 |
|
|
|
| טור אישי • נעמי שמואל • יום ד', 14/10/2020, 18:24 |
|
| |
שלושים ושבע שנים לפני מגפת הקורונה חזרתי לארץ לבדי מאנגליה בחיפוש אחר זהות ושורשים, ומתוך תחושת חיבור עמוק שהגדיר את ישראל עבורי כבית, אחרי שש שנים מתוך ילדותי שגרתי בירושלים. ידעתי מחוויותיהם של הורי שלא קל לגור פה, שהרבה ישראלים סוחבים אתם פצעים פתוחים מעבר טראגי: שואה, מלחמות, פרידות ואבדות הקשורות לעלייה, מלחמת קיום מתישה. ראיתי בכל מי שגר פה, מכורח ההיסטוריה או מבחירה אישית, אנשים אמיצים, ערכיים, אוהבי הארץ ואוהבי אדם. רציתי להשתייך לעם הזה, הגאה בשורשיו, המתמסר לעתידו. הרבגוניות של החברה הישראלית בעיני הייתה ונותרה נכס לאומי, ייחודיות של מרקם אנושי עשיר ומרתק, ששזירתו יחד על דפי ההיסטוריה הציונית מפעימה ומבטיחה. בחרתי לשזור את משפחתי לתוך מארג הפסיפס הזה: ילדיי נושאים בירושה רקע של שואה (מהצד שלי) ושל המסע לישראל מאתיופיה (מצד אביהם). למדתי במשך השנים לראות בזהותי המורכבת ברכה, ולעודד את ילדי לחבק את כל חלקי זהותם, ולצקת בה משמעות אישית ומעשית. מתוך חוויותיי האישיות והמקצועיות הבנתי שאת הפלורליזם הזה צריך לתחזק ולטפח באופן מושכל. ספריי ומרבית עבודתי מוקדשים למטרה זו, לעיתים בתחושה שזו רק טיפה בים.
ישנם שני רגשות שליליים במיוחד שמוכרים היטב לכולנו בארץ הזאת: ראשית הפחד (שלעיתים הופך לחרדה של ממש). יש מספיק גורמים במציאות המזינים אותו, ועיקרו מצב ביטחוני מאיים וחוסר ביטחון כלכלי, שכרגע נוסף אליהם גם איום בריאותי בלתי נראה. השני הוא הרצון לא להיות פראייר, לא לתת יותר ולקבל פחות מהשכן. הניצול הציני של שתי נטיות אלה בידי פוליטיקאים למיניהם הצית את האש מתחת למרקם העדין של החברה כולה: עד מהרה כור ההיתוך שנועד להשטיח הבדלים הוחלף בפחד, חשש וקנאה באחר – כלומר חידוד השוני והשלכת כל ה"רע" על האחר התורן (פוליטי, מגדרי, עדתי וכדומה). משבר הקורונה, בשילוב חוסר מוחלט של מנהיגות ואף שיסוע מכוון ומתמשך, הביאו תהליך זה לממדים עצומים: מצד אחד חוסר אמון בממסד ומצד שני חוסר סובלנות, אטימות ואף גילויי שנאה בין מרכיבי החברה על רקע השתייכות קבוצתית. אנחנו עומדים בפני תהום שאיננה רק בריאותית וכלכלית, זוהי גם תהום חברתית וערכית עמוקה.
"מאז ומעולם, בכל הזמנים, הרי זו אותה כנופיה עצמה, והם מכנים את הזהירים פחדנים, את האנושיים חלושים, ואילו הם עצמם אובדי עצות בשעת אסון, שגרמו לו בקלות דעתם." אלה מילותיו של סטפן צווייג שנכתבו ב-1940 (בתרגום צבי ארד) בספר "העולם של אתמול", והם נשמעים כל כך רלוונטיים גם היום. אין הכוונה להשוות באופן בוטה למה שהתרחש אז, או למפלגה מסוימת, אלא ליהירות ולשחצנות העיוורת המעלה על נס את הכוחניות עצמה, משסעת ומחריבה כל חלקה טובה ופוסלת דעות והשקפות עולם שונות. קל להצית אש בשדה קוצים, קשה בהרבה לכבות אותה או לצפות מראש את הנזק העצום שתותיר אחריה. כרגע אין מי שלא חש את ריח העשן העולה מהשדה המשותף.
המזל, או אם תרצו נקודת האופטימיות היחידה, היא שלצד הנטייה האנושית לקטלג, לשלול, ולאמץ גישה גזענית, ישנה בכל אחד מאתנו גם יכולת אנושית נפלאה - לחוש אמפתיה כלפי הזולת. ההכרה בכך שכל אחד פועל מתוך נרטיב שונה, המפרש אחרת את המציאות וכפועל יוצא גם את הדרך קדימה, היא צעד לעבר היכולת לחוש אמפתיה הדדית. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי, אבל התגייסות משותפת, על בסיס ערכים הומאניים, היא צו השעה, לפני שנהפוך לעוד סיפור של חורבן על דפי ההיסטוריה.
אבל איך משנים הילוך? איך עוברים משיסוי לחיבור, משנאה לאמפתיה? התשובה תלויה בכל אחד מאתנו: להחליף את מנגנון ההאשמה, הכעס והייאוש בעשייה חיובית למען חברה טובה יותר, מקבלת ומכבדת שונות. זה מתחיל באמונה כנה בצורך וביכולת שלנו לחיות יחד כחברה פלורליסטית, לקבל החלטות מתחשבות ומתפשרות לגבי קיום חיים במרחב המשותף לכולנו. במשבר הנוכחי דורש הדבר איתור מנהיגי קהילות ויצירת שיח מקדם למציאת פתרונות יצירתיים. בטווח הארוך נדרשת השקעה בחינוך לחיים משותפים, חינוך לאמפתיה, שאילו היה קיים לפניכן לא היינו מגיעים לנקודת השפל הזו.
עת לספרים
"המאה שנולדתי וחונכתי בה לא היתה מאת התאוות. היה זה עולם מסודר בעל רבדים ברורים ומעברים מתונים. עולם ללא חיפזון. קצב המהירות החדשה עדיין לא עבר אל האדם מהמכונות. מהמכוניות, מהטלפון, מהרדיו, מהמטוס. הזמן והגיל ידעו מידות אחרות. החיים היו נינוחים יותר."
סטפן צווייג
כך כתב צווייג לפני שמונים שנה, באותו ספר, בהתייחס למאה הי"ט. הדברים עדיין רלוונטיים להיום. נדמה שאת הנוחות, הפשטות וההאטה כולנו מחפשים, במקום הטירוף והלחץ שתרמו להסיט אותנו מדרכנו. אני מקיימת מפגשים עם ילדים בבתי ספר ברחבי הארץ באמצעות סל תרבות (כמובן לפני שהפסיקו אותם הקורונה). במהלך השנים נפגשתי עם אלפי ילדים, ושני דברים העציבו אותי מאוד לאחרונה. ראשית, מספרם הרב של המפגשים שלקראתם לא נעשתה שום הכנה למפגש עם הסופרת, מה שמשקף, לתחושתי, וויתור מוחלט של הצוות החינוכי על מקום הספר בחייהם של הילדים. שנית, השאלה שחוזרת ונשאלת בצורות שונות: "תמיד רצית להיות מפורסמת?" כאילו בעיני הילדים הסופגים כמויות של זמן מסך ותוכניות ריאליטי רדודות למיניהם, השאיפה העליונה היא עצם הפרסום. הם מכוונים לא להגשמה עצמית, סקרנות ויצירתיות, או הישגים אישיים, אלא למדדים של פופולריות המתבטאים בלייקים בפייסבוק או לחלופין להישגים חומרניים, הצלחה שנמדדת בכסף ("כמה מרוויח סופר?"). כשאני עונה שהבחירות שלי בחיים לא נעשות משיקולים של פרסום או רווח כספי אלא צו המצפון, עקרונות וערכים והרצון להשפיע, הם מביטים בי פעורי פה.
והנה עוד הזדמנות שמספק לנו המשבר הנוכחי, כאשר אפשרויות התעסוקה והבילוי של כולנו מוגבלים: המפגש המחודש והמיוחד עם ספרים. במקום עוד ועוד זמן מסך, תנו לילדים, לבני נוער, לעצמכם, לקרוא ספרים מהנים ומעוררי מחשבה. ספרים שבהם מתקיימות הזדמנויות לפגוש אנשים שונים ולהבין לליבם, להתחבר לדמויות מורכבות ובאורח פלא גם לעצמנו, לחוש את האנושי המשותף לכולנו ללא קשר למוצא, מגדר, דת או תרבות. ספרים שיש בהם העצמה אישית, הרמת הנפש הכבויה, חיזוק לערכים כמו עזרה הדדית ואמפתיה, נושאים מגוונים על מנת לעורר מחשבה ושיחה היוצאת מהמתחם הקודר של המצוקות כאן ועכשיו. קראו והקריאו, צטטו ושתפו, העצימו את האור במקום בו נכנס החושך.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש