 |
"להעיר את נד" ו"הגנרל" מציגים שתי מדינות שונות לחלוטין אחת מהשניה, אך עם זאת שתיהן, במקרה, הינן בדיוק אותה המדינה.
הכיצד? תיאורן של שתי גישות נפוצות ליצירת קולנוע, הפילוסופיות המנחות אותן, ולמה זה צריך לעניין אותנו הישראלים.
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • אדם קלין אורון • יום ג', 12/10/1999, 20:48 |
|
| |
בימים אלו (וזה כבר כמה שבועות) מוקרנים בישראל שני סרטים איריים - "להעיר את נד" של קירק ג'ונס ו"הגנרל" של ג'ון בורמן.
שניהם יצאו באותה השנה (1998), שניהם עוסקים באותה הארץ, ועם זאת - מהתבוננות בכל אחד מהסרטים מתקבלת תמונה שונה לחלוטין של אירלנד בימינו.
"להעיר את נד" הנו סרט מקסים, העוסק בחבורת אנשים מקסימים, החיים בכפר קטן בארץ מקסימה. הפיתוי להוסיף את המילים "היה היה" בתחילת המשפט הקודם היה חזק - כל הסרט מרגיש כמו אגדה מודרנית, אבל מצליח להיות מחובר למציאות. דהינו, ניתן לדמיין את המצב המוצג בסרט (בקושי, אני מודה), ודי קל להזדהות עם הדמויות (ולקנא בהם על המקום בו הם בחרו לחיות).
הסרט מציג בפנינו כפר קטן, השוכן בין גבעות מוריקות באי גדול, קרוב לקצהו של מצוק מרשים המוביל אל ים גועש ואפור. צילומי הנוף המדהימים ממש מביאים את רסס הגלים והרוח הלחה אל תוך העולם (סרט שצריך לראות עם סוודר). בכפר הקטן גרה חבורת אנשים, המכירים זה את זו וזו את זי מלפנים ומאחור: הם חיים ביחד, בכפר המבודד, כבר שנים. יום אחד מגלה אחד מזקני הכפר שמישהו בכפר זכה בלוטו האירי, בסכום מדהים של כמה מילוני ליש"ט. לאחר חיפושים, מתגלה הזוכה בביתו מול הטלוויזיה, מת לחלוטין ועם חיוך אושר מרוח על פניו. לאט לאט מתרקמת תוכנית במוחו של הזקן, ובעזרת חברו הטוב ושאר אנשי הכפר הם פוצחים במסע שמטרתו הסופית להצניח את פרס המיליונים בחיקם הכפרי. יש אמנם מכשפה מרשעת המנסה לחבל במטרה הקיבוצית, אבל כמו בכל האגדות הסוף טוב.
הארץ המצטיירת בסרט הינה ירוקה, טובה ומטיבה, מצמיחה אנשים חסונים וחמים, האוהבים איש את רעהו ואת החיים. המבטא המתגלגל בגרונם אנושי ומקסים. אפילו הדמות (היחידה) המגיעה מהעיר הגדולה חייכנית ובעלת רצון טוב. מי שלא ייצא מהסרט ואנחת קנאה עמוקה בגרונו, וודאי ליבו לב אבן.
מהצד השני של המיתרס, "הגנרל" מגולל את סיפורו של מרטין קאהיל, פושע אירי מפורסם (הסרט מכריז בתחילתו שכולו מבוסס על אירועים שקרו במציאות) שחי עד לא מזמן. האיש היה פושע חסר אינטרסים, בארץ שסועת־אינטרסים וקרועת־אידיאולוגיות: הוא לא תמך במצדדים בעצמאות (ה-IRA), הוא לא תמך במצדדים בסיפוח מלא ומוחלט לאנגליה (ה-Loyalists, הנאמנים למלכה), הוא פשוט לא התעסק בכאלו דברים - הוא גנב, בשביל להביא לחם למשפחתו ובשביל לסייע לאנשים שאהב. הוא היה מפורסם ביותר, וזכה לכינוי 'רובין הוד המודרני', כיוון שגנב מהעשירים וחילק לעניים (או לפחות היה חכם מספיק להפיץ את השמועות שכך עשה), ו'הגנרל' - כיוון שתיכנן וניצח על כמה מבצעי פשע מבריקים. המעניין הוא שהמשטרה ידעה על פעילותו כל השנים, עצרה אותו מספר פעמים, ניהלה מעקב צמוד אחר ביתו ושותפיו, ואפילו הצליחה להביא אותו לבית המשפט פעם או פעמיים (שלא לדבר על כך שאת מרבית נעוריו בילה בכלא) - אבל שום דבר לא עזר להם. הוא הצליח להתחמק פעם אחר פעם, בתירוץ חוקי זה או אחר, וניהל קרב מוחות עם המשטרה ומערכת המשפט.
בסופו של דבר, קאהיל נרצח - ככה"נ על־ידי ה-IRA, כנקמה על חוסר רצונו לחלוק איתם את רווחיו - ורק אירגון לא־חוקי היה יכול לו. החוק נשאר חסר אונים עד הסוף.
ברנדאן גליסון הנהדר משחק את קאהיל בצורה אמינה ומיומנת - בלי שום הפגנות משחק קיצוניות, בלי שום עוויתות או מוזריות אופנתיות - פשוט, נכון, מופלא. הבחירה של הבמאי לצלם את הסרט בשחור־לבן מסייעת להתרכז בסיפור ולא במסגרת, והסיפור מגולל את הסתמיות שבחיי פשע בפרט, וכנראה בחיים בכלל. מחציתו השנייה של הסרט מוקדשת לסיפור נפילתו האיטית של קאהיל, לכירסום החל בכבודו העצמי וביכולות התימרון שלו - סיפורו של מוות ידוע מראש.
הסרט מצליח להיות חסר־פסגות ולהימנע מיצירת סצנות "קופה" (כמו קטעי אקשן, או דיאלוגים סוחטי־דמעות), אלא פשוט לשמור על רמה אחידה של איכות לכל אורכו. כשיצאתי ממנו, תפסתי את עצמי מדוכא עד עפר - "איזה דכאון", חשבתי, "להיות פושע באירלנד של ימינו". לקח לי כמה שניות להבין שלי, בעצם, אין שום סיבה להיות מדוכא - פושע אני לא, ובאירלנד לא ביקרתי מימי. האמינות והפשטות הקיצוניות של הסרט והמשחקים בו מחלחלת לתוכך במהלכו.
הארץ המצטיירת בסרט זה הינה שונה לחלוטין מזו של "להעיר את נד" - ארץ אפורה, מלאת בניינים מכוערים וילדים מוזנחים, עוני בכל פינה, פשע וסמים אוכלים כל חלקה טובה. אבל הכי גרוע - כולם בעלי אינטרסים. כולם תומכים במישהו או מתנגדים למישהו. לכולם יש דעה, ולכולם יש את כוח האש לתמוך בדעה או לחסל את מתנגדיה - ל-IRA, ל-Loyalists, לפושעים, למשטרה, לכולם. לא ניתן פשוט לנסות לחיות את חייך כמיטב יכולתך: עליך להיאבק, לתמוך, להתנגד - להאמין באמונה יוקדת בכל רגע נתון. אין שנייה של שקט.
איך יכול להיות ששני סרטים המציגים מדינה אחת מציגים אותה באור כל־כך שונה?
ניתן להסביר את ההבדל בתנאים וסביבה שונים:כפר על חוף ים באי מרוחק
(The Island of Man) באחד, עיר סואנת וצפופה (דאבלין) בשני; סתם אנשים באחד, פושעים בשני.
אבל זה לא מספיק. הסרט הראשון מציג אנשים מקסימים, שפשוט נהנים לחיות. בסרט השני האנשים אכולי ייאוש, עייפים, אלימים ושונאים - שלא מספיקים סתם לחיות אפילו לרגע. הרי הם בני אותו העם! ההיסטוריה שלהם משותפת, השפה שלהם משותפת, אפילו המבטא המתגלגל אותו הדבר.
ההבדל בין הסרטים טמון בהבדלי הגישה הקולנועית שלהם:
"להעיר את נד" הנו יצירת מופת באומנות הבידור טוב הטעם. הוא זורה אבק של פיות בעיניינו - הרעים מתים בדיוק בזמן הנכון, אבל בלי לצער אף אחד; הנופים מקסימים ומצולמים במיומנות מרשימה; הסיפור לא בדיוק אמין, אבל ללא ספק מחמם את הלב; הפסקול נוסק במקומות הנכונים; המבטא משקיע את הצופה בהיפנוזה חולמנית; המצלמות עפות, מסתובבות ועושות הכל כדי להנחות אותנו, הצופים, מתי עלינו להרגיש התעלות ומתי לפחד.
הסרט כולו מכוון למטרה אחת - להשכיח מאיתנו את הבלי העולם הזה לשעה וחצי של תענוג צרוף. סוג של כוס תה לנפש.
"הגנרל", לעומת זאת, מספר סיפור. הוא מספר אותו לאט, ביסודיות, בלי הנחות ובלי טריקים. המשחק לא מוגזם, השחקנים לא נראים מעניין במיוחד, הצילום לא מניפולטיבי ופס הקול תומך, לא מכוון. לבמאי יש אמת מסוימת שהוא רוצה להעביר אלינו, והוא מעביר אותה כמו שהיא, בלי לחסוך או להוסיף יותר מדי.
אז מה עדיף?
ובכן, ראשית, אין עדיפות - כל אחד מהסרטים משרת מטרה אחרת. כטוב בעיניכם.
אבל האמת היא, שבאוקינוס הסרטים מעוותיי־המציאות של ימינו, "הגנרל" הוא אי של שפיות ויציבות. הוא מראה שהקולנוע לא חייב לשמש רק מקלט מהעולם האכזר, אלא דווקא יכול לספק תבונה מסוימת על העולם הנ"ל ועל הדרך בה הוא פועל.
בנוסף, במציאות בה אירלנד היא מדינה שסועה, אלימה וזבת־דם, נראה לי קצת מוזר ולא־יאה להמשיך להציג את אירלנד כמדינה משובבת נפש ומלאה אנשים מקסימים.
פה, כמובן, צץ הקשר היהודי - שמתם לב שכמעט ואין סרטים ישראלים שמדברים על בעיות החברה בישראל, על הקרע בין דתיים לחילוניים (אני מתעלם בהפגנתיות מ"אהבה אסורה" האיום והנורא), על הסיכסוך הישראלי־פלסטיני וכד'? כמעט כל הסרטים שלנו עוסקים בסיפורים קטנים, על אנשים קטנים. לפעמים הם טובים, לפעמים רעים, אבל כולם איכשהו מתחמקים מהסוגיות המרכזיות - להוציא את "אוונטי פופולו" המופלא, שהינו יוצא מהכלל המעיד על הכלל.
יכול להיות שאנחנו עוד לא מבוגרים מספיק להסתכל לעצמנו בעיניים?
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש