 |
|
אדם קלין מבקר במסעדת ''מעיין הבירה'' בחיפה, ומגלה את העונג שבבריחה אל מציאות חלופית והרבה יותר מעניינת.
|
|
| אוכל ותיירות • אדם קלין אורון • יום ה', 15/3/2001, 22:18 |
|
 |
|
| (צילום: מערכת האייל הקורא) |
|
לפני כמה וכמה ימים נאלצתי, בעצת רופאי ועורך־הדין שלי כאחד, לבקר את רואה החשבון שלי אשר שוכן בעיר הקודש (אם אתה בהאי), חיפה.
חיפה, בניגוד לירושלים (שעיניה היפות נוצצות מקדחת הקדושה) או תל־אביב (שנזם הדקדנטיות המוצהרת נעוץ בטבורה החשוף), היא סתם עיר. תמיד כאשר אני מבקר בעיר הזאת, אני מתפעל מכמה נורמלית חיפה - אנשים עסוקים בה, בעיקר, בלחיות את חייהם, ולא מנסים להוכיח כלום לאף אחד.
יש לכלוך ברחובות, אבל לא יותר מדי. יש גרפיטי על הקירות, אבל לא "כהנא צדק". יש פינות עוצרות נשימה (והשדרה החדשה שנבנית מהים עד למקדש הבהאי המחודש הולכת לגרום לכמה וכמה מקרי חנק), אבל גם מבני־בטון אפורים ומכוערים להחריד (ומי שלא ראה את התחנה המרכזית של חיפה, לא ראה תפלץ ארכיטקטוני מזוויע מימיו).
בקיצור, סתם עיר.
לאחר הביקור אצל רואה־החשבון, אשר שוכן בהדר הכרמל (המכוערת) בחצר (מלבבת) מוקפת עצי פיקוס, הסתודדתי עם רופאי מעט והחלטנו שהגיע הזמן לגלות את הסצינה הקולינרית בחיפה.
יהיו אנשים רבים שימהרו להגיד לכם שהסצינה הקולינרית בחיפה מתמצה בתחרות בין פלאפל מישל ופלאפל הזקנים בוואדי ניסנס, או ב"סנדביץ' בר ברכה" - הסנדביצ'יה הראשונה בישראל, והיא אפילו לא כשרה! - שבהדר, אבל לא מיהרתי לקבוע את עמדתי בנידון, שהתבססה בעיקר על דגימות שווארמה שונות ברחוב החלוץ עד כה, לפני בדיקה ראשונית.
וטוב שכך.
ל"מעין הבירה" (רח' נתנזון 4, א־ו: 8:00-18:00, 04-8623193) יש מוניטין ארוך־שנים וקהל נאמן, והיא מסעדה־של־עיר־נמל שכמוה, אני חושש, אפשר למצוא בארץ רק בחיפה ובאשדוד (יפו תיירותית מדי; ביקור במסעדת־עיר־נמל־לכאורה בתל־אביב יסתכם בנזק של 200 ש"ח לאיש לפחות; עכו עושה חומוס נהדר, אז למה ללכלך) - מסעדה מעניינת, מיוחדת, זולה ונהדרת.
נכנסנו היישר אל תוך צלילי הגיטרה של בחורה צעירה ועצומת־עיניים, ששרה בהתרגשות את הבלדה על בובי מקגי, ושאחר כך התבררה כמלצרית בשם אפרת. התיישבנו אל מול שלטי הבירה הרבים באופן מטעה - אין יותר מחמישה סוגי בירה בתפריט; אם אתם רוצים מבחר עצום, לכו ל-Mind The Gap בתל־אביב, ליד הסינמטק, וגם תטעמו את ההמבורגר הטוב בישראל - וחככנו בדעתנו.
הניסיון שלי עם בירה מסתכם ביכולת שלי להמציא תירוצים לא לשתות אותה (תסלחו לי, אבל זה איכס). אבל מתוך כבוד לשם המקום רופאי מיהר לספק מרשם של גינס מהחבית ("טעם של לחם, בחיי!") בשבילו, ובשבילי Leffe Blond, בירה שהיא כמעט יין, ושדווקא הלכה נהדר עם האוכל:
פצחנו בכבד קצוץ (סתמי), ירקות מוחמצים (ידעתם שאפשר להחמיץ עגבנייה שלמה?), וזוג מרקים, שהגיעו בצלחות זכוכית שקופות ומעוררות תאבון. כן, הצלחות. מרק זנב־שור לרופאי (אחרי תבשיל זנב השור המהמם של "אצל פיני בחצר" בירושלים, המרק לא הצליח להפעים אותי), ומרק עוף צח עם קרעפלך ממולאים בשר בשבילי, שהיה משעמם עד שהקרעפלך החלו להתפורר בתוכו והפכו אותו למשהו מתוך חלום רטוב של יוצאי גליציה.
בהמלצת אפרת, ששבה, רועדת מהתרגשות פוסט־גיטרה מלבבת, לקח רופאי צלע חזיר מעושנת (הוא ניסה להזמין שיפודים, אבל ברגע האחרון נמנע ניסיון־רצח מטעם יושבי המקום והוא שינה את דעתו), ואני הזמנתי שוק אווז מעושן.
המנות העיקריות הגיעו יחד עם צלוחית חזרת מטהרת־סינוסים, ופתאום השיחה (שעסקה במערכת הלימבית ודטרמיניזם) ביצעה עצירת חירום מוחלטת והתרסקה אל תוך הקיר הסמוך, וזאת ברגע שהכנסתי את פיסת שוק האווז המעושן הראשונה אל תוך פי.
אלוהים.
אלוהים אדירים.
רק המחשבה על פיסת שוק האווז המעושן, המתפוצצת בפי במגוון צבעים סימפוני של טעמים, שורפת בדרך קבוצות שלמות של נוירונים מעומס יתר, מכסה את קיבתי בשכבת כולסטרול דקיקה ומדהימה (כפי שרופאי מיהר להזכיר לי, בעודו מחסל בתאווה מוצדקת את צלע החזיר שדמתה לי כמעט בכל מובן: לבנה, שמנה, ומצוינת) רק המחשבה... תסלחו לי, אבל אני לא יכול להמשיך.
(צילום: קס הויסר)
בדרך חזרה לירושלים, כאשר הים החיפאי (שלא מזכיר בכלל את הים התיכון בשום מקום אחר בארץ) מימיני, הסתכלתי דרך הברחשים המבצעים ספוקו על שמשת המכונית בשמש הנמרחת לה לאיטה אל תוך המים בצבעי אפרסק, ובעוד "ערב ערב" של שלום חנוך רודף את סולו הגיטרה בביצוע החי של Telegraph Road בסטריאו, ועייפות נעימה שוקעת לתוך עצמותיי, חלפתי מתחת לשלט "רק שרון יביא שלום" ושאלתי את עצמי את השאלה הנורמלית היחידה שכדאי לשאול בארץ שלנו:
תגידו, שרון, הוא אוהב את הגינס שלו מחבית, או מבקבוק?
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש