 |
בצהרי יום שלישי השתלטו גורמים צבאיים בפקיסטאן על בתי השרים, חברי הפרלמנט והמוסדות המדינה הרשמיים והשלימו בכך את המהפיכה הצבאית השלישית של פקיסטאן. בערב יום רביעי הצביע הסנאט האמריקאי נגד אישרור האמנה להפסקת ניסויים גרעינים. לשני הארועים הללו השלכות אסטרטגיות נוקבות על ישראל.
|
|
| פוליטיקה • אסף נמרודי • שבת, 16/10/1999, 18:15 |
|
 |
|
| דגל פקיסטן (מקור: ויקיפדיה) |
|
ביום שלישי בצהריים ניסה ראש־ממשלת פקיסטאן, נוואז שריף, להדיח את הרמטכ"ל הפקיסטאני ששהה באותה העת בסרי־לנקה. ניסיון זה הוביל להשתלטות צבאית על המדינה, להכרזת מצב־חירום, ביטול החוקה, סגירת אתרי אינטרנט ממשלתיים(!) ול-"העלאתו בדרגה" של הרמטכ"ל הפקיסטאני, פרבאז מושאריף, לדרגת שליט בפועל. בזאת הושלמה המהפיכה הצבאית השלישית בפקסיטאן (הקודמות היו ב-1958 וב-1977. פקיסטאן קיבלה את עצמאותה מהבריטים ב-1947).
פקיסטאן היא מדינה בעלת יכולת גרעינית כבר עשור שלם, לפי ההערכות. לפני מספר חודשים ביצעה ניסויים גרעיניים (בעקבות הניסויים הגרעיניים בהודו), והכריזה על עצמה כבעלת ארסנל גרעיני. אי־היציבות הפקיסטאנית והתחמשותה בנשק גרעיני מהווה איום ברור על ישראל. פקיסטאן היא מדינה מוסלמית קיצונית (בעלת מיעוט מוסלמי־שיעי ורוב מוסלמי־סוני), ולה טילים בליסטים ארוכי טווח (רובם מתוצרת רוסית וצפון־קוריאנית) המסוגלים להגיע לישראל בקלות. שני אלו, בשילוב עם המהפיכה הצבאית שהיא עוברת והעויינות הדיפלומטית הכללית בין ישראל לבינה עקב הידוק היחסים הישראלים־הודים יוצרים נסיבות מעט מפחידות שיש לתת להן תשומת לב ראויה.
למחרת היום, במרחק אלפי קילומטרים, הורידו פוליטיקאים אמריקאים את המסך על האמנה להפסקת הניסויים הגרעיניים. האמנה הייתה אמורה להיות הצעד הראשון בדרך להקטנת הארסנל הגרעיני העולמי, ואפילו להתפרקות של כלל העולם מנשקו הגרעיני בעתיד הרחוק. הרפובליקנים שהצביעו נגד האמנה ניסו להסתתר מאחורי התירוץ שנשק גרעיני שלא נוסה אינו בטוח ומהווה מפגע בריאותי לאזרחי ארה"ב. האמת היא שהצבעתם הנלוזה תאמה את התנגדותם רבת השנים לפיקוח על נשק, לצמצום הארסנל הגרעיני האמריקאי, להקטנת תקציב ההגנה האמריקאי ושאר מריעין בישין שנובעים מתוך גישה מיליטנטית וכוחנית.
ניתן להתווכח רבות על נחיצותו של נשק גרעיני למעצמה כארה"ב, אך לא בזאת מדובר. האמנה להפסקת הניסויים הגרעיניים טובה לכולם. היא אינה פוגעת במאום ביכולת ההרתעה של נשק זה, אך פוגעת מאד ביכולת ההתחמשות והשיגור הגרעיני של מדינות מתפתחות וקבוצות טרוריסטיות פונדמנטליסטיות. קבלת האמנה על־ידי מדינה, דורשת חתימה על האמנה ואשרורה במוסדות המחוקקים של המדינה. קבלת האמנה על־ידי ארה"ב הייתה אמורה להפעיל לחץ על שלוש המדינות שעדיין לא חתמו עליה (צפון־קוריאה, הודו ופקיסטאן) ועל 15 המדינות שחתמו עליה, אך לא אישררו אותה (וביניהן ישראל ומצרים) לקבלה. קבלת האמנה על־ידי 44 המדינות להן משוייכת יכולת גרעינית הייתה מוציאה את הניסויים הגרעיניים אל מחוץ לחוק ומקטינה ללא ספק את האיום הגרעיני מצד מדינות לא יציבות.
שני ארועים אלה: מצד אחד הגברת הדליקות בזירה הגרעינית, וכישלון אמריקאי עולמי בהגבלת ניסויים גרעיניים מצד שני, מעמידים ביתר בהירות את הסכנות האסטרטגיות־גרעיניות של ישראל מצד פקיסטאן, איראן ועיראק. זליגת מידע יקר ערך מפקיסטאן לאיראן ואף לעיראק היא כמעט ודאית וסביר שכבר קרתה. האיום האסטרטגי החמור על איראן מצד ארבע מעצמות גרעיניות עויינות (ישראל, סין, הודו ופקיסטאן) מאיץ בה להשיג נשק גרעיני ואמצעים לשיגורו בכל מחיר, וכנ"ל לגבי עיראק.
אל מול איומים חמורים אלו, על ישראל לפעול בכמה מישורים, לטעמי:
במישור הדיפלומטי: יש לרתום את הלובי היהודי לפעול למען אשרור האמנה שנדחתה על־ידי הסנאט. יש לנסות להשפיע על המחוקקים האמריקאים לבטל את אמנת ה- ABM, האוסרת על פיתוח מערכות הגנה לאומיות כנגד טילים בליסטים ובכך להסיר מעל ידיה של ארה"ב את האזיקים המונעים ממנה לצעוד קדימה בדרך זו. יש להמשיך ואף להחריף את ההגבלים על מדינות כאיראן וצפון־קוריאה ולנסות ולהמשיך לסכל העברות נשק, ציוד וידע צבאי.
במישור ההרתעתי־צבאי: יש להפסיק להתעסק במערכות הגנה כושלות, כמו "החץ", שלא מיועדות לתת מענה לאיום הגרעיני ושאין סיכוי לממן ולפרוס אותן כראוי, ולהתרכז בחיזוק ההרתעה כמענה לאיום הגרעיני. הרתעה זו תיושם בכמה רבדים: מן היבשה, על־ידי משגרים נייחים החמושים בטילים גרעיניים ארוכי־טווח. מן האוויר, על־ידי מטוסים חדשים ארוכי טווח דוגמת ה- F15I החמושים גם הם בנשק גרעיני. מן הים, על־ידי צוללות דולפין המסוגלות אף הן לשגר טילים גרעיניים לעבר האויב. ולסיום, על־ידי מערכות הגנה בשלב ההאצה, המאיימות לפוצץ את טיל האויב כבר בשטחו הוא. הרתעה זו, שתדאג שתמיד תתקיים "יכולת המכה השנייה", המבטיחה את השמדתו של האויב במקרה של שימוש בנשק אסטרטגי, היא המענה.
במישור האסטרטגי־צבאי: יש להעמיק את הקשרים הביטחוניים והכלכליים עם הודו. אלו מסוגלים להעניק למדינתנו זרוע אסטרטגית נוספת, בנוסף לארה"ב אשר בה גלומים יתרונות רבים: הוספת הודו למעגל המדינות התומכות בישראל יכולה להקטין במקצת את העויינות המופגנת כלפי ישראל באו"ם; חלוקת עלויות הפיתוח והרכש של פרוייקטים בטחוניים עם הודו יכולה לאפשר פתיחה מחדש של פרוייקטים ישראלים שנסגרו עקב המחסור בכספים (כמו פרוייקט "מואב"); שיתוף פעולה צבאי ישראלי־הודי באוקיינוס ההודי יכול להוסיף לישראל יכולת אסטרטגית משמעותית, בעיקר בתחומי המודיעין ויכולת המכה השנייה המדוברת.
לסיכום דברי, השבוע האחרון הבליט עד כמה פגיעותה של ישראל יכולה להשתנות מתנודות דיפלומטיות וצבאיות אשר לכאורה אינן קשורות בה לחלוטין. כדי להתמודד עם האתגרים שבמצב המדיני והצבאי המורכב יש לפתח וליישם אסטרטגיה החלטית ובלתי מתפשרת לפיה תבוזר התלות האסטרטגית של ישראל אל מדינה נוספת מלבד ארה"ב, וישראל תלמד להשתמש בשדולות היהודיות בארה"ב, כמו בכלים אחרים המצויים ברשותה, גם למטרות אסטרטגיות, ולא רק למטרות כלכליות ומדיניות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש