 |
|
הבחירה בין רע לרע היא אף פעם לא קלה. שני מקרים לדוגמא.
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ג', 6/2/2001, 0:53 |
|
| |
יום לפני הבחירות, ואני מגדיר את עצמי באופן החלטי כמתלבט. הרגשה מוזרה, לא לדעת. זה מספר שבועות שאני מכריז בכל הזדמנות שאני מתכוון לשים פתק לבן (צהוב, ירוק, ורוד, מה זה משנה. אני עיוור צבעים) במעטפה שלי. החל מאתמול, אני כבר לא בטוח.
כשאני בודק את הטיעונים שלי, לא ברור לי למה אני בכלל מתלבט. ההצבעה שלי לא תשנה דבר בין כה וכה, ואני הרי אינני תומך בברק ואיני מאמין להבטחותיו ושבועותיו כי לא יחזור לסורו מיד לאחר שיקבל את השלטון, שוב, לידיו. אני אינני חושב שהצבעה בפתק לבן היא "בלתי־מוסרית" ובוודאי שאינה נוגדת את הדמוקרטיה. להפך - המערכת הפוליטית, שכפתה עלינו מצב שכזה של לית־ברירה - היא שאינה דמוקרטית, לא הבוחרים שמביטים אנה ואנה ואינם יודעים במי לתמוך, או למי להתנגד יותר. אני מאמין בכל ליבי שהקול שלי ושל כל אדם צריך להנתן למי שלדעתי השלטון צריך להיות בידיו, ולא למי שהוא היריב של מי שאינני רוצה שהשלטון יגיע לידיו. אויב אויבי הוא לאו דווקא ידידי. את הידידים שלי אני מעדיף לבחור בצורה קצת יותר בררנית.
והנה, בכל זאת, היד רועדת. אילו רק יכולתי לסמוך על הצהרותיה של ש"ס כאילו כל הגשרים בינה לבין ברק נשרפו, הייתי יכול להצביע בבטחון מלא לברק, מתוך ידיעה שגם אם הוא ירצה, הוא לא יוכל לפעול בניגוד לדעות המוצהרות שלו. אבל לך תסמוך על ש"ס... ומצד שני - שרון, לדעתי, יביא יותר נזק מברק. אין לי ספק בכך. מצד שלישי - הצבעתי שלי הרי לא תשפיע כהוא זה על תוצאות הבחירות. האם לא עדיף, אם כן, לנצל את מעט הכוח שכן יש לי כדי להביע מחאה?
מחר בקלפי אני אחליט סופית. בינתיים, ניתן ליד להמשיך ללררעעוודד.
מלחמת רע ברע
מעניין לראות כיצד דילמות גדולות מצליחות לנסח את עצמן בצורה הברורה ביותר במקרים הקטנים.
בעיתון "ידיעות" של היום הופיעה ידיעה על שכונה באשקלון, בה הוחלט להקים בית־כנסת ("מרכז רוחני", על פי השלט המוצב במקום) לעולי אתיופיה. השכנים, עולים מברה"מ, מתנגדים להקמת בית־הכנסת. שני טיעונים מועלים על־ידי הדיירים: הראשון, טוען כי מכיוון שרוב דיירי הרחוב אינם שומרי שבת ואינם מעוניינים שמנוחתם תופרע, כדבריהם, על־ידי התפילות, אין כל סיבה שיוקם במקום בית־כנסת, ומוטב כי ימצא לו מקום אחר. הטיעון השני, הצורם יותר, הוא כי ברחוב לא מתגוררים יוצאי אתיופיה, ואת בית־הכנסת, אם בכלל, יש להקים בשכונה סמוכה, המאוכלסת ברובה בעולים אתיופים.
כאן, בעצם, מגולמת הדילמה שלי כליברל. מצד אחד, אני מסכים עם טענות השכנים כי אין כל סיבה להקים בית־כנסת במרכז שכונה חילונית, בדיוק כשם שאני מסכים לסגירת כבישים בשכונות חרדיות. מצד שני, אני מתנגד נחרצות לטענות גזעניות ("הם עושים רעש גדול," מצוטטת אחת השכנות), ורואה בהן דבר שיש לעוקרו מן השורש.
יש מי שעוזרים לפתרון הדילמה, בצורה לא־כל־כך חיובית. באותה כתבה מצוטטת גם שכנה אחרת: "אם רוצים, שיבנו כאן בית־כנסת לעולי חבר־המדינות." אה, אם ככה אז זה קל - הבעיה שלה אינה עם בית־הכנסת עצמו, אלא עם השיוך האתני של המתפללים. במקרה כזה אין לי בעיה להתעלם בגסות מתלונות השכנים ולתמוך בלב מלא במבקשים לבנות את המרכז הרוחני.
ואמנם נראה כי עיקר התלונות הן על רקע גזעני. אך גם תגובותיו של אדיסו מסאלה, יו"ר ארגון הגג של עולי האתיופיה הידוע לשמצה (היו"ר, לא הארגון), אינו טומן את ידו בצלחת: "מי שלא רוצה לגור כאן ולא רוצה שיהיה ליד הבית שלו בית־כנסת - שיעזוב את השכונה." לא זו הדרך לטפל במקרים כאלו, ובכל מקרה, אין זו דרישה לגיטימית ממי שהוא כבר תושב האזור. כאשר הממשל המקומי (בניגוד לגופים פרטיים) מתכוון לעשות שימוש מסויים בקרקע ציבורית, עליו להתחשב בדעתו של הציבור שיושפע מן השימוש הזה. הדבר נכון גם במקרה זה, ביחוד אם, כפי שנטען בכתבה על־ידי השכנים, הובטח להם כי השטח יהפוך לגן שעשועים.
אז עם מי אני מסכים? עם השכנים שדורשים דרישה לגיטימית תוך התבססות על טיעונים גזעניים בלתי־לגיטימיים, או עם העירייה שמצטיירת כמגנת הציבור האתיופי, תוך התעלמות מדרישות הציבור שיושפע ישירות על־ידי החלטתה? לשני הצדדים יש לי אמפתיה לא מועטה, ומשני הצדדים אני מסתייג נחרצות בכמה נקודות. מבחינה מעשית, אין לי ספק כי המרכז הרוחני צריך לקום במקום אחר, בו לא יעורר הסתייגות של השכנים. מבחינה נורמטיבית־חינוכית, על העירייה בפרט, והמדינה בכלל, לפעול למען הקטנת האיבה בין קבוצות אתניות שונות באוכלוסיה, להגדלת האינטגרציה והכבוד ההדדי, ולצמצום ההתבטאויות הגזעניות.
איך עושים את זה - עכשיו, זאת שאלה מצויינת.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש