 |
|
''מן הסתם, הרומנים היחידים שנכתבו על ידי סופר אנגלי ושניתן להשוותם ליצירות טולסטוי ודוסטויבסקי'' אמר עליו ג'ורג' סטיינר.
|
|
| ספרים • רון בן-יעקב • יום ב', 26/2/2001, 20:17 |
|
 |
|
הנרי מילר כתב עליו "לקרא את פואי משמע להגיע למעיין המקורי של היצירה... עבורי הוא נחשב לאמן בה' הידיעה. למילותיו יש את הכח לכשף"
"מתחנת ווטרלו לעיירת הכפר הקטנה רמסגארד אין אלא מסע בן לא יותר משלש או ארבע שעות, אך למרבה המזל מצא תא נפרד לעצמו, כך שוולף סולנט יכול היה להתמכר לאורגיה של מחשבה מרוכזת, ושלש או ארבע השעות הללו התארכו לכדי דבר שהוא מעבר ליכולת מדידה אנושית".
כך נפתח Wolf Solent, אחד הספרים מטטרלוגית המופת שכתב ג'והן קופר פואי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת.
מרגע שפתחתי את החבילה מאמזון וקראתי את הפסקה הראשונה ועד לסיום הספר הגדול הזה (תרתי משמע - למעלה מ-600 עמודים!) הייתי כמכושף, כאדם הנכנס ליער קסום של מילים ושל תחושות מוזרות, מורכבות ומיסטיות. פואי הוא אמן השפה האנגלית על כל רבדיה; היכולת הפילולוגית שלו משמשת כציר המרכזי של ספרי המופת שכתב, והשפה היא אחד ממרחבי הקיום העקרים בהם נעות דמויותיו.
עובדה מוזרה היא שלמרות ששמו יכול לשכון בגאווה בכל רשימת סופרים המכילה את פרוסט, וורדסוורת, פו, ברונטה, דוסטויבסקי ואפילו שייקספיר, אין הוא מוכר בקרב הקהל הרחב של חובבי ספרות. אפילו כשמזכירים שמות של משפחות ספרותיות כמו האחיות ברונטה, משפחת פואי איננה נכללת, למרות ששני אחיו, ל'וולן (Llewelyn) ותיאודור פרנסיס היו סופרים פוריים בזכות עצמם, כמו גם רעיתו של תיאודור פרנסיס, אליס גרגורי.
ג'והן קופר פואי נולד בשנת 1872 במחוז דרבישייר שבאנגליה, ונפטר ב-1963, בעיירה קטנה בצפון ווילס. הוא נולד למשפחה וולשית מפורסמת: לאביו הכומר ולאימו היו 11 ילדים, כולם כשרוניים להדהים. ג'והן קופר טען תמיד שנפשו ורגישותו הספרותית נשארו וולשיים, למרות שגדל והתחנך באנגליה ובילה 25 שנים בארצות הברית. בנוסף לשני אחיו האמנים המפורסמים יותר, אחיותיו גרטרוד ומריאן היו אמניות, ושאר האחים עסקו גם הם באמנות. הזיקה המשפחתית החזקה, כמו גם האהבה הבלתי מרוסנת לטבע שזרמו בעורקי בני משפחת פואי, תרמו רבות לקרירה המיוחדת שלהם וניכרת באופן ברור ביותר ביצירותיו של ג'והן קופר. בנוסף למרחב השפה האנגלית, הטבע האנגלי, ולמעשה הטבע הכפרי של דרום מערב אנגליה, מהווה תחום מרכזי - יש אומרים פגאני - שבו מתרחשים ספריו.
אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת קיימבריג', שימש ג'והן קופר כמרצה לספרות בבתי ספר שונים באנגליה, ובשנת 1904 הוזמן להרצות בארצות הברית ונשאר שם עד 1934. בארה"ב התגורר רוב הזמן בעיר ניו־יורק ובצפון מדינת ניו־יורק, בעמק ההדסון. בהיותו בניו־יורק כתב את "וולף סולנט", הממוקם באזור שלא יכול להיות מנוגד ממנו לרוחו של הכרך - אזור דורצ'סטר ועיירת הקייט וויימוט בדרום אנגליה, ועל כך בהמשך. חמש שנות התבודדות הולידו מאוחר יותר את ספרי ההמשך (אם כי ניתן לקרא אותם בפני עצמם) "רומנסת גלסטונברי" ו"חופי וויימוט" (Glastonbury Romance ו-Weymouth Sands). הספר הרביעי בטטרלוגיה הוא "טירת העלמה" (Maiden Castle) שמתרחש גם הוא באותו אזור גיאוגרפי, ומתייחס לאתר עתיק בשם זה ששימש כעיר בשנת 3000 לפנה"ס. פרט זה חשוב להבנת האוירה השוררת בספרי פואי, בהם עבר והווה משמשים בעירבוביה באותה רמה של מציאות מוחשית ונפשית.
שנותיו באמריקה ויכולת ההתבוננות המפוכחת שלו, יחד עם הבנתו הדקה את נפש האדם, נתנו לו תובנות על החיים האמריקאיים בשעה שאירופאים רבים עיצבו לעצמם דעה המורכבת מדעות קדומות וחצאי אמיתות. וכך כתב פואי באוטוביוגרפיה שלו: "אם איזה אירופאי יחשוב שלא נתתי חשיבות מספקת לכל הטובה שקיבלתי כאן, הרי שיהיה זה חוסר הבנה משווע. אני מתמלא כעס כשאני שומע בורים, חסרי אחריות, 'פרפרי־קיץ' המשמיצים ומוציאים את דיבת אמריקה! הם אינם יודעים מאומה על ה'תמצית האפלטונית' של הארץ המופלאה הזו, באותה מידה שאין הם יודעים מאומה על רוסיה, שלה ולאמריקה יש הרבה מן המשותף. הייתי רוצה לומר כאן באופן ברור... שלפחות אירופאי אחד, אם אכן אנגלי נחשב לשכזה, מרגיש שהוא חייב יותר לאמריקה, במובן צמיחת רוחו הפנימית ביותר, מאשר לכל הקתדרלות והטירות וכל הכותבים - למעט הומרוס ודוסטויבסקי - של העולם הנחשב היסטורית לישן".
בקיץ האחרון החלטתי לעלות לרגל לארצו של ג'והן קופר פואי, בסיועה של ידידה חובבת פואי המכירה את אזור דורסט ככף ידה. האזור הזה ידוע יותר בעולם הספרותי בזכותו של תומאס הארדי, שעלילת אחד מספריו הידועים "ראש העיר קסטרבריג"' מתרחשת בעיר המחוז דורצ'סטר (ולא ישכח אלן בייטס הנפלא בעיבוד הטלוויזיוני).
נופו של האזור מוכר לכל חובב תיאטרון כורסא - מה שקרוי "דרמת תלבושות" - גבעות מתעגלות, צבעים ירוקים־אפורים, כבשים שמנות רועות בשדות מוקפים בגדרות עץ, דרכים צרות ועקלקלות החוצות עיירות קטנות של בתי אבן. גיבורו של פואי, וולף סולנט, התהלך בין הכפרים הללו תוך שהוא שקוע בהרהורים על הטבע ועל טבע האדם, מה שהוא מכנה, בסגנון פואטי אופייני הממזג התבוננות בנפש האדם וסגידה פנתאיסטית לטבע - המיתולוגיה שלי. סולנט, בעל נפש המשורר, שעזב את לונדון מסיבות פרנסה, נקלע בכפר האנגלי אל בין שתי נשים, האחת יפיפיה אירוטית והשניה שמימית־נערית. מדהים לראות כיצד ספר שכזה, שנכתב לפני כ-70 שנה, בשפה אשר רחוקה מלהיות וולגרית, מצליח לעורר ארוטיקה חזקה, בעיקר בגלל השימוש המדהים המשוכלל בשפה.
עיירת הקיט וויימוט, אותה מתאר פואי בספר, הנה כיום צל המוני של ימי התפארת: נטועה על מפרץ נרחב, עם שרשרת בתי מלון ובתי הארחה מתקלפים, ומתקני שעשועים רעשניים על החוף שמזכיר את הטיילת בתל־אביב של לפני 25 שנה. וכן, לא לשכוח את דוכני ה-fish-n-chips המסריחים משמן ישן. האזור רווי באתרים היסטוריים, החל ב-Maiden Castle, עבור בשלל טירות ואחוזות - אתרים הקשורים, כאמור, לסופר הארדי, אך גם לאדמירל הארדי, מפקד אונית הדגל של נלסון בקרב טרפלגר - ועד לאתר המוזר מכולם: Cerne Abbas - דמות בגודל של 60 מטר החקוקה על צלע גבעה, המראה גבר עירום בעל זיקפה עצומה. באורח מוזר, הדמות הזו מתיישבת להפליא עם דמותו של וולף סולנט.
נקרה מזלי וקראתי את "וולף סולנט" תוך קריאה בספר על תולדות כתיבתו של מילון אוקספורד - "The Professor and the Madman" (שיצא גם בתרגום עברי). חווית השפה המועברת על ידי פואי התעצמה דרך הפריזמה של סיימון ווינצ'סטר, המחבר. הערתי לידידתי שלעניות דעתי פואי משתמש כמעט בכל המילון האנגלי, ולא כדי להצטעצע או להתרברב, אלא משום שהנסיבות דורשות מרחב נשימה ומרחב מחייה גדול ככל האפשר. תיאורי הטבע שלו, מופלאים בדיוקם מצד אחד, אך מופלאים עוד יותר באופן שבו הם מתחברים למהות הסיפור ולהתרחשויות הפנימיות של הנפשות הפועלות.
לשמחתי הרבה מצאתי בחנות ספרים משומשים את אחד מספריו הפילוסופיים של פואי - "מובנה של התרבות", במהדורה המקורית משנת 1930. בהקדמה לספר, הוא כותב:
"It is perhaps unwise to attempt any single dogmatic definition of culture... One rather felicitous definition runs as follows - 'Culture is what is left over after you have forgotten all you have definitely set out to learn' - and in this sally you get at least a useful warning against associating culture too closely with the academic paraphernalia of education."
אין כהגדרה־לא־הגדרה זו כדי לתאר את עומק החוייה של הקריאה בפואי. הקורא בספר לא יכול שלא לטבוע בעושר השופע של השפה, של הטבע ושל ההתרחשות בנפשות הדמויות.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש