טור של יואב קניאס ב"עין השביעית" סוקר את השינויים ביחס הציבור והתקשורת בישראל לצביקה פיק, על רקע שינויים באווירה התרבותית בכלל.
קניאס מצביע על כך שבתחילת דרכו מרד פיק בכל מה שהיה מקובל כנכון תרבותית - בפרט בדגש ששם על הופעה חיצונית ועל טשטוש סממנים מגדריים גבריים. כשהיה בשיא הצלחתו המסחרית, וזכה לקהל מעריצות בסגנון שלא היה מוכר עד אז בישראל, הוא ספג בוז ממבקרים מוזיקליים, שהתעלמו מהמוזיקה שלו עצמה והתרכזו בתדמית החיצונית והתקשורתית.
בשנות השמונים, כידוע, התהילה של פיק דעכה; הוא היה עדיין פעיל כמלחין וכזמר, אבל לא מצליח מסחרית ולא מוערך תקשורתית. הקאמבק הציבורי שלו היה עם זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירווזיון, עם שירו "דיווה"; קניאס מזכיר שפיק "אימץ" את דנה עוד לפני כן וכתב לה שירים. בהמשך שוב הפסיק פיק להיות כותב ומבצע פורה, אבל תהילתו כבר לא פסקה. קניאס תולה זאת בכך שתרבות הריאליטי שהחלה להתגבר בישראל, והדגש הגובר על נוכחות תקשורתית ועל תדמיות, והטשטוש בין תרבות גבוהה לנמוכה, הולמות מאוד את פיק. כך הוא זכה למעמד של סלבריטי, כיכב כשופט ב"כוכב נולד", ובריאליטי על עצמו, וכן היה המוזיקאי הראשון שזכה למחזמר מחווה לשיריו בתיאטרון ("מרי לו"). גם לאחר שלקה בשבץ המשיך פיק לתת ראיונות ולהיות נוכח בתקשורת.
השלב האחרון הגיע כעת עם פטירתו, כאשר בין המספידים אותו גם ראש הממשלה לפיד ("נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית") וגם הנשיא הרצוג ("הוא היה ישראלי כל כך, והתחבר באופן עמוק לשורשים העבריים העשירים שלנו"). קניאס כותב בתגובה, "השורשים של צביקה פיק לא היו עבריים וגם לא המוסיקה שיצר, אבל הם עברו ניכוס בהתאם לדימוי התרבותי הפוסט־מודרני והקוסמופוליטי של מדינת ישראל העכשווית."
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש