רצח רבין, נהוג לומר, הכה בהלם את הישראלים. כולנו זוכרים את הלוויה, את ההמונים הסוערים הבאים לחלוק כבוד אחרון לנרצח, את נאומה המרגש של נועה בן־ארצי, נכדתו. פרץ הרגשות הכתיב אז את התגובות. גם היום התגובה המקובלת היא רגשית, לא רציונלית. אך בכל זאת, מאחר והרצח היה מעשה פוליטי, ראוי לבחון אותו, ואת השלכותיו, בעין שכלתנית.
האבל על יצחק רבין, מסתבר, קיבל צורות משונות. הוא לא הזכיר אבל על מותו של פוליטיקאי, אלא את פרץ הצער המקובל בעת מותו של אליל רוק, וזה מוזר. לרבין לא הייתה הכריזמה הנדרשת. גם נאומה של בן־ארצי מתברר, בקריאה שניה, כאוסף של אמירות די שמאלציות.
מתוך חשש "לאחדות העם", הודחק כל דבר בעל תוכן פוליטי. ימי הזכרון לרבין הם ימים בהם אנו מצווים על "אהבת ישראל". בימים שלאחר האבל עצמו, נאמרו דברים חריפים יותר: מאיר שלו אמר "נזכור מי רצח, נזכור מי נרצח, נזכור, ולא נשכח" - אבל מסתבר שהחשש הישראלי מפני מלחמת אזרחים היה חזק יותר. רוב הישראלים לא רוצים לזכור מי רצח. ימי ההסתה שקדמו לרצח, הודחקו; מי שמזכיר אותם נחשב לשמאלני מסית. תרמה לכך, יש להניח, גם בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה: הידיעה שבחרנו באדם שהסית כנגד קודמו המת, בבחינת "הרצחת וגם ירשת", מובילה לדיסוננס קוגניטיבי.
דיסוננס קוגניטיבי היה, בכלל, מנת חלקו של הימין. הוא לא יכול היה להודות שבהסתה שערך, הוא דרבן את הרוצח. על כן, הוא ניסה לטשטש את מערכת ההסתה. הוא טוען, בניגוד מופלא להגיון, שלא הייתה הסתה. הוא טוען שהרוצח פעל לבד (אף ששני אנשים נוספים הורשעו בסיוע לו, ואף שמספר לא קטן של אחרים נחקר בחשד לסיוע), וזאת כדי שיוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" - שאם לא כן, הוא ייאלץ לעשות חשבון נפש.
כשילוב בין החשש ממלחמת אזרחים וההתכחשות להסתה, נוצר הדימוי של רבין כסבא הטוב. "מורשת רבין" מוזכרת שוב ושוב על ידי נואמים, ומתקבלת התפיסה שהוא היה... משהו לא ברור כזה, מישהו שניסה לעשות משהו טוב (כבר לא ברור מה), ומת בצורה טראגית (מת, לא נרצח; מי שמזכיר את הרצח, חזקה עליו שהוא שמאלני המתנגד לאחדות העם). רבין הפך לדמות קונצנסוס.
שני מיתוסים לא בריאים נולדו כתוצאה מכך. הראשון, ובו מחזיקים השמאלנים, הוא מיתוס הקדוש: רבין נתפס כאדם שלא טעה מימיו, אדם חסר זעם, אדם שכל מעייניו היו נתונים לטובת העם, שהוא בעצם חסר כל היסטוריה הקודמת לבחירתו כראש ממשלה בשנית, בעל דרך ברורה ("מורשת רבין"), שנרצח בידי בן עוולה שהתנגד לתהליך השלום. מותו של רבין האפיל על חייו.
כמובן שלמיתוס הזה אין בסיס. רבין, כמו פרס, כמו כל פוליטיקאי ישראלי חשוב אחר, לא הבין את בעיית הפלסטינים. עד 1993, הוא היה נחוש בדעתו שאין לדבר עם אש"ף; שנה לפני כן, התנגד לביטול החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף. להסכם אוסלו הסכים בלית ברירה, ויש יסוד להניח שפרס לא אמר לו הכל. הוא היה מניצי העבודה, ובמשך 30 שנים בלם כל התקדמות לשלום; אפשר היה להגיע לשלום עם מצרים בתקופת ממשלתו הראשונה, אלא שהוא חשש להחזיר את סיני. מנחם בגין העיז וזכה; לרבין לא היה האומץ הנדרש.
ממשלתו הראשונה הייתה קטסטרופה. כשלון רדף כשלון, מעשה שחיתות רדף מעשה שחיתות, ואף ברבין עצמו דבק אבק שחיתות (ודומה שזה מנהגם של ראשי ממשלות אצלנו, לבחור להם נשים לא אינטיליגנטיות המסבכות אותם, ודי לחכימא).
איש אינו מזכיר את האינתיפאדה, ואת תפקידו של רבין בה. רבין התגאה, ב-1988, שהוא הרס יותר בתים וגירש יותר פלסטינאים מאנשי הליכוד. הוא נתן את ההוראה בעל פה "לשבור ידים ורגלים", ובכך היה אחראי לשורה של מעשי זוועה. יוסי שריד התבטא כלפיו אז בביטויים החריפים ביותר - אותם, יש להניח, הוא לא היה מעז להשמיע היום, ואולי אף היה תוקף את מי שהיה מהין לאומרם. גרוע מכך, רבין התכחש להוראה זו, ושורה של קצינים וחיילים, שביצעו פקודה בלתי חוקית, הלכו לכלא. בצבא נוצרה תחושה שאין אחריות של הדרג המדיני. זו הייתה בריחה מאחריות במובן הפשוט ביותר שלה. כל זה נמחק, נעלם, נמוג - לא היה מעולם.
בעת ממשלתו השניה, רבין התבטא שוב ושוב נגד שלטון החוק, במונחים שמזכירים את אלו של החרדים. את תמיכתו ברשות הפלסטינית הוא נימק בכך שהם פועלים "בלי בג"צ ובלי בצלם". זהו עוד דבר שהמנפנפים בסיינט רבין לא יטרחו להזכיר.
הוא השתלח ביריביו הפוליטיים. אין בכך גנאי; הללו עברו כל גבול בתשפוכת שהפיצו כנגדו. אבל הרואים בו קדוש, מוחקים את הפרק הזה. אין "שיסתובבו כמו פרופלורים", אין "אני אחראי לבטחונם של 98% מהישראלים". אין, ולדעת חסידיו גם לא היה.
המיתוס של רבין כקדוש בנוי על האמרה "אחרי מות קדושים אמור": על פי טענה זו, משמת כקרבן על מזבח השלום, כל מעשיו מחולים לו. אלא שבכך מפקיעים אותו מההיסטוריה, ומעבירים אותו לתחום ההאגיוגרפיה: כתיבת תולדות הקדושים. חוששני כי רבין הינו קדוש לא אמין במיוחד.
המיתןס השני אפל יותר. הוא המיתוס הנפוץ בחוגי הימין. הוא מורכב משני טיעונים, הסותרים זה את זה. מצד אחד, יש טענה שרבין לא נרצח: זו טענת הקונספירציה. אפשר לסכם אותה ב"הוא התאבד". תיאוריה (אם נכון להשתמש במילה זו, המביעה חשיבה ושיקול דעת) זו טוענת שרבין הורה לשב"כ לרצוח אותו, או לפחות לביים את רציחתו. המסקנה המתבקשת: ידינו לא שפכו את הדם הזה. יגאל עמיר זכאי. הימין לא אשם. רבין אשם בקונספירציה נגד הימין.
הטיעון השני אומר שהיה רצח, אבל הוא היה מוצדק. הוא בדרך כלל מתחיל ב"אני מתנגד לרצח, אבל..." וה"אבל" כולל טענות בנוסח "הוא התנכר למתנחלים", "הוא מכר את המדינה", "הוא בגד", "הוא אחראי למות מאות ישראלים", "הוא ירה על האלטלנה", ושאר טענות האמורות לרמוז שהדובר לא ממש מתנגד לרצח.
שני הטיעונים משתלבים יחדיו, ויוצרים דמות דמונית של רבין כשטן: אדם חסר כל מודעות יהודית, האיש שירה על "אלטלנה", מי ששיסה שוטרים במפגינים יהודים תמימים, מי שחבר עם ערפאת כדי להחריב את מדינת ישראל, מי שלבש מדי נאצי כשאף אחד לא ראה, השיכור. גם לדמות זו, מה לעשות, אין הרבה במשותף עם האמת. היא מעידה, לכל היותר, על השנאה היוקדת ועל הדמיון החולני של יוצריה.
שני המיתוסים מחטיאים את האמת. שניהם מציגים את רבין כאדם לא מורכב, כאדם שכולו טוב או כולו רע. אני מציע דמות מורכבת יותר, דמות של אדם שעולם המושגים שלו נשאב מהפלמ"ח, אדם שהתרגל לראות את הפלסטינים ואת הערבים בכלל דרך כוונת הרובה, ושבגיל מאוחר מאד, לאחר שהיה בין מובילי ישראל בדרך העוועים שסירבה להכיר בעם הפלסטיני, התפכח. התפכח, הבין שאת המלחמה שלחם כל חייו - ובה לא ברר באמצעים, כפי שלא בררו גם יריביו - הוא עתיד להוריש לילדיו. ועל כן הוא קם ושינה את המדיניות הישראלית לחלוטין. הוא כרת ברית עם "האיש עם השערות על הפנים", הוא הכיר בזכויותיהם של יריביו הפלסטינים, והבין עד כמה המתנחלים הם אויבי השלום - מכאן תיעובו כלפיהם. הוא נרצח, כי הוא עמד לפרוץ את החומה שתמיד הגנה על היהדות, חומת הגזענות הנשענת על "עם לבדד ישכון". רוצחו, בדבריו הראשונים, הביע חשש מפני נישואי תערובת, מפני מצב שבו יהודים יחיו עם ערבים. זה היה, תמיד, החשש הגדול של הלאומנים: טשטוש הזהויות, חוסר היכולת להבחין אוטומטית בין אויב לידיד. קורבנות קודמים של פחד זה הם גנדי ומרטין לותר קינג.
לא, רבין לא היה כליל השלמות, וגם לא שטן. הוא היה, לטוב ולרע, הישראלי הטיפוסי. רוצחו, שהגדיר עצמו כיהודי ולא כישראלי, התנקש במי שאיים על תפיסותיו הגזעניות. הרוצח טען שבכיכר "נשמעו נאומים בערבית, ולא יכולתי להבין אותם". עד כדי כך הגיעה הגזענות שלו, שנאומים בעברית בעד שלום נשמעו לו כערבית - ואולי יש מקום לחקור את הפסיכוזה הזו.
מה יש להסיק מחייו של רבין? לדעתי, שכל אדם יכול להשתנות.
מה יש להסיק ממותו? שהאויב הפנימי עדיין איתנו, ושהוא מסוכן לנו יותר מכל אויב חיצוני.
|
קישורים
הקונספירציה - אתר אחד מיני רבים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש