סרטו התיעודי של דן ריד "לעזוב את נוורלנד", שמציג באור מזעזע את הפדופיליה של מייקל ג'קסון, מכה גלים בעולם.
כבר לפני שנים נודע כי חמישה גברים העידו שג'קסון תקף אותם מינית כשהיו בני 7 עד 12. שניים מהמקרים נידונו בערכאות משפטיות. באחד מהם ג'קסון זוכה, בשני הגיע להסדר פשרה במסגרתו שילם 20 מיליון דולר.
החידוש בסרט הוא עדות של שניים מהגברים, שהיום הם כבר מבוגרים. הם מעידים כי ג'קסון פעל באופן שיטתי, בגיבוי עוזרים ועורכי דין, לפתות אותם, לנצל אותם מינית, ולבסוף להרחיק אותם כשהתבגרו. על הנערים שפותו ועל משפחותיהם הרעיף ג'קסון מתנות מסחררות: טיסות פרטיות, מכונית, תכשיטים, בית ועוד. עוזריו דאגו להרחיק את הורי הילדים מילדם בלילות שבהם גרם להם לבצע בו אקטים מיניים. בשני משפטיו של ג'קסון העידו השניים כי ג'קסון לא תקף אותם מינית; כעת הם אומרים כי שיקרו.
הסרט הוא יוזמה של ערוץ 4 הבריטי, הופק יחד עם רשת HBO האמריקאית, והוקרן לראשונה בינואר בפסטיבל "סאנדנס". אך האימפקט הציבורי נהיה גדול בהרבה בשבועיים האחרונים, מאז שידורו של הסרט ב-HBO. משפחתו של מייקל ג'קסון טוענת כי ההאשמות שקריות, והגישה תביעה בסך 100 מיליון דולר נגד HBO.
עמוס הראל מתאר בכתבה ב"הארץ" את הסרט ודן בהשלכותיו האפשריות. הראל, הכותב לעיתים על מוזיקה פופולרית שחורה, תוהה מה יישאר ממייקל ג'קסון כמושא היסטורי לאהבה והערצה. לדבריו, לאחר הסרט הוא ניסה להאזין לשיריו הידועים, אך לא היה מסוגל ליהנות מהם. הוא מסכם: "מייקל ג'קסון, האיש והאגדה, בדרכם להיעלם מחיינו".
|
קישורים
כתבה ב"הארץ" מאת עמוס הראל
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש