(חלק א' של מאמר זה פורסם אמש).
כלבתו של שולץ
"עד מהרה השתלהבו הנערות במידה כזאת מאישה של המדורה ומאישה של גיהנום עד כי הסירו את חולצותיהן וחזיותיהן ונשארו לקרקר סביב הגבר הפצוע כשהן ערומות ממותניהן ומעלה. עתה קיבלה החינגה אופי של מעשה קדמוני אשר נשאב ממערות האופל של האדם הניאדרטאלי: נשים ערומות מרקדות, משתוללות ומענות עד מוות את הגבר הכבול."
("סטאלאג 217" מאת "ויקטור בולדר")
ההצלחה של ה"סטאלאגים" בשנת 1962 הייתה כה גדולה עד שמוציאים לאור מתחרים החלו לחקות את נרקיס ולהוציא סטאלאגים משלהם, וכפי שקורה בדרך כלל - הפעם בגירסאות אף קיצוניות יותר של סיפור העלילה הסטאלאגי הבסיסי. המפורסם שבכל החיקויים האלה הוא הספר הנודע ביותר לשימצה שיצא מעולם בישראל, ולו רק בזכות שמו הבלתי־נשכח: "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", מאת "מוניק קורדו". הספר יצא בהוצאת "עשת" ב-1962. ספר זה, שתואר בידי עיתונאי מאותה תקופה כ"ספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי־פעם בשפה העברית", תיאר את סיפור התעללותו של קצין נאצי בצרפת הכבושה בצרפתייה צעירה שהעזה לסטור על פניו. הוא הוחרם מיד בידי הצנזורה כאשר הופיע, והיום הוא פריט יקר ערך לאספנים. העיתונאי דב קליגר טוען שהספר הזה זכה לתגובות סוערות, דווקא משום שהיה דומה מדי לסדר הנכון של הדברים ולמה שקרה במציאות. על זהות מחברו של ספר זה נפוצו שמועות רבות, והיו אף שטענו שנכתב בידי מרצה באוניברסיטת בר אילן ובידי שתי סטודנטיות שלו. זוהר שביט (פרופ' ללימודי תרבות באוניברסיטת תל־אביב) טוענת שהוא נכתב בידי פרופסור לספרות, ואלי קידר קובע שהוא נכתב בידי עיתונאי.
השם הרע שיצא לספר שיכנע את נרקיס לספק תשובה מהירה למתחרים, והוא מיהר לפרסם ספר (שנכתב בידי מירון אוריאל) בשם "כלבתו של שולץ" מאת "מוניק דה לה טור". אבל בניגוד לקודמו, ספר זה היה ספר מלחמה כמעט נטול סצינות סקס וסדיזם, והכלבה היחידה המוזכרת בו היא כלבה ההולכת על ארבע...
ההסלמה המילולית בתיאורי הפורנוגרפיה שב"סטלאגים" גרמה לקולות זעקה משומרי מוסר שונים. המשטרה החלה להכביד עליהם את ידה, וניסתה לאסור הפצת ספרים ולהחרים עותקים קיימים. המוציא לאור נרקיס זומן לחקירה בעקבות תלונה שהגיש נגדו אב נזעם, שמצא את בנו קורא את "סטאלג 13". אבל כל זה היה לשווא: הפופולאריות של הספרים רק גדלה, ואיתה קיצוניותם. לשיאם הגיעה הפופולאריות בשנת 1963, כאשר כמה הוצאות הוציאו כמעט מידי שבוע סטאלאג חדש לשוק, פרי עתם של מחברים אלמוניים שונים (רובם סטודנטים צעירים, ובינהם היה כנראה המחזאי הידוע לעתיד יוסף מונדי, שטען כי כתב ספרים תחת השם "מייק באדן").
הסטאלאגים זכו להצלחה עצומה. דומה שהכל קראו אותם, כולל קוראים חרדיים רבים שעשו זאת בהחבא. עדות לפופולאריות הזאת ניתן למצוא בכתבה נזעמת מאת העיתונאי ח. ספרא, שהופיעה בעיתון החרדי "המודיע" בתאריך 9.4.65 (לאחר שפופולאריות הסטאלאגים כבר החלה לדעוך). תוך כדי תלונה על כך שבתצוגה הישראלית ביריד הספרים הבינלאומי לא נכללים ספרי קודש, כתב ספרא: "גם הסטאלאגים הממלאים את הדוכנים של מוכרי הספרים לא יופיעו - כי המשטרה לא תרשה את הופעתם - אולם הם התופסים את המקום החשוב ביותר ב"ליטראטורה" העברית של השנים האחרונות, אלה עם השערים הצבעוניים, המגרים, המפוצצים, המגרשים את היצר הרע ממקומו ותופסים את מקומו ביתר שטות".
הראשון שבספרי הסטלגים, "סטאלג 13", הפך כמעט למטבע לשון, עד שהמוציא לאור מיהר לפרסם לו מעין המשך: "חזרה לסטלאג 13" מאת "רלף בוצ'ר" (אוריאל) ו-"סטאלג 13 א" מאת הסופר המקורי "מייק באדן" קידר, שעסק במחנה שבויים קומוניסטי דווקא.
כעת עסקו הסטאלאגים לא רק במחנות שבויים גרמניים, אלא גם במחנות שבויים יפניים, קומוניסטיים, צפון קוריאניים, ואפילו קובנים ושל מורדים אלג'יראים. הנוסחה הבסיסית של המחנה המנוהל בידי יפיפיות סדיסטיות נשמרה בעיקרה, אבל התיאורים היו פרועים יותר ויותר. כעת הסופרים האלמוניים השונים, בניסיון לזעזע את הקהל, נתנו דרור מוחלט לדמיונם והספרים נעשו ליותר ויותר סקסיים ואלימים וכללו סצינות קשות ביותר של סקס וסדיזם שכמוהם אי אפשר למצוא בסטאלגים הראשונים של נרקיס, קידר ואוריאל. כתוצאה מכך, כמה מהספרים האלה נראים כחומר קריאה חובה לכל "מלכת" SM המכבדת את עצמה.
""מדוע אינך שותה אמריקנר?" שאלה.
"אינני רגיל לשתות לבדי" ענה ומיד בטרם תפס את המתרחש חטף הצלפה על פרצופו מהמגלב שבידה.
הבלונדינית היפיפיה כשעיניה יורות אש של שינאה סיננה בין שיניה:
"להבא אל תשכח להוסיף את התואר אוברשרפירר כשאתה מדבר אלי קפטין אדמס, מובן?"
"מובן אוברשפירר" ענה."
("סטאלאג בנות השטן" מאת "רוי אדמס")
הספרים הבוטים ביותר מסוג זה פורסמו בהוצאת רמדור/התאומים. וכך, בספר "סטאלאג העלוקות" מאת "ארל דרקינס", המתרחש במחנה שבויים יפני שעליו שומרות גיישות, יש תיאורים מפורטים של הורדת שבויים לבורות מלאים בעלוקות ונמלים. בספר "סטאלאג העינויים" מאת "א. ב. רוג" (חוברת דקה בת 68 עמוד בלבד) אנו מוצאים במסגרת העלילה הסטנדרטית של מחנה נשלט בידי אשת המפקד היפיפיה הנימפומנית והסדיסטית סצינות מזוויעות במיוחד: כמו תיאור מפורט של כריתת רגל של שבוי בידי מכשיר של רופאה סדיסטית, אונס של הגיבור בידי המפקדת לאחר שהצליפה עליו ורכבה עליו כמו על סוס במשך שעות, והעברת עור של כלב והשתלתו בפני אחד השבויים. הספור מסתיים בתיאור האונס ההמוני שאותו מבצעים השבויים בשומרות לאחר שיחרורם בידי כצבא ארה"ב שבשיאו הם משתילים בפני המפקדת היפיפייה עור של אחד משומרי המחנה המכוערים ביותר וכך, כשהיא עומדת למשפט, היא נאלצת ללבוש מסכה כתוצאה מהמראה המפלצתי. בספרים אלה כבר לא היה את המידע ההיסטורי הרב שניתן למצוא בספרים המוקדמים של אוריאל. הם אף לא נועדו לגרות אלא רק לזעזע את הקוראים עד כמה שיותר.
למה?
"כיצד יתכן שהנאציזם, שנציגיו היו אנשים עלובים, מעוררי רחמים, פוריטנים, יכול היה להפוך בימינו, בכל מקום, בצרפת, גרמניה, ארה"ב, בכל הספרות הפורנוגראפית של העולם כולו, להתייחסות האבסולוטית אל הארוטיזם? כל הדמיון האירוטי, ברמתו הזולה ביותר, מוצב עתה בסימן הנאציזם. זה הדבר המעלה בחריפות את בעיית אהבת העוצמה."
(מישל פוקו)
מה גרם להצלחת הסטאלגים בישראל בתקופה זאת? מן הסתם היו לכך כמה גורמים: הסטאלאגים היו שוברי הטאבו האולטימטיבי, הטאבו על השואה, כאשר תיארו עלילות ארוטיות ופורנוגרפיות שמתרחשות על רקע מלחמת העולם השניה ובמחנות ריכוז, ועל כן שום דבר לא יכול היה לגרות (ולזעזע) יותר מהם. מאידך, הם נמנעו מלחצות את הקו האדום בנושא זה, בכך שלא הזכירו כמעט את היהודים.
ברוב הסטאלגים, הגרמנים (ובעיקר הגרמניות) מוצגים כמפלצות אדם, וסיפקו בכך מעין לגיטימציה לקריאה בהם. בסופם מתבצע לרוב לינץ' או אונס אכזרי בשומרות, מעין קטרטזיס לקוראים הישראלים שוחרי הנקמה בנאצים. אך היו גם יוצאי־דופן, כמו סיפרו של אוריאל (תחת השם "קים רוקמן") "סטאלאג הנקמה", המתרחש בבסיס הטילים בפנמונדה ובו הוא מתאר בצורה סימפטית דמויות של חיילים גרמניים. ספק אם תיאור סימפטי כזה ניתן למצוא בספרים עבריים רבים אחרים של התקופה.
במידה רבה, הסטאלגים מראים על שנאת נשים ופחד מהן, כפי שאולי ניתן להבין מתיאורי הנשים הדומיננטיות והסקסיות הללו, המתעללות בגברים החלשים יותר שברשותן. מצד שני, ניתן לטעון שבסטאלגים יש בעצם שחרור של דמות האישה, שבספרות העברית הפופולארית עד אז הופיעה כיצור חלוש שתפקידו היה לצרוח לעזרת הגבר הגיבור או לדאוג לשלומו. כאן לראשונה הוצגו טיפוסי נשים מסוג שונה, נשים חזקות, תקיפות, דומיננטיות, פרועות וחסרות עכבות; אולי ביטוי לביקורת חברתית נגד מי שמנסות לחרוג מחלוקת התפקידים המסורתית בבית. מאידך, יתכן שניתן לראות כאן צעד בכיוון הצגה שיויונית יותר של דמויות הגבר והאישה בספרות, אם כי כלל לא ברור אם היה זה צעד חיובי.
בני הנוער של התקופה קראו את הספרים בשקיקה, בחוברות שהועברו מיד ליד ונקראו הרחק מעיני המבוגרים. הם נזכרו בשיחה רק לעיתים רחוקות, אך בה בעת הספרים הללו שימשו מקור לריגושים אסורים והנאה מהולה בבושה. ניתן לראות זאת למשל בסצינה מסרטו של בועז דוידזון, "אסקימו לימון", על הנוער בתקופה זו - סצינה בה יפתח קצור יושב באמבטיה כשהוא קורא את הספר "כלבתו של שולץ". הריגושים שעוררו סיפורים אלה בבני הנוער נבעו הן מן המפגש הראשוני דרכם בארוטיקה, שאופיה הפוריטני של החברה הישראלית בתקופה זו עוד לא נתן לה ביטוי פומבי, והן כאמור כתוצאה משבירה של טאבו, שיצרה לשואה ולמלחמת העולם השניה דימוי פורנוגרפי דוחה, מגרה, ומרתק בו־זמנית. השילוב, המהמם בעצמתו, של מלחמה איומה מחד, ונשיות גרמנית־נאצית אלימה ותוקפנית (ועם זה מינית, מתפרצת ופראית) מאידך, יצר בספרים אווירה מנטאלית קיצונית, חד־פעמית בחריגותה ובזרותה לאנושיות המתורבתת, מופרעת לחלוטין בהשפעתה, מחרידה ומזעזעת ועם זאת מגרה ומושכת באופן יוצא מגדר הרגיל. כל אלה עקרו את הקוראים שחיו בישראל הקרתנית והפרובינציאלית, המסודרת, התרבותית והפוריטנית כל־כך של שנות השישים אל עולם הזוי ומטורף עם חוקים משלו, שונים לגמרי מהחיים הנורמאליים; עולם שהילך קסם על הקוראים.
סך הכל יצאו כ-75 ספרים שונים בז'אנר זה, ואפשר להגדיל את המספר אם נחשיב גם ספרים שעוסקים ב"סקס וסאדיזם" באופן כללי במלחמת העולם השניה.
פורנוגרפיה כנגד הפשיזם
"סטאלאג 13", אותו מחנה שבויים מיתי, הפך לשם דבר בישראל. יצאו ספרים כמו "בחזרה לסטלאג 13", מאת "רלף בוצ'ר" (אוריאל), שסיפק אגב העלילה מידע רב על תוכנית בניית ההליקופטרים של סיקורסקי, ו"סטאלאג 13 א" מאת המחבר המקורי "מייק באדן" על מחנה סובייטי דווקא.
ולא רק בישראל הקטנה: ב-1965 החלה הטלוויזיה האמריקאית להקרין סידרה קומית דרמטית בשם "הגיבורים של הוגאן" (Hogan's Heroes). הסדרה עסקה בעלילותיהם של חבורת שבויים אמריקאים הרואים במחנה שבויים נאצי ששמו היה... "סטאלאג 13". מסתבר שמפיקי הסדרה היהודים, בעת ביקור בישראל, שמעו על ההצלחת הספר, ולקחו את שמו עבור הסדרה החדשה אותה תיכננו. "סטאלאג 13" האמריקאי היה שונה מאוד מ"סטאלאג 13" הישראלי של קידר. במקום נשות האס.אס. היפיפיות והסדיסטיות, היו שם שומרים גרמניים מטופשים בגיל העמידה, שעליהם הערימו השבויים האמריקאים הערמומיים פעם אחרי פעם. את מקום הסקס והסדיזם תפס הומור לגלגני וטוב־לב על טיפשותם של הנאצים. בכל אופן זכתה הסדרה להצלחה עצומה בארה"ב ורצה במשך כמה שנים, עם יותר ממאה פרקים. המונח "סטאלאג 13" מוכר כיום למרבית האמריקאים כמחנה השבויים מ"הגיבורים של הוגאן", והוא הפך עבור מרביתם לסמל מיתי עבור כלל מחנות השבויים הגרמניים. ניתן לטעון כי מונח זה הוא התרומה המשפיעה ביותר מהתרבות הפופולארית הישראלית לתרבות הפופולארית האמריקאית.
ה"סטאלגים" גוועו באמצע שנות ה-60. הם הגיעו לשיא הפופולאריות שלהם ב-1963, ולאחר מכן נעלמו. את מקומם תפסו סדרות על סוכנים חשאיים שהושפעו מסרטי ג'יימס בונד, ובראשם הסדרה על איש הקראטה פטריק קים בהוצאת רמדור. היה זה גיבור שעומס הסקס והסדיזם בסיפוריו הראה שכותביו הישראליים, פנחס דנציגר וגלעד מורג, למדו משהו מהסטאלגים שאותם פירסמה ההוצאה, ולאמיתו של דבר אף כתבו כמה מהם.
בארצות אחרת לעומת זאת, ובעיקר באיטליה ובארה"ב, פרחו בשנות ה-70 סרטים שהזכירו מאוד את הסטאלגים הישראליים בשילוב של סקס וסדיזם על רקע מחנות הריכוז של מלחמת העולם השניה. סרטים כמו "אילזה זאבת האס.אס." (1974), שנחשב עד היום לסרט פולחן לחובבי הסרטים הרעים. הסרט מתאר את עלילותיה המיניות והסדיסטיות של מפקדת מחנה נאצי, הנחושה בדעתה להוכיח שיכולת הנשים לסבול כאבים היא גדולה מזו של הגברים. במהלך הסרט היא מבצעת ניסויים שונים על השבויים, גברים כנשים, ומשתמשת בהם לסיפוק צרכיה המיניים, עד כשלבסוף הם אינם מסוגלים יותר לספק אותה - ואז היא מסרסת אותם במו ידיה. בסופו של דבר השבויים מתמרדים ומשתלטים על המחנה, ואלזה נידרסת בידי טנקים. אבל הסרט הצליח כל־כך עד שהמפיקים הקימו את הדמות לתחיה בשלושה סרטי המשך, שבהם שימשה בין השאר כשומרת בגולאג רוסי ובארמון עבדים של שייחים סעודיים.
אילזה זאבת האס.אס - הופיע גם בגרסת DVD
איטליה במיוחד הרבתה להפיק סרטי "סטאלאגים" פורנוגרפיים־סדיסטיים מסוג זה, סרטים כמו "מחנה הניסויים של האס.אס.", "סטאלאג 27", ואחרים, שנודעו לשימצה בגודש הסקס הפרוורטי והסדיזם שבהם; סרטים שלמעשה היו פורנוגרפיה לשמה שבה שולבו "הסברים היסטוריים" יחד עם "מסרים כנגד הפשיזם" כדי לתת להם "הצדקה". הסיטואציה שבהם תמיד חזרה על עצמה, בוריאציות שונות: במחנה ריכוז נבחרות שבויות כדי לספק שירותים מיניים עבור החיילים הנאציים. ומכאן נמשך הדבר עם הרבה סאדו־מזוכיזם, שומרות לסביות סדיסטיות, עינויים, וכו'. בסרט המזויע ביותר מסוג זה, "האורגיה האחרונה של הרייך" בבימוי של קיסר קאנוארי, מרצה המנהיג הנאצי גבלס בקטע מקברי במיוחד בפני קציני אס.אס. על כך שהדרך הטובה ביותר להיפטר מהיהודים היא על ידי אכילתם(!). אלה מבצעים זאת מיד: תופסים נערה יהודיה, מבשלים אותה, ואוכלים אותה. אין זה פלא שעם סרטים שכאלה יצא לקולנוע האיטלקי שם רע כל־כך ברחבי העולם.
אלמנטים פורנוגרפיים סדיסטיים מסוג זה חדרו גם לסרטים ידועים בשנות ה-70, כמו "שומר הלילה" (1974) של ליליאנה קאוואני, שבו כיכבה השחקנית הידועה שארלוט ראמפלינג בסיפור על מערכת היחסים המעוותת בין ניצולת מחנות ריכוז ובין המענה הנאצי שלה מהעבר. חוקרת הקולנוע הישראלית מיכל פרידמן הגדירה סרט זה כ"הוצאת פאר של הסטאלאגים".
בישראל, לעומת זאת, הסטאלגים נעלמו. התרחבות הליברליות בחברה הישראלית החל משנות השישים המאוחרות חשפה את הציבור לייצוג בוטה יותר ויותר של מין ואלימות בספרים ובכלי התקשורת. עתה כבר לא היה צורך לחפש גירויים מיניים בחוברות הסטאלגים. את מקומם תפסו סרטי קולנוע ווידאו פורנוגרפיים כסוג חדש של בידור אסור, אם כי ניתן לטעון שבכל אלה לא הייתה לאמיתו של דבר את שבירת הטאבו הרדיקלי שנמצאת בסטאלגים.
הסטאלגים לא היו דבר שהחברה הישראלית רצתה לזכור, אם כי פה ושם עדיין ישנם אנשים שאוספים אותם באדיקות, והם מבוקשים מאוד בשוק המציאות. הסופר דן בן־אמוץ, חובב פרוורסיות ידוע, היה אספן גדול מאוד של סטאלגים - וניתן לתמוה אם היה לכך איזשהו קשר לענין העמוק שגילה בנשים גרמניות בספרים כמו "לזכור ולשכוח". בכל אופן ניתן למצוא את השפעת הסטאלגים בספר המדע הבדיוני "אבימלך עולה בסערה השמימה" מאת עמי דביר (1993), המספק מבט פוסט־מודרני נוסטאלגי לאימי השואה. מסופר בו על ישראלי שהושפע מהסטאלגים שקרא בנעוריו, ומקים בבגרותו, כשהוא מתעשר, מעין "פארק סטאלג" מלאכותי בפולין, בו יכול אדם לחוות על בשרו את הווי המחנות הסאדו- מזוכיסטי.
ספר זה אינו יחיד, ודומה שהיום בעידן ה"רטרו" והפוסט־מודרניזם, כאשר הענין בתקופה הנאצית מצדדים שונים הגיע כמעט למימדים של אובססיה, יש אנשים שמסתכלים על עידן "הנאציזם כסמל לסקס פרוורטי" כמעט בנוסטלגיה.
ניתן גם לתמוה אם ספר המחקר המצליח ביותר בתקופתינו על נושא השואה, ספר המחקר "תליינים מרצון בשירות היטלר" מאת דניאל גולדהאגן, לא זכה במידה רבה להצלחתו הודות לתיאור המפורט (וחסר התקדים כמעט בספרים מסוגו) של מעשי הזוועות של הנאצים. כידוע, יש קהל גדול לפנטזיות ולתיאורים אקטואליים של מעשי זוועה (כפי שמראה ההצלחה של סרטי האימה בתקופתנו), וייתכן שחלק מקהל זה נמשך לספרים כמו אלה של גולדנהגן ושל צטניק, ושל הסטאלגים - לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה.
|
קישורים
אילזה זאבת האס.אס. - "הסיפור האמיתי?"
סרטי המשך ל"אילזה" - אתר נוסף
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש