 |
|
כהונתו של ראש הממשלה אהוד ברק, הגיעה לקיצה מוקדם יותר מהצפוי. ראוי לבחון ביתר פירוט את הסיבות והנסיבות שהביאו לקריסת ממשלתו של ראש הממשלה שנבחר ברוב הגדול ביותר בישראל.
|
|
| פוליטיקה • יוני לזרסון • יום א', 24/12/2000, 23:20 |
|
| |
הנהירה לכיכר רבין בליל יום הבחירות, הזכירה השתחררות מעולו של כובש זר. ההמונים שבחרו בברק תלו בו תקוות עצומות, בנושאים שונים בתכלית. הם רצו הפרדה מהפלשתינאים, הסכם שלום עם סוריה, ויציאה של צה"ל מלבנון. הם רצו יציאה מהמיתון, וירידה באבטלה. והם רצו מהפיכה אזרחית. ברק, בטוח בעצמו, החליט להגשים את כל שאיפות בוחריו.
הכנסת ה-15 הציבה לפני אהוד ברק שני כיווני פעולה אפשריים. כיוון מדיני - חתירה להסכמי שלום עם הפלשתינאים ועם סוריה, וכיוון חברתי־אזרחי - חתירה להפרדה בין דת למדינה. בגלל כוחו המועט של הגוש הטבעי של השמאל, היה ברור שממשלה שתרצה לפעול בכיוון המדיני תחייב קואליציה עם ש"ס, בעוד שממשלה שתרצה לפעול בכיוון החברתי־אזרחי תחייב קואליציה עם הליכוד. ברק הבין שממשלה ברשותו לא תוכל ללכת לשני הכיוונים גם־יחד, ולאחר שנבחר היה עליו לקבל החלטה מכרעת בנוגע לקווי היסוד של ממשלתו. ניתוח של המצב הראה שיש רק אפשרות אחת. קודם חייב לבוא השלום.
לפני הבחירות האחרונות נראה שהפער האידיאולוגי בין מדיניות הימין ובין מדיניות השמאל בנושא המדיני קטן באופן משמעותי. כתוצאה מכך, חל שינוי יסודי בהתפלגות הפוליטית של אזרחי ישראל. הטשטוש בתחום המדיני אפשר מעבר חוצה־גושים של מצביעים למפלגות שמצען המדיני דומה, אך מתבדלות במצען בנושאים האחרים. העמדה המדינית, שעד אז היוותה את הגורם הכמעט־בלעדי בקביעת הזהות הפוליטית, עברה למקום משני.
מפלגת העבודה קלטה את המגמה היטב: היא שינתה את שמה ל"ישראל־אחת" וחתרה לאחד תחתיה צי של מפלגות לווין כמו "גשר" ו"מימד". אהוד ברק הצהיר שוב ושוב על רצונו להקים ממשלה רחבה. קמפיין הבחירות של העבודה התמקד בנושאים החברתיים. ובנוגע לנושא המדיני? "אל תדאגו, יהיה משאל עם", הפטירו. אהוד ברק הבין, שהציבור הישראלי יצביע בעד כל הסכם שלום שייחתם, משום שהעם רוצה שלום, והפרטים ה"טכניים" של ההסכם פשוט לא מעניינים אותו יותר. בזכות הדמיון הרב במצע המדיני של המפלגות הגדולות, יכלו רבים ממאוכזבי ביבי להרשות לעצמם להצביע למנהיג השמאל.
ההצלחה הייתה כבירה, והרוב היה גדול. בזכות שיטת הבחירה הישירה יכלו רבים מאזרחי המדינה להצביע לברק מבלי להרגיש ש"בגדו" בביתם הפוליטי (ומפלגת העבודה, אומנם, קיבלה על הראש). ברק השכיל לנצל היטב את האדישות של הציבור כלפי התחום המדיני. אך למרות שבשיח הציבורי השלום עבר למקום משני בחשיבותו, בשטח הוא היה, ועודנו, בחשיבות עליונה. ההמונים שצעקו לאהוד ברק "רק לא ש"ס" בליל בחירתו, שכחו שלמרות שהם מיצו את הדיון בנושא השלום ועברו לדון בנושאים חברתיים, השלום עדיין לא הושג. הייתה הסכמה רחבה בנוגע לצורך בהסכם שלום ובאופיו, אבל מישהו היה צריך גם לעשות את העבודה.
לכן ברק היה חייב לסיים את התהליך המדיני, קודם שיוכל להתחיל להתמקד בנושאים החברתיים לשם כך, היה חייב ממשלה עם ש"ס. מצד שני, ברק הבין שממשלה עם ש"ס תגרום לנזק אלקטורלי כביר, בגלל אותם מאות־אלפי אזרחים שהצביעו עבורו בגלל הנושאים החברתיים־אזרחיים, אותם הדגיש בקמפיין שלו. על כן מסקנתו של ברק הייתה שהוא חייב לסיים את תהליך השלום במהירות, על מנת שיוכל לאחר מכן להחזיר לעצמו את הקולות שיאבד בגלל הקואליציה עם ש"ס. הוא הציב תאריכי יעד קרובים ליציאה מלבנון, שלום עם סוריה, ו"סוף־הסכסוך" עם הפלשתינאים, והחל לפעול במרץ בכל החזיתות. לאחר שיושג השלום, בטווח שהעריך כשנה עד שנה וחצי, התכוון לשוב לנושאים החברתיים והאזרחיים שהטרידו את תומכיו הרבים, ולפעול למענם עד סיום הקדנציה.
לברק היו כמה וכמה הצלחות בזמן כהונתו הקצרה כראש־ממשלה: מלבד היציאה מלבנון, הוא הצליח להוריד את הטון בוויכוח האינסופי בין הימין לשמאל, וליצור מראית עין של אחדות. בנוסף, הנחתו של ברק לגבי נכונותו של הציבור הישראלי להסכמי שלום רחבי היקף זכתה לאישוש נוסף כאשר דעת הקהל הישראלית עברה בהצלחה את "מבחן הגולן" ו"מבחן ירושלים" שהעמיד בפניה בזמן המו"מ עם סוריה, ואחר־כך עם הפלשתינאים. ההצלחה במבחנים הללו תהווה בסיס איתן להסכמי השלום שייחתמו, בתקווה, בעתיד.
החלטותיו של ברק הראו על תפיסה נכונה של הלך הרוח בציבור הישראלי, ועל יכולת גבוהה הן במישור הטקטי והן במישור האסטרטגי. עם זאת, התנהגותו בפועל הראתה שהוא גרוע בשני תחומים אחרים, חשובים לא־פחות: דיפלומטיה ופוליטיקה. האסטרטג שבו הבין את הצורך בממשלה רחבה, שלא תאפשר למפלגה בודדת להפיל אותה, אך כפוליטיקאי נכשל בשמירה על יציבותה. הטקטיקן שבו הבין את הצורך המיידי בהסכמים מדיניים עם סוריה ועם הפלשתינאים, אך כדיפלומט לא הצליח להגיע עימם לידי הסכמה. גם כעת, לנוכח הדרישה הגוברת בעם לממשלת אחדות, והאינטרס המשותף של ברק ושרון בהקמתה, מפתיע כישלונו של ברק בהשגתה של ממשלת אחדות, והוא מעיד על חוסר־כשרונו של ברק בשני תחומים בעייתיים אלו. (ומצד שני, התפטרותו של ברק היא צעד נבון ברמה הטקטית). אפשר להמשיך ולהביא עוד דוגמאות רבות כאלו, משום שהללו אפיינו את כל תקופת שלטונו של ברק: החלטותיו נבונות, אך הביצוע גרוע.
לדעתי, הכישלונות של ברק בצד הפוליטי והדיפלומטי לא היו מחויבי המציאות. אנשים מוכשרים ממנו, כמו חיים רמון בתחום הפוליטי, וכמו שלמה בן־עמי ושמעון פרס בצד הדיפלומטי, הצליחו להשיג תוצאות חיוביות במקומות שבהם הוא נכשל - כאשר נתן להם את ההזדמנות לכך. השלטון הריכוזי שהנהיג ברק, והעובדה שהמעיט לשתף את חבריו לממשלה בביצוע החלטותיו, הם אלו שהביאו לנפילתו. זהו סיום טרגי, משום שהוא מעורר תחושה חזקה של פספוס, שהדברים היו יכולים בקלות להתנהל אחרת. לו היה ברק קצת פחות יהיר, לו רק היה מאפשר לשותפיו לתרום את חלקם... בסופו של דבר, הנושא מסתכם באדם בודד שחטא בחטא הגאווה.
כישלונותיו של ברק במישור המדיני, ונפילתה של ממשלתו בטרם עת, לא נתנו לו צ'אנס להחזיר אליו את האמון הרב שהביע בו רוב העם לפני שנה וחצי. וזה לא שהוא לא ניסה. המהפכה האזרחית־חברתית שהגה לפתע כאשר עמוד התווך האחרון בממשלתו קרס, הצליחה להצית לרגע את פתיל התקווה של בוחריו. אך גם זו כובתה במהרה, כאשר כישלונותיו המדיניים חזרו להלום בו עת פרצה אינתיפאדת אל־אקצה, והזכירה לו את מה שהצליח להבין עוד בטרם נבחר - קודם צריך לבוא השלום.
כעת עומד ברק מול אריק שרון, וסיכוייו לנצח נראים קלושים. רבים מאלו שהצביעו עבורו, יחזרו להצביע עבור מועמד הימין. הכנסת המפולגת הנוכחית תמשיך לקרטע, ככל הנראה, עד לקריסתה הסופית. "הקרע בעם", אותו ניסה ברק לאחות (ולדעתי אף הצליח במידה מסוימת) עם כניסתו לתפקיד, ישוב וייפתח. במערכת הבחירות הקרובה, ברק יהיה חייב להקצין את עמדותיו בנושא החברתי־אזרחי אם ירצה להחזיר אליו אי אלו מבין תומכיו המאוכזבים, אך גם הצלחתו של צעד כזה תהיה מוטלת בספק. התקווה היחידה של ברק לזכות בבחירות הקרובות עומדת, שוב, בידי אדם אחד בודד, שגם הוא כברק, נותן לגאוותו לפגוע בעמו. האדם הזה הוא יאסר ערפאת - אך זה כבר נושא לדיון אחר.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש