 |
|
|
|
| פוליטיקה • המערכת • שבת, 18/5/2019, 9:17 |
|
מאמר של דור שלטון ב"הארץ" מתאר את המשטר המתהווה ברוג'בה, המחוז הכורדי האוטונומי בסוריה, כניסוי רדיקלי בדמוקרטיה המושפעת מאנרכיה.
כשהחלו הכורדים להקים את האוטונומיה, ב-2011, הם פעלו לפי משנה שגיבש המנהיג הכורדי עבדאללה אג'לאן, הכלוא מאז 1999 בטורקיה. אג'לאן ביקש להתרחק ממודל מדינת הלאום והקפיטליזם, לכיוון אנרכיסטי, אקולוגי ופמיניסטי. ב-2014 ייסדו נציגי מועצות קהילתיות את "המועצה העממית של מערב כורדיסטאן" וחתמו על חוקה, המצהירה על חופש לכל העמים (במחוז יש גם קבוצות אתניות לא כורדיות), שוויון מגדרי, ודמוקרטיה מבוזרת.
הרעיון בדמוקרטיה מבוזרת, או קונפדרליזם דמוקרטי, הוא התארגנות בכמה רמות היררכיה (כיום שש רמות). הבסיסית היא הקומונה, הכוללת כמה עשרות משפחות. העליונה היא מועצת המינהל האוטונומי של צפון־מזרח סוריה. חברי קומונה נפגשים באופן קבוע ודנים בענייני הקומונה, וכן בוחרים ועדות, שני יושבי ראש, ונציגים לרמה הבאה.
הועדות בכל רמת ארגון הן מתשעה סוגים. סוג אחד הוא "ועדת פיוס", הדנה בסכסוכים בין חברים. ועדות הפיוס של הקומונות פותרות שני שלישים מהמקרים, והשליש הנותר עולה לועדת הפיוס ברמה הבאה. בשלב ארגון גבוה מספיק (מחוז) מחליף בית משפט את ועדת הפיוס, ורק משלב זה נכנסים לתמונה אנשי משפט מקצועיים. בכל ועדה חייבות להיות לפחות 40% נשים.
בכתבה מרואיינת אישה ערבייה (כלומר, לא כורדית) תושבת המחוז שנלהבת מאוד מהשיטה ומההעצמה שהיא מעניקה למיעוטים, ובעיקר לנשים, ומבקשת לייצא את השיטה גם לשאר סוריה.
מועצת המחוז מבקשת לבסס את הכלכלה על קואופרטיבים, ומעודד הקמה של כאלו. הכללים המחייבים קואופרטיב הם: הצבעה אחת לכל חבר, חובת תיאום עם המינהל ברמה הרלוונטית, התחשבות בקהילה, מניעת מונופולים, ספקולציה וניצול, חובת שיתוף נשים, ולכל היותר איש אחד ממשפחה בוועד המנהל. מחיר הצטרפות לקואופרטיב (מנייה) הוא לרוב כ-40 דולר. קואופרטיבים קמעוניים לרוב מחלקים את הרווחים באופן שוויוני. בקואופרטיבים חקלאיים לעתים כל חבר מחליט על כמה שטח וכמה שעות לעבוד, ומקבל חלק מתאים ברווחים. חלק מהקואופרטיבים הן במוצהר של נשים. עם זאת, חברות קואופרטיב כזה מדברות בכתבה על הקושי לשכנע נשים לצאת לעבוד, ולשכנע גברים לאפשר זאת לנשותיהם.
עם זאת, תושבים רבים אינם נלהבים לקחת חלק פעיל בשיטה. צעירים בפרט רואים בשיטה מגבלה על החופש שלהם, וספקנים בנוגע ליכולתה לפעול ביעילות בעולם המודרני. כמו כן, האזור נתון ללחצים בטחוניים מצד טורקיה, וקיומו האוטונומי רחוק מלהיות מובטח.
דיוויד גרייבר הוא אנתרופולוג הכותב על רוג'בה מזה מספר שנים. הוא מבקר את השמאל במערב על שאינו מתעניין ותומך ברוג'בה, שלכאורה מגשימה את האידיאלים שלו, ובמקום זאת מסתפק בביקורת שלילית בלבד על הקפיטליזם.
גרייבר מציין את האתגרים של השיטה לטווח רחוק. כיום רוב כלכלת המחוז חקלאית ומסורתית בעיקרה, וקשרי המסחר החיצוניים הם רק עם שאר סוריה. מערכת המס עדיין בחיתוליה; ברוב המחוזות יש מס רק על יבוא ויצוא, ובאחד המחוזות גם מס הכנסה. תקציב המחוז מתבסס במידה רבה על נפט, אך מתקני ההפקה והזיקוק מיושנים, ושדרוגם מחייב השקעה גדולה שאינה זמינה בינתיים. חלק עצום מהמשאבים מוקדש להוצאות ביטחון, ועל תקציב המוז מעיק גם מחנה שבו שוכנים 73,000 לוחמי דאע"ש שנכנעו ובני משפחות שלהם.
במידה שהמחוז יצליח בכלל לשרוד בטחונית, וככל שהוא יבקש להפוך למודרני מבחינה כלכלית ולקיים קשרים עם מדינות אחרות, כך הוא יצטרך מנגנונים מרכזיים חזקים יותר, ולא ברור האם אלו יוכלו שלא לבוא על חשבון הדמוקרטיה המבוזרת.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש