריאוטיפים לרמת גיחוך כמו בסרטים של טרומה. המציאות כבר אינה קיימת כאן - רק ההיפר־מציאות. העיר הזאת היא תאטרון ענק של דמויות הקומדיה דל־ארטה.
לאחר שיטוט ברחוב ודפדוף בעיתון ה-Village Voice:
אמריקה עברה לשלב הפוסט־פוליטי. אפילו דר' דרה כבר נראה מיושן כשאתה רואה שחורים והיספאנים חובשים כובעי מצחיה של NYPD. האם הכובעים מראפררים לסדרה המפורסמת בערוץ 2, או לחולצות השחורות של יציר השטן רודולף ג'וליאני, ראש העיר? מה זה משנה?! הייצוגים הפוליטיים נעלמו! לא נותרו סמלים, רק מותגים. הערב מופיעה ב-Village להקת "קדאפי" והאמריקאים יבואו בהמוניהם. זו הרי דרכם למגר את קדאפי בנבכי הסימולקרה.
8.3.2001
היופי האנושי נמזג לגוף העיר הזאת ביד רחבה. ריכוז הגזעים ברחובות מדהים, מציף את הרחובות באסתטיקה אך לא במיניות. האוכלוסייה כאן צעירה מאוד ולעיני המתבונן נחשפים יופי לבן, שחור, מזרחי, סיני, מולאטי, היספאני. הולדן קולפילד מתלונן שהרחובות של ניו־יורק בודדים. ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר שרבות בה כל כך הבחורות היפות?!
9.3.2001
במסעדה הסינית על רחוב 100 וסנטרל פארק ווסט עובדת סינית צעירה ויפהפיה. זה היום הרביעי ברציפות שאני מבקר אותה. על הדלפק ליד הקופה ניצב פסל חרסינה של חתול והיא מקפידה לנקות אותו ברגעי השקט המועטים שיש לה בין לקוח מתפרץ לצלצול טלפון. שמה מאי. שאלתי אותה על החתול והיא אמרה ששמו נאקי והוא מביא מזל לעסקים ומסעדות.
האנגלית שבפיה משובשת ורצוצה; היא מדברת במבטא סיני פזיז, פסקני, קטוע ובלתי מובן אבל מתאמצת בחינניות להסביר את עצמה. כשאני שואל אותה מהיכן הגיעה היא מבטאת שם של עיירה ליד בייג'ינג ושואלת אם אני מכיר (לא הכרתי).
היא מספרת שהגיעה לניו־יורק לפני כשנה. היא עובדת 7 ימים בשבוע, מעשר בבוקר עד חצות, ומתגוררת בחדר הקטנטן שמעל למסעדה. כן, היא אוהבת את ניו־יורק, השפחה הקטנה של העיר.
10.3.2001
בוקר במסעדה הסינית. החנות שקטה בשעה זו. מדי פעם מתפרצים פנימה כמה מעובדי הניקיון של סנטרל פארק שמזמינים ארוחה ולפעמים אפילו לא מחכים עד שתוגש להם אלא יוצאים החוצה וחוזרים לאחר מספר דקות. בד"כ הם לא יאכלו את הארוחה בפנים. מאי מנגבת את החתול ושרה לעצמה שירים סיניים בעליצות חסרת עכבות כפי שהיא עושה לעיתים שעה שרק אני נותר במסעדה.
בחיוך נסוך על פניה ובשיר מנדריני מסורתי היא מתמסרת לבוקר הניו־יורקי, לעובדי הניקיון של סנטרל פארק, לכושים מהחנות הסמוכה, להיספאנים נמוכי הקומה, להודים ולכל התחתית החברתית של ניו־יורק.
יש כאן הודים, היספאנים, ישראלים, סינים, שחורים, ערבים וכל מי שהעולם נידה אותו לגיהנום הניו־יורקי.
ניו־יורק מלאה במיליוני אנשים שחיים בגיהנום ומשוכנעים שהם חיים בגן העדן.
ניו־יורק - אשליה של הצלחה דרך אשליה של גודל.
אני מגיע לבית כנסת ברחוב 66 על השדרה החמישית בדיוק כשכל היהודים העשירים עוזבים במכוניות גדולות ומבריקות. פספסתי את התפילה וכשאני נכנס להיכל התפילה נמצאים שם רק שני שחורים שאוספים את הסידורים בין שורות הספסלים. אני מתיישב לנוח ולהביט בבמה, ושומע את הדיאלוג הבא:
כושי א': All these fuckin' books, man!
כושי ב': Yeah! They sure can read
11.03.2001
שוב, במפתיע, מחזקת בי השהות בחו"ל את זיקתי למוצאי. בגרמניה התוודעתי מחדש למוצאי באמצעות הפחד, ופה באמצעות הגודל והניכור.
לאחר חמישה ימים בניו־יורק אני נמלא געגועים לכל דבר שהוא ישראלי או יהודי (בעיקר יהודי). זה התחיל כשהייתי בהופעה של "רומיאו ויוליה" בבלט הישראלי במשכן האומנויות. בשורה הסמוכה ישבו כמה יפנים. לפתע באמצע ההופעה הבחנתי באותיות העבריות שעל השלט "יציאה". עלה בדעתי שהאלף בית העברי הוא מערכת האותיות הקדומה ביותר הנמצאת בשימוש כיום, התמלאתי בגאווה והתאהבתי באלף בית העברי.
אני מוצא עצמי משוטט מבית כנסת אחד למשנהו, גומע בצמא את האותיות העבריות שעל הוויטראז'ים, קורא בשקיקה את ספרי הילדים היהודיים בחנות המתנות של המוזיאון היהודי ברחוב 93, הופך בידי קערות פסח. ראיתי במוזיאון תערוכה יפהפייה של שרלוט סלומון, ציירת יהודיה שנספתה בשואה. אלפי ציורי קומיקס אקספרסיוניסטיים בגרמנית וצרפתית המספרים את סיפור חייה של הציירת.
אני מבקר בבית כנסת ברחוב 87. הוא נבנה לזכר הילדים שנספו בשואה בהשקעה של 8 מיליון דולר. אני, שהייתי כל ימי חיי חובב כנסיות והדרתי את רגלי מבתי כנסת, מבין לראשונה את האסתטיקה היהודית. בלב פועם אני תופס כמה יפה בית הכנסת הזה, הרבה יותר מכל כנסייה שראיתי מעודי. אני חובש כיפה, מתרגש, נאבד בין שורות הספסלים האינסופיות של בני עמי. בשבילי, אפיקורוס מוחלט, היהדות היא אזוטריה, וככזו יש לה הרבה יותר להציע מאשר לנצרות המוכרת לעייפה. בית הכנסת נראה כאתר פגאני של דת ישנה ולא מוכרת. אני מתאהב באריות היהודיים האמיצים והיפים, במנורה ובשלל הסמלים היהודיים המרשימים המרמזים על יהדות המלכים שקדמה להיפוך הערכים הנוצרי של דת הכוהנים.
12.03.2001
בדרכים לא דרכים, בלי שאדע מראש לאן אגיע, מצאתי את עצמי במכון גתה הניו־יורקי ונתקעתי שם שעתיים עם אנתולוגיית שירה גרמנית כרסתנית. מוזר בעיני שהמקומות היחידים בניו יורק שבהם אני חש ניחוחות של בית הם בתי הכנסת ומכון גתה; הראשונים מייצגים מוסד שנמנעתי ממנו כל ימי והאחרון מייצג ארץ שמעולם לא הייתי חלק ממנה. אך כעת אני מבין לראשונה שכל מחשבותיי על היטמעות בגרמניה היו מוטעות. אני חש כיהודי גרמני, גם אם לא ניתן להסביר משפט זה בשום צורה הגיונית. אולם אין ספק שהתגלית האמיתית כאן היא היהדות. כל ימי חונכתי כישראלי, הגדרתי עצמי כישראלי והתכחשתי ליהדותי. מכאן הישראליות נראית כאפיזודה והיהדות מציבה אותי בהקשרים רחבים ומעניינים הרבה יותר, כחלק מקבוצה אמיתית, רחבה ומגוונת, כחלק ממורשת שאני גאה להשתייך אליה, בפעם הראשונה בחיי.
האם באמת שנאתי את היהדות אי פעם? את היהודים? סוף סוף מתברר לי שאני רוצה לברוח לגרמניה לא רק בגלל רצון להיות גרמני אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להיות יהודי. אני מבין שבשום מקום לא ארגיש את היהדות שלי בעוצמה כמו בגרמניה. אני גם מבין שהמחשבה שהטרידה אותי כל העת, שיהדותי תרדוף אותי בגולה, אינה בהכרח שלילית. אני מבין שדווקא ישראל היא המקום למי שמנסה לברוח מיהדותו ונזכר באפריים קישון שאמר בראיון ל-Die Welt :"לא תודה, איני רוצה עוד להיות יהודי באירופה. אני ישראלי: פה [בישראל] אני הונגרי, מיליונר, זקן - רק 'יהודי', זה אני לא".
ישראל היא המקום היחיד שאפשר לא להיות בו יהודי. כל כך קל לא להיות יהודי בישראל. כל כך קל להיות יהודי בלי להשקיע בזה רגע מחשבה, והיהדות הזו טריוויאלית כל כך. במיוחד כשהיא בחברון, על אדמתו ועל אפו וחמתו של עם אחר הנמצא תחת כיבוש. היא כל כך טריוויאלית שהיא חדלה להיות יהדות כלל ועיקר.
על מנת להתעמת עם היהדות שלי, על מנת להביט בכלל על היהודים במבט לא משוחד, לא נגעל, לא קשור, לא תלוי, אני צריך להתרחק מהם קצת. קשה להיות יהודי בקרב יהודים רבים כל כך. קשה להיות יהודי בארץ שהפכה את היהדות ללאום שלה. ככל שאני ממשיך וחוקר אני מבין שמה שהניע אותי מאז ומתמיד היה יהדותי, או ליתר דיוק, ניסיוני להימלט ממנה ולמרוד בה - תגובת הנגד כלפיה. כמו בן המורד באביו על מנת להפוך לעותק מדויק שלו - או להיפוכו המוחלט.
13.03.2001
סנטרל פארק הוא התאום המהופך באופן מוחלט של מנהטן. בעוד שמנהטן אורבנית לחלוטין, מישורית לחלוטין ומורכבת כמעט כולה מרחובות ישרים, סרגליים ממש, הניצבים זה לזה בזוויות אנכיות, הרי סנטרל פארק מורכב מטבע ואין בו דריסת רגל לציוויליזציה, מלא בגבעות, מדרונות משופעים, ושבילים מתפתלים.
אבל מה פה הטבע ומה הציוויליזציה. מנהטן היא הכרך הטבעי ביותר בעולם שמתפתח לו כג'ונגל אורבני ללא כל חוק, טבע קמאי, בלתי ניתן לשליטה, כוורת דבורים אלימה וקדחתנית. סנטרל פארק לעומת זאת הוא פיסה מוזיאלית וסינתטית. ב-1858 סילקו אזרחי ניו־יורק (ביצעו טרנספר) את תושבי סנטרל פארק ובניצוחם של הארכיטקטים וקס ואולמסטד יצרו שם עולם "טבע" סינתטי מראשיתו ועד סופו. צמחיית סנטראל פארק ניטעה בידי פועלים, הסלעים הובאו ממקומות שונים, והמדרונות השונים נחפרו, דורגו ויושרו בידי פועלים. מאז נותר סנטראל פארק כמות שהיה, ללא כל התפתחות. סנטראל פארק הוא טבע מבוית, חתיכת גינה גדולה ללא עוצמה או יכולות היוליות של טבע אמיתי. סנטראל פארק הוא פיסת אדמה דוממת הקופאת על שמריה, מוזיאון לטבע. עוד אחד משלל המוזיאונים הניו־יורקים המנציחים את האובססיה המוזיאלית האמריקאית.
הניו־יורקים שרוצים לנפוש מהג'ונגל הניו־יורקי במעט ציוויליזציה ותרבות ישנה באים לסנטראל פארק, ההישג הטכנולוגי הגדול ביותר של ניו־יורק.
בין טבע לציביליזציה - נערה מחליקה על קרח בסנטרל־פארק (צילומים מאת המחבר)
פרגמנט דמיוני
סנטראל פארק מסוכן בלילה, או לפחות כך אומרים (אף שזה הזמן שבו הוא והנוף הניו־יורקי הנשקף ממנו יפים ביותר). עם שקיעת השמש יוצאות החלאות ממאורותיהן וגודשות את הפארק.
בדרך חזרה מביקור ערב במוזיאון גוגנהיים אני מחליט לחתוך דרך הפארק. עקבות הסערה עדיין ניכרים. אני מנסה לעשות קפנדרייה בדשא, מחליק על מעטה שלג, נוחת ופני בבוץ. אני מוסיף ללכת ורואה דמות מתקרבת לקראתי לאיטה, צעיר לבן וממושקף. ברגע שהוא מבחין בי הוא יורד על ברכיו, פניו מעוותות ובידיו 30 דולר בשטרות: "This is all my money. Don't kill me", הוא קורא. תמה אך טוב לב אני אוסף את הכסף מידיו וממשיך בדרכי. רק מאוחר יותר, בהגיעי לביתי בהארלם, שעה שכושי אחד קורא לי "Brother", אני מבין שהבוץ שכיסה את פני הפך אותי ל-Nigger. אני מבקש לשמור על התחפושת אך המקלחת מוחקת אותה מפני. עכשיו אני רוצה להפוך לסיני.
14.03.2001
הלקח הראשון של התייר בניו־יורק הוא שהכל בעיר הזאת עולה כסף. חיפשנו מועדון חשפנות. שחור אקראי ששאלנו ברחוב התעקש להוליך אותנו לפתח המקום ותבע גמול. לאחר שזה ניתן לו הגענו למקום אפלולי שבשמו לא אנקוב. נתקלנו בקשיים בסוגיית הגיל (שכחנו את הדרכונים) אבל בסופו של דבר התברר שבעל המקום הוא ישראלי לשעבר ואחרי שיחת "חולין" ישראלית על השירות הצבאי נכנסנו פנימה, לא לפני שהותרנו את מעילינו במלתחה (תענוג הכרחי הדורש 3$ נוספים). המקום מלא בנערות סיליקון וברוקרים בחליפות. על לוחות אלקטרוניים מופיעות תוצאות הבורסה ופרסומות לשירותים ארוטיים שונים.
מועדון החשפנות הוא מיקרוקוסמוס מוסרי של אמריקה. המתירנות המינית כביכול מסווה פוריטניות חשוכה וחוקים נוקשים ביותר. הרקדניות מנסות לשכנע את הברוקרים להסכים לריקוד ארוטי אישי (שמחירו 20$ בנוסף לעלויות כרטיס הכניסה והמשקאות שמסתכמים בסכום דומה או אף גבוה מזה). הן מתחככות בזכרים בצורה מתריסה, מבליטות את איבריהן כלפי סוכני הבורסה המפוחדים השרועים חסרי תזוזה, משותקים. תנועה אחת מצד הלקוח, ניסיון לגעת בבחורה, והוא עף מהמקום. ניו־יורק כולה משולה לחזה של חשפנית כזו: זהב שהמגע הופך אותו לפחם צורב.
האומה האמריקאית צמחה מתוך עולם הקומפלקסים ותסביכי הילדות של רחוב סומסום. עוגיפלצת כפרפרזה על המיתוס היווני של טנטאלוס.
טנטאלוס נענש על מזימתו להציג את האלים כקניבלים: הוא ניצב בתוך בריכת מים בהאדס מוקף בעצים עמוסי פרי, אך בכל פעם שיושיט את ידו לגעת במים או בעצי הפרי הם יעלמו. כך מוסיף הוא לעמוד לנצח בתוך השפע מבלי יכולת לרוות את צמאונו או להשביע את רעבונו התמידי.
וכמוהו עוגיפלצת, יצור אמריקאי בתכלית, בובה בולמית ובולמוסית, סאטירה על תאווה מושחתת וחסרת גבולות ועל חוסר היכולת לממשה. עוגיפלצת מנסה כל ימיו להגיע לעוגיות הנכספות אבל לוע הבובה שלו תפור ופירורי העוגיות תמיד מתפזרים ונופלים מצדי פיו, והוא נותר ברעבונו הנצחי ובתשוקה לעוגיות נוספות. עוגיפלצת הוא אימפוטנט, מעולם לא בא פרור לקיבתו, והוא גווע אט אט בין התקף בולמוס אחד למשנהו, תוך שהוא מתנפל על הררי עוגיות שפרוריהם מוצאים תמיד את דרכם לקרקע.
תסביך אמריקאי אחר הוא זה של הילד הרוצה "להיות שם". תמיד הוא מרגיש שמוקד ההתרחשות נמצא במקום אחר. תמיד הוא רוצה להיות שם, במקום האחר והבלתי מושג. "שם" כמושג אידילי ומיתי. זהו המסר שהפרסומות האמריקאיות מבקשות להעביר לנו.
15.03.2001
"תארו לכם: היא עמדה, העיר שלהם, ישרה כמו סרגל. ניו־יורק היא עיר עומדת. כבר ראינו כמובן ערים בחיים, ואפילו ערים יפות, וגם נמלים ראינו, ואפילו חשובים. אבל אצלנו הן הרי שוכבות הערים, על חוף הים או על שפת נהר, מתפרקדות על הנוף, מחכות לנוסע, ואילו זאת, האמריקאית, היא לא התמוגגה, לא, היא עמדה לה זקופה, בכלל לא מתחרמנת, זקופה פחד". (לואי פרדינן סלין, מסע אל קצה הלילה, עמ' 211).
יום חמישי בבוקר ואני ונועם, שהגיע עם עדי מדרום אמריקה, יוצאים שיכורים לחפש את פסל החרות - הליברטוטה. שלוש וחצי שעות אורכת האודיסיאה לליברטוטה. אנחנו מגששים ועושים את דרכנו בין רכבות הסאבווי, הרחובות הקרים ועל גב המעבורת המפליגה ל-Liberty Island. הליברטוטה רחוקה וקשה להשגה והמסע אליה נדמה כאודיסיאה אל החירות עצמה, זו שתגאל אותנו מהאי המקולל של מנהטן.
והנה היא שם באופק, הגברת בגלימה, על פיסת האדמה הקטנה החשובה ביותר בארה"ב, סמל כל הסמלים של התקווה, שאם יחריבוהו יאבד החלום האמריקאי. אנחנו מצביעים עליה בהתרגשות ואני מרגיש ביתר שאת כמהגר ונזכר בלואי פרדינן סלין ובראדאמי שלו שמגיע לאליס איילנד, המקום בו מיינו את המהגרים במאות הקודמות. גם הליברטוטה היא פוסט־פוליטית, היא איבדה את משמעויותיה האידיאולוגיות, היא עוד סמל בסימולקרה. את הליברטוטה באים לראות תיירים רוסים, סינים, יפנים, הודים, אוזבקיסטנים ואיראנים. כולם מצטלמים איתה, מזדהים איתה ומתמלאים תשוקה אליה, אל עלמת החמודות הצרפתיה. הסמלים שייצגה נעלמו והיא מקבלת אהבה ללא סייגים, היא עוד מוצר צרפתי־אמריקאי נחשק: כמו ליווייס, שאנל או קוקה־קולה.
ומהי הליברטוטה בסופו של דבר? הרי היא מעבר לכל סמל מיני העומד לנגד עיניו של מי שעולה לאי החרות לבעול אותה, לחדור לגופה ולהציץ לה מתחת לשמלה.
הליברטוטה לועגת לכולם, את התות שלה היא נותנת רק לבודדים. הפסל, כדאי להזכיר, הורכב בידי העבד פיליפ ריד ובערב חנוכתו, ב- 26 באוקטובר 1886, נאסר על נשים להשתתף בטקס. ברברה בבקוק כתבה על ליל חנוכת פסל החירות: "לו ירדה החירות מכנה לא הייתה יכולה להצביע לא בצרפת ולא באמריקה".
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שמבטיחה גברת החירות היא מושג אירוני הלועג למקום המוגדר שהוקצה לכל אחד ואחד בעולם, בדיחה מטעם גברת שנוהגת להצביע בקביעות למפלגה הרפובליקנית וחברה ב-National Rifle Association. אחרי הכל, אל תשכחו שהליברטוטה היא לבנה, יפה, משכילה, עשירה ועם ספר ביד. היא אולי קוראת לעניים שיבואו אליה (Bring me your poor), אבל הסיבה היחידה לכך הוא רצונה למלא את המקומות החסרים בסדנאות הזיעה שלה. היא אומנם מבטיחה חופש, אך לקבוצה מצומצמת בלבד.
כשמסתכלים על הליברטוטה מלמטה, נדמה שהיא מחזיקה לא ספר, אלא כרטיס מחשב או דיסק קשיח.
על המזח שמוביל למעבורת הליברטוטה עומדים היפנים ומתמסרים לפולחן התצלומים שלהם, מקדשים את טבעה הפוסט־פוליטי של העיר ומצטלמים ליד אנדרטה לזכר קורבנות הצי האמריקאי באוקיאנוס האטלנטי במלחמת העולם השניה.
הלכנו ברחוב וול סטריט וחפשנו את דרכנו הביתה. נועם אמר "לאן הולכים עכשיו" כשלפתע התנפל עלינו אדם זר: "You are from Israel? I am also a Jew." ובלא שנשאל המשיך ואמר במבטא אמריקאי כבד "אבל אני לא יודע עברית, Only some Yiddish".
כששאל אותנו לאן אנחנו צריכים וענינו לו שלתחנה ברחוב 96 על ברודווי התכרכמו פניו לפתע ואמר
"Oh, but you've got to be careful there, you surely don't want to go there..."
וכשפגש בעינינו המשתוממות הוסיף מיד בטבעיות:
"Oh you know, because of all the Schwarzes".
חייכנו והסברנו לו שאנחנו מתגוררים שם ומסתדרים בסדר גמור, אבל הוא המשיך להשיא לנו עצות שלא להתקרב לאזור "Because of the Schwarzes, you know", מתעלם באלגנטיות מהעובדה שגוון עורו של נועם, שמוצאו ממשפחה מרוקאית, כהה למדי. נועם חייך כשנפרדנו אבל גם הודה שנפגע במקצת. כנראה שהתעוררה אצלו סוף סוף הגאווה השחורה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש