 |
|
אודי אריאל, והמופע המתגלגל, מעולמו של מאיר אריאל (והשבח לאל).
|
|
| מוזיקה • ירדן ניר-בוכבינדר • יום ה', 22/3/2001, 1:08 |
|
| |
במופע "עם הגב לים" לזכרו של מאיר אריאל, ביולי האחרון, הודיעו פתאום שעכשיו יעלה לבמה אודי, הבן של. רחש בקהל. עלה בחור צעיר וחביב, חמוש בגיטרה אקוסטית, וביצע בחביבות את "דוקטור התחכמות". אחרי ההופעה אמרתי לנוקדן אחד שהתלווה אלי, שלבחור יש קול דומה לאבא, ושהוא יכול לעשות מזה קריירה, של ביצועים חיים. שנינו חשבנו אז שזו בדיחה.
כנראה שאודי חשב שאם זו בדיחה, אז שכולם ישמעו. הנה הוא מריץ הופעה, תחת הכותרת שהיא בדיוק כותרת המשנה של רשימה זו. באולמות קטנים, כנראה: ההופעה ב-15.3 היתה השניה שלו ב"מרתף 10" החיפאי, החמים והצפוף.
טענתי פעם שרק מאיר אריאל מסוגל לשיר היטב את שיריו של מאיר אריאל. לפיכך באתי להופעה של אודי עם בערך אפס ציפיות. למעשה, הסקרנות בלבד משכה אותי למה שאיים להיות בית מטבחיים רבתי לשירים אהובים.
הפתעות גדולות לא היו. הקול עדיין דומה, אבל הניואנסים של האינטונאציה אינם. הוא לא מסוגל להעביר בקולו את האירוניה האריאלית, את ההדגשות המאוד מדויקות על מילים ערמומיות במיוחד. כתחליף כמעט בלתי נמנע, נוקט אודי בהאטות והאצות מופרזות, כדי ליצור דרמה מכיוון אחר. כמובן שזה לא עובד. גם הדיקציה שלו לקויה (כמעט בלתי נמנע, אנחנו דור מזויין פונטית).
מצד שני, בהחלט לא היה אסון גדול. מדובר בביצועים הכי סבירים שמישהו יכול לעשות. קצת אירוניה יש, הדיקציה לא איומה, והרוח הכללית צנועה ובהחלט מראה על יחס אוהב לטקסטים, ללא חרדת קודש. האזינו לדיסק של "עם הגב לים" (שמושמע גם הרבה ברדיו) ותראו כמה נורא מבצעים את מאיר אריאל אנשים טובים־כשלעצמם כמו דני ליטני, אביב גפן, יובל בנאי ואפילו אריאל זילבר ואהוד בנאי, שמהם ציפינו ליותר. אודי לא נתן לאריאליסטים סיבה אמיתית להתרגז.
העיבודים שלו (עדיין גיטרה אקוסטית בלבד) היו שונים מהמקור לעתים קרובות, כולל סטיות מהלחן ומהקצב. כמעט תמיד זה עורר עניין לרגע, ואז אדישות. בלט, למשל, נסיון להפוך את "שפריץ חרוזים ללואיז" המופתי לבלדה טראגית: יש בזה משהו, כלומר יש במילים מן הטראגיות, אבל בסופו של דבר אין הרגשה שזה עשה טוב למישהו. אבל גם זה - אדישות - הרבה יותר טוב ממה שאפשר היה לחשוש.
הוא גם מדבר בין השירים, כמו אבא. הערות על השיר הקודם, והבא, והחיים בכלל. ניכר שהוא ניסה, כמו אבא, להיות מפציץ חמקן: קצת רב־משמעי, רומז על דברים בלי להגיד ממש. גם כאן הוא לא ממש הצליח. במקרה הטוב הוא היה די סתום, במקרה הפחות טוב שטחי להרגיז: על "שיר כאב" (עובר ושב) אמר, תראו איזה מסע היה לנו כאן, גם ירושלים וגם הוליווד. נו, באמת. אבל גם בתחום זה הוא היה בסופו של דבר חביב. אולי פשוט קשה לכעוס עליו: הוא באמת בחור סימפטי, יש לו כמה שטיקים חינניים עם הגיטרה ועם הכובע, ורמצים מקסמו של המנוח בהחלט נוכחים.
אין זה פותר את השאלה למה הוא עושה את זה בכלל (או בלשון האריאליסטים, השד יודע איזה שד כל כך אותו מריץ). האם זה רק בגלל שצריך להתפרנס ממשהו? (אמא סיפרה שאמא שלה / סבתא היתה אומרת / הבן אדם תמיד צריך להשתדל להחזיק / איזה דבר מה ביד, אחרת). או שאולי במשפחת אריאל החליטו שאת המורשת צריך לגלגל, ויש לעשות זאת בהופעות חיות, ומישהו צריך לעשות את העבודה?
מה שזה לא יהיה, גיליתי נכונות לשתף פעולה (בתור בן אדם אני מוכן לתת כתף. טוב, אני מפסיק עם הציטוטים), והכל כאמור היה די נחמד. אלא שלאט לאט המועקה הצטברה: התחלתי להרגיש תשוקה עזה לשמוע את המקור, למצער בדיסקים. למעשה, אחרי שלושה שירים כבר הייתי מוכן לעשות זאת על חשבון ההופעה הנוכחית. כמעט הסתלקתי בהפסקה, אבל בגלל אנשים טובים שבאו איתי לשם, ובגלל החובה העיתונאית, נשארתי.
וטוב שכך. לקראת הסוף החלו קורים דברים מעניינים.
עד כה התעלמתי מאחת השאלות המסקרנות בערב כזה: מיהו הקהל, ואיזה שד כל כך אותו מריץ? כי כשבוצעו בהתחלה "שיר כאב" ו"טרמינל לומינלט" הקלאסיים, נשמעו בקושי המהומים ותנועות שפתיים של המילים המוכרות. מישהו מאחורה צעק בשלב די מוקדם "תגיע ל'רישומי פחם"'. זו נראתה בקשה אליטיסטית להחריד, שלא לומר פלצנית: מדובר בדיסק הפחות מוכר, הפחות פופולרי, ונטול הלהיטים לחלוטין של מאיר. יתרה מכך, במו אוזני הייתי פעם בהופעה שלו (של האב) שבה הוא המליץ בחום לנו, הקהל, להימנע מלרכוש את האלבום הדיכאוני הזה. כמובן שהאריאליסטים האדוקים אוהבים אותו יותר מכל.
אבל לאחר שני־שליש הופעה התברר כי אותו מעריץ ידע את נפש הקהל. אודי פצח בשיר שאותו, אודה ואבוש, כלל לא הכרתי (אחר כך השלמתי השכלה: "שואף לאפס" מתוך "ברנרד ולואיז". תודה לנוקדן). הפלא ופלא: רוב הקהל לפתע התעורר, ושר יחד עם אודי בדבקות. אני אולי בור, אבל ברור שזה לא להיט גדול, לא בקליבר של "מחלק המוסר השכל" (שני מקסיקנים) שהושר קודם ללא תהודה רבה.
ואז הקהל גם התחיל להתערב יותר בהופעה. בהתאם לבקשות, הגיע סוף סוף "רישומי פחם", והשיר המייצג אותו ביותר: "בס בבלון". שיר עגום, לא מוכר (ויפה ללא ספק), והנה הקהל שר אותו אפילו ביתר אקסטזה. ואז התחלתי להבין.
הקהל הוא כת סודית של מעריצי מאיר אריאל, שמכירים כל מילה, כל צליל, כל ניואנס. מה לנו "טרמינל" ההמוני? מה הרבותא בדיקלום הקלישאה החבוטה "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה"? תנו לנו משהו שמעניק תחושת זהות: שירים שרק אנחנו מכירים! באנו כאן לסיאנס, זימנו את רוחו של המנוח, אנו רוצים להוכיח שאנחנו ראויים!
והקהל קיבל. השיר הבא היה עוד פחות מוכר, בגרסתו זו: "דפוק דפוק דפוק על דלתי מרום" - ניחשתם, גרסה עברית של Knocking on Heaven's Door. הקהל מאושר, וגם אני: אני שייך! אני מכיר את זה! לא זוכר אם מאיזה הופעה של מאיר או מהרדיו, אבל אני מכיר! ראוי אני להיקרא אריאליטיסט!
אולי סייעה כאן גם רמת האלכוהול הממוצעת בדם, שהגיעה לגובה ראוי: כעת נפלו המחיצות. כל הקהל החל לבקש שירים בקריאות רמות (ניסיתי "חבית הדגים". לשווא. פיליסטינים!). זה שקודם צעק עבר לדיאלוגים של ממש עם אודי ("תן חיית המתכת, אחי, מה אכפת לך"), כולל הזמנה אליו הביתה, בשביל החבר'ה. הוצעו תיקונים, ברוח טובה, לטעויות במילים מצד אודי. לסיום, לאחר שהוכחנו לשביעות רצוננו את בקיאותנו בכתבי הקודש, יכולנו להירגע ולשיר בכיף ובקול עם אודי עוד שני להיטי ענק, למרות שאת מילותיהם יכול כל ילד לדקלם: "נשל הנחש", ולבסוף, שיר הקונצנזוס של האריאליסטים, "ארול". סוף סוף הפך המופע למוצלח בתחומו: שירה בציבור.
רוצים המלצה לסיום? לא יודע. אם אתם מעריצים של מאיר אריאל, וזה לא יקר, בהחלט. בואו בחבורה גדולה ועם מצב רוח טוב. אם אתם לא, קנו דיסק או שניים והיו מעריצים. בכל אופן, שימו לב: במיטבה, זו אינה הופעה ברוחו של מאיר אריאל; זהו ערב ברוחה של שרה'לה שרון.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש