 |
|
קץ היהדות קרב, טוען פרופ' יגאל עילם בספרו החדש. לאו דווקא, מציע ליאור גולגר, אם כבר אז קץ המדינה, וזה כבר לא איום - זו הבטחה.
|
|
| חברה וכלכלה • ליאור גולגר • יום ה', 11/1/2001, 23:59 |
|
| |
כשהגיע פרופ' עילם לטכניון לחזות את קץ היהדות, ציפה לו ציבור סטודנטים קטן באופן חריג. למיעוט שהגיע ציפתה הנאה אינטלקטואלית צרופה, גם אם בשורה התחתונה לא ציפתה מסקנה מרנינה במיוחד. בשורות הבאות אנסה להעביר מקצת מהנאה זו אליכם.
עילם מציע להתבונן בנדרש מן העם העברי עוד בהיותו נודד במדבר סיני: עליו להשמיד לפי חרב את כל עמי כנען, מהלך חסר תקדים בעולם העתיק שודאי לא התפרש כמחווה של שכנות טובה מצד הדייר החדש; ולכשיסתיים כיבוש הארץ, מצווה העם לחלקה בין שנים־עשר שבטים, חלוקה שמבחינה מדינית מותירה כל שבט חשוף לפגיעת העמים הזרים, ומביאה למאה וחמישים שנות מלחמת אזרחים בתקופת השופטים. גם לאחר ששמואל מאולץ להיעתר לבקשת העם ולמשוח עליו מלך, משפט המלך אינו מותיר מקום לספק באשר למעמדו. בעוד שבכל העולם העתיק היה המלך בן האלוהים וכוהנו הראשי, ומתוקף כך נגזרה ריבונותו המוחלטת על העם ועל הארץ, אצלנו הסמכות הכוהנית לעולם נפרדת ממוסד המלוכה ואינה מהססת לצאת נגד המלך, כשהיא נשענת על עליונות הקב"ה על כל בן־תמותה. והרשימה נמשכת - אם וכאשר יוצאים למלחמה בעם זר, לעולם אין מנצלים את תבוסתו לצורך הרחבת שטח הממלכה או הקמת מושבות חדשות. ומכיוון שהעם היהודי הוא העם הנבחר, והימנות עליו כרוכה בקבלת עול תורה ומצוות, כאשר מיסיונריות כלל אינה על הפרק, אין מה לדבר על הרחבת האומה מתוך האוכלוסייה המקומית החדשה. תמיד נסוגים ומניחים את העם המובס משועבד לנפשו, עד שיתחזק דיו לסיבוב השני כעבור דור או שניים.
ובכן, כשממלכה מפולגת מעוררת עליה שנאה מצד שכניה מחד, ונמנעת מלנצל כל הזדמנות להתרחב ולהפוך לאימפריה מאידך, אין זה אלא עניין של זמן (וסטטיסטיקה) עד שאיום החורבן יתממש.
אומרים שהישגיהם של דוד ושלמה נבעו מחולשה זמנית של המעצמות בסהר הפורה באותה תקופה. סביר להניח שאמנם כך היה, שהרי כל מעצמה עולה כנגד חולשתן של המעצמות האחרות בסביבה. אלא שאנחנו מעולם לא ניצלנו את חלון ההזדמנויות, וכך כשסגרו אותו אשור ובבל, המשמעות עבורנו הייתה אחת - שיעבוד תחילה, ולבסוף גלות. כאן טרח עילם לחזור על הטענה המוכרת משיעורי התנ"ך בתיכון, לפיה מעולם לא הוגלה העם כולו, אלא רק ההנהגה המשכילה שלו - השרים, הסופרים ובעלי המלאכה. ראיה חותכת לכך הינה הקרבה הגנטית המוכחת בין בני העם היהודי לתפוצותיו לבין תושבי ארץ־ישראל, הלא הם הפלשתינאים של ימינו. אך קיומו של עם אינו תלוי במורשת הגנטית של צאצאיו אלא בהגדרתו הרעיונית. העם האמורי חדל להתקיים כאשר לא נותרו עוד אנשים שראו עצמם כאמוריים, ואנשים אחרים שראו בהם כנ"ל, אך הגנים של אלה שנקראו אמורים לא נשמדו עם היעלמות העם האמורי. אותו הדין לגבי העם היהודי - בעוד ההנהגה הגולה ממשיכה לראות בעצמה את העם היהודי, איבדו הנותרים בארץ את זהותם כעם יהודי בתהליכי התבוללות בלתי נמנעים עם ההנהגות הזרות שהובאו. המסורת השומרונית והתיאורים מימי שיבת ציון מלמדים שהיו מן הנותרים שדבקו בזהותם היהודית, אך כיוון שהחוזרים מן הגלות התנכרו להם וסירבו להכיר בשייכותם לעם היהודי, יורד המסך על אלה מבחינתנו. אני טורח לציין זאת כיוון שההבדלה בין קיומו הרעיוני של עם, לבין קיומם הגשמי של האנשים הנמנים על אותו עם, חשובה לצורך המשך הדיון.
מה משייך קבוצת אנשים לעם מסוים? זוהי שאלה שכל עם חופשי לענות עליה בעצמו, ועם זאת, כמעט כל העמים מגדירים עצמם ביחס למדינה השלטת. בבריטניה יושבים בריטים, ובצרפת צרפתים, וזיקה זו עוברת גם לצאצאים - צרפתי מוליד צרפתים וכו'. זיקה זו בין עם למדינתו משמעה היעלמות העם עם היעלמות המדינה, כשהמדינה המשתלטת על הארץ מספחת אל עמה גם את התושבים. לעומת זאת העם היהודי מוגדר ביחס לדת היהודית - בן הדת היהודית משתייך לעם היהודי, ולהפך. אין אח ורע בעמים אחרים לזיקה זו בין העם היהודי לדת היהודית. עילם משווה אותה לזיקה בין הנצרות לכנסייה, ובין האיסלאם למדינה הערבית. זיקה זו היא המונעת סיפוח שטחים על תושביהם לממלכה, כיוון שלא ניתן לצרף תושבים אלה לעם היהודי מבלי לגיירם תחילה. לכן לכל היותר מנוצלת חולשה אזורית רגעית לשעבוד זמני של העמים השכנים, אך לעולם לא להתפשטות במובנה המוכר לנו בהיסטוריה. ידוע על ניסיון להיחלץ ממלכוד זה בימי החשמונאים, כאשר כיבוש אדום לווה בגיור בכפייה של האדומים, אך יוזמה נועזת ואכזרית זו נדונה מראש לכישלון עקב זרותה התהומית לרוחה האנטי־מיסיונרית של היהדות. היהדות מבוססת על הכרת החובה של האדם לעבוד את אלוהיו, והכרה זו לא ניתן לכפות באיומי חרבות. ללא יכולת להתפשט, ועם נטייה פנימית לפילוג בין הסמכות הדתית לרשות השלטונית, גם סופו העגום של בית שני אינו אלא כרוניקה של חורבן ידוע מראש, טוען עילם.
וכך שב העם היהודי לגלות, כשזיקתו לדת היהודית במקום למדינה היא המונעת ממנו להיעלם ככל העמים. נצחיות העם היהודי טומנת בחובה מחיר יקר, בלתי נסבל לדברי עילם, לאנשים הנמנים עליו. כל העמים קמים, מעוררים עליהם שנאה חסרת פשר והצדקה, שונאים אחרים ממניעים עלומים לא פחות, ואז עם הזמן דועכים ונעלמים. הם מורישים שפה, תרבות, מנהגים, אנשים על מטענם התורשתי ומורשתם ההיסטורית, ורק התלבושת החמצמצה משנאת זרים הנקראת "עם" נותרת קרועה מאחור. וכך אין למצוא היום שנאה לאמורי, להוני, לפרנקי או לממלוכי, גם אם האנשים שנמנו על אותם עמים זכו להעביר לדור הבא את מטענם התורשתי והתרבותי. אך כשאותה ישות רעיונית הנקראת עם יהודי אינה נעלמת, היא נושאת עמה באופן בלתי נמנע מרבץ איום של שנאה הנצברת מזה 3000 שנים, ועוד היד נטויה. מי מבין הקוראים ששנאה זו מטרידה את מנוחתו מוזמן לעזוב את העם היהודי, אל דאגה - אינכם הראשונים להתבולל. אך אין דרך להיפטר משנאה זו מבלי להיפטר מן העם היהודי - יוזמה שהרצל ניסה להוביל בצעירותו על־ידי התנצרות קולקטיבית של כל היהודים, ושלום על ישראל, תרתי משמע.
משהזכרנו את הרצל הגיע הזמן לעבור לדון במובנם של הדברים לגבי מדינת ישראל. בספרו "קץ היהדות", טוען עילם כי "אלמלא ההתפתחויות הריאקציוניות במזרח אירופה, שעודדו הן את התגובה האורתודוכסית והן את הופעת הלאומיות היהודית, בדמות הציונות, היתה היהדות ההיסטורית נספגת ב'דת האזרחית' של תרבות המערב."
כלומר, אליבא דעילם, הייתה היהדות מצטמצמת לכדי עוד דת חסרת זיקה לאומית, כשם שניסו לעשותה הרפורמים בגרמניה וארה"ב, אלמלא פרצו ה"סופות בנגב" בסוף המאה ה-19. קשה לי להאמין שהצדק עמו, נוכח ההבדלים המהותיים בין הנצרות, המתיימרת לקבוע אמיתות בנוגע לטיב העולם ולכן מצויה בעימות עם עולם המדע, לבין היהדות, המייחדת עצמה לעניינים שבין אדם לאלוהיו, ולכן זרה לעולם המדע. בכל אופן, הסופות בנגב היה היו, ומדינת ישראל היא כעת עובדה מוגמרת. אך, מזכיר עילם, אותו המלכוד שהביא לחורבן בית ראשון ושני מאיים כיום על מדינת העם היהודי. שהרי מדינה דמוקרטית שצביונה היהודי וחוק השבות הם לחם חוקה, לעולם לא תוכל להיות מדינתם של מיליוני לא־יהודים. כמדינת העם היהודי לעולם לא נוכל לספח את השטחים ולקבל את מיליוני הערבים החיים בהם כאזרחים שווי זכויות. בדילמה בין החזקה בגבולות ברי־הגנה מבחינה אסטרטגית, לבין חוסר יכולת לצרף את האוכלוסייה המקומית לעם היהודי, החזקנו את השטחים תחת כיבוש צבאי זמני, נאור לכאורה, משחית למעשה (ראו, לדוגמא, את המאמר "עולם אחר מעבר לפינה"), אשר תרם לשנאה האזורית כנגדנו. בעיית הכיבוש היא באמת ובתמים ייחודית לנו. כנגדה הרשו לי להציג את מדיניות ההתפשטות של ארה"ב מערבה במרוצת המאה התשע־עשרה. אין חולק על האכזריות והציניות העצומה בה נהגו האמריקאים כשנישלו את האינדיאנים מאדמותיהם, ואף־על־פי־כן האינדיאנים הם כיום Native-Americans - אזרחים שווי־זכויות, גם אם מקופחים, בני העם האמריקאי, וזהותם הלאומית העצמאית אבדה לעד. זה בדיוק מה שאין בכוחה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי לעשות - ערבים לעולם לא יהיו יהודים, ולכן לעולם לא נוכל לקחת את אדמותיהם ולהחליף את זהותם הלאומית, ככל העמים. בטווח הארוך מדינת העם היהודי לעולם תאלץ להצטמק לגבולות בהם העם היהודי מהווה רוב מובהק דיו באוכלוסייה כדי לשמור על צביונה היהודי של המדינה, או לחילופין לגרש את התושבים הלא־יהודים בטרנספר אכזרי שלא יוכל להתפרש כמחווה של שכנות טובה. ללא יכולת לנצל עדיפות צבאית זמנית לצורך התפשטות, עם עמים שכנים עוינים ומאבקים פנימיים תכופים (עדיין המנהיג אינו בן האלוהים), חוזר החורבן להיות עניין של זמן וסטטיסטיקה עבור מדינת העם היהודי.
עילם מזהה את היהדות ההיסטורית עם האורתודוכסיה בארץ ישראל, וטוען שבעימות בינה לבין הציונות עתידה המדינה להתגבר על הדת. דהיינו, במדינת ישראל תתפתח האומה הישראלית, אומה ככל העמים שזיקתה היא למדינת ישראל ולא לדת היהודית. לדבריו "אומת־המדינה הישראלית תחליף את אומת־הדת היהודית", ותהליך זה הוא שישבור את המלכוד ויאפשר למדינת ישראל להתקיים בשלום לאורך טווח. בכך יקיץ הקץ על היהדות, ושלום על ישראל, תרתי משמע.
כאן אני שב וחולק על פרופ' עילם, בנסיבות דומות. כיוון שהיהדות, להבדיל מהנצרות, אינה מצויה בעימות עם עולם המדע, אין ההתקדמות המדעית בימינו מקשה על יהודי מאמין לחיות בעולם המודרני ובעת ובעונה אחת לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. הראייה לפיה האדם המאמין מצוי בעימות מתמיד עם המציאות המתפתחת, עימות ממנו סופו שיצא כשידו על התחתונה, שאולה באופן מלאכותי מן העולם המערבי הנוצרי בדמות המאבק בין דתיים וחילוניים, ואין לה על מה להישען בקונטקסט של היהדות. להפך, דווקא היהודי השואל את דמות החילוני נאלץ ליצור לעצמו זהות יש מאין, נוכח הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לדת היהודית שעילם היטיב להציגה. למותר לציין שגם בקרב האורתודוכסיה ניכרת שאילה מסוימת של רעיונות מן העימות הדתי־חילוני בעולם הנוצרי, שאין להם ולא כלום עם המורשת היהודית, אך לא על כך ברצוני לדון. יתכן אמנם שהעם היהודי לא יצליח להתגבר על השואה והיהדות תבוא על קיצה, חשש שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל מעלה בספרו 'על עולם ומלואו', אך גם אז אין מדובר בקץ היהדות כתוצאה מתהליך "נורמליזציה" של המדינה לכדי מדינת כל אזרחיה, כפי שמציע פרופ' עילם. אין זאת אומרת גם שמדינת ישראל אינה יכולה לאבד את צביונה היהודי, הן זו התפתחות פוליטית מעיקרה התלויה בהלכי רוח רגעיים במדינה. אך לא ניתן לצמצם מאורע כמו קץ היהדות והעם היהודי בעולם לכדי השלכה של התפתחות פוליטית מקומית במדינת ישראל.
לפני שאפנה לנקודה האחרונה בדיון זה, יש לחדד עוד דבר מה על טיבה של מדינה. מדינה היא כלי, אמצעי שכל תכליתו לשרת מטרות מוגדרות של יוצריו. רודנות מעוצבת ככלי לשירות הרודן, דמוקרטיה ככלי לשירות האזרחים. בפרט עוצבה מדינת ישראל בראשיתה ככלי לשירות העם היהודי, על־פי צרכיו הנוכחיים. דוגמא מובהקת לכך היא חוק השבות, אמצעי שבא לענות על צורך מוגדר של העם היהודי אחרי השואה. מובן שלאורך זמן צרכי העם משתנים, ובהתאמה נדרשות הרשויות לעצב מחדש את המדינה על־ידי חקיקה. כאן נכנסים שיקולים דינמיים של המערכת, במסגרתם ניתן לדון במהירות התגובה של הרשויות לשינוי השוטף בצרכים, ומידת ההתאמה בין פעולת הרשויות לבין הצרכים בשטח. בכל אופן, מובן שהמדינה תמיד מפגרת אחרי המציאות בכל האמור במענה על צרכי העם. טענה פחות טריוויאלית היא שהפער בין הפונקציות שהמדינה ממלאת ברגע נתון, לבין אלה שהיא נדרשת לבצע באותו רגע, הולך וגדל עם הזמן. מבלי להרחיב על כך יותר מדי את הדיון, אני טוען שבמציאות משתנה יכולתו של כל כלי לשרת את יוצריו הולכת ופוחתת עם הזמן. לכן חורבנו של כל גוף הוא רצוי ומחויב המציאות בבוא היום.
ואז מקבלת נבואת החורבן של עילם מובן של הבטחה. כי עם שחזונו המדיני טומן בחובו בהכרח את השמדת המדינה בבוא היום, לעולם לא יגיע ליום בו ממשיכה מדינתו להתקיים כמסגרת ששוב אינה משרתת כל מטרה. היא פשוט תושמד קודם. אם וכאשר תקום מחדש מן הגלות, תעוצב המדינה החדשה ככלי לשירות צרכיו העדכניים של העם, עד להשמדתה, וחוזר חלילה. וכך העם היהודי והיהדות, ישויות צמודות שכל מהותן רעיונית מתקדמים עם הזמן מבלי שהמנגנונים המוכרים של אובדן זהות יחולו עליהן. אין הדברים אמורים באנשים - הן אלה מתחלפים, אם בשיבה טובה, אם בהתבוללות, אם מפרי השנאה המצטברת כנגד עם שאינו נעלם. היהדות מנציחה עצמה במחיר אינטרינסי של גלות ושנאה נצחית כלפי בני עמה. נצחית - לפחות עד שהאנושות תשתנה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
|
קישורים
"קץ היהדות" - ספרו של יגאל עילם
עולם אחר מעבר לפינה - מאמרו של ניתאי ארטנשטיין
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש