איך תיראה אוכלוסיית העולם בעוד חמש־עשרה שנים? בעוד חמישים, מאה שנים? התפיסה המקובלת בימינו, כשחושבים על מגמות דמוגרפיות, היא להניח שבמדינות העשירות והמפותחות האוכלוסייה הולכת ומצטמקת עד שבסוף תיעלם, ולעומתן אוכלוסיות נחשלות מהעולם השלישי הולכות ומתרבות בקצב מהיר, שיביא בסופו של דבר להשתלטותן. האם התפיסה הזאת באמת נכונה? האם בכל השנים שעברו מאז שהתחילה התפיסה הזאת, חל איזשהו שינוי במגמות העולמיות? הדו"חות השנתיים של המחלקה לענייני כלכלה וחברה במזכירות האו"ם יכולים לתת לנו הצצה למצב המעודכן.
אחד הדברים המעניינים בתחום הדמוגרפיה הוא שיכולת החיזוי שלו היא גדולה יותר ממה שנוטים לחשוב. לכאורה, כמו בחיזוי הכלכלה או הפוליטיקה, אי אפשר באמת לדעת איך ישתנו מגמות בעתיד. כשם שקשה לדעת אם בעוד עשר שנים תתחיל מגמה להצביע למפלגות פיראטים או לקנות תכשיטים מברזל, כך ייתכן שהדור הבא במדינה כלשהי פתאום יתחיל לרצות ילדים יותר או פחות, ואז, ניתן לחשוב, האוכלוסייה תגדל או תקטן בהתאם. אבל לדמוגרפיה כן יש מאפיין שמייחד אותה מתחומים אחרים בחברה, והופך אותה לצפויה יותר – בניגוד לשיעורי הפריון, שיכולים להשתנות מדי שנה, האוכלוסייה של השנה הבאה תלויה באופן הדוק באוכלוסייה של השנה הנוכחית. לא משנה אילו מגמות חברתיות מוזרות או אידיאולוגיות משתנות נראה בעולם בעוד שנה, אנחנו יכולים להיות בטוחים בדבר אחד: כל תינוק שייולד בשנה הבאה, הוריו יהיו אנשים שחיים כבר השנה. והם יהיו אנשים בגיל שבו ניתן להוליד ילדים.
כשאנחנו רואים תחזית לאוכלוסייה בעוד חמש־עשרה שנים, התחזית כמובן לא תהיה מדויקת במאה אחוזים – אנחנו לא יודעים בביטחון כמה ילדים יחליטו להוליד מחר האנשים החיים כיום. אבל אנחנו יודעים שהאוכלוסייה בשנת 2030 תהיה מורכבת מאנשים שחיים כבר כיום – ועם נתוני תוחלת חיים אפשר לייצר ניחושים לא רעים על כמה מהם יהיו חיים גם אז – ומאנשים שהוריהם חיים כיום ויוכלו להוליד ילדים בתקופה הזאת. כתוצאה מכך, למגמות דמוגרפיות יש השפעה ארוכת־שנים שקשה להתחמק ממנה. שינוי פתאומי בשיעור הפריון בקבוצה כלשהי ישפיע לא רק על מספר האנשים שייוולדו מייד אחריו, אלא גם על מספר האנשים שייולדו עשרים שנים מאוחר יותר, כשהדור החריג (קטן יותר או גדול יותר מקודמיו) יתחיל להביא ילדים בעצמו.
וכשמסתכלים על נתוני הפריון, רואים את ההשפעות היטב. ירידה בשיעורי הפריון לא מיתרגמת מייד לירידה באוכלוסייה, אבל כן מיתרגמת לירידה באוכלוסייה עשרות שנים מאוחר יותר, אפילו אם בינתיים הפריון חזר לרמתו המקורית. זה אומר שאנחנו יכולים להסתכל לא רק על אוכלוסיות שמצטמקות או גדלות, אלא גם על אוכלוסיות שעומדות להצטמק או לגדול בדור הבא, פשוט בגלל שמספר הילדים שם קטן או גדול בהתאמה.
עד כאן הקדמה. הגיע הזמן להסתכל על הנתונים. האם התפיסה המוכרת שהעולם המערבי מצטמק והעולם השלישי תופח עדיין נכונה? קודם כול, נסתכל על המדינות שמצטמקות. הביטוי "העולם השלישי" נוצר במקור בהתייחסות למלחמה הקרה, שחילקה את העולם המפותח ל"מערב" ו"מזרח". הדבר הראשון שרואים כשמחפשים אוכלוסיות מצטמקות הוא שאומנם המערב מצטמק, אבל בראש טבלת האוכלוסייה הפוחתת נמצא המזרח – מדינות מזרח אירופה, ממסך הברזל לשעבר ועד הקווקז, מובילות באופן מובהק את מגמת הצטמקות האוכלוסייה. גם מדינות המערב אינן הרחק מאחוריהן. אבל בינתיים, קרו עוד דברים חשובים.
מדינות מצטמקות – הדור הבא
מדינה שמפורסמת בחוסר החשק להולדת ילדים בה היא יפן. מדי פעם עולים היפנים לכותרות עם דאגות לעתיד הכלכלה שלהם, כמו גם עם שיטות לטיפול והעסקת הזקנים הרבים שצפויים למלא את רחובות המדינה. אבל היפנים כבר לא לבד. אזור מזרח אסיה עבר ירידה ענקית בשיעורי הפריון שמביאה אותו לרמת האירופאים ואפילו פחות. לא מדובר רק על מדיניות הילד האחד בסין, למרות שגם היא כמובן השפיעה. גם הונג־קונג, מקאו, צפון ודרום קוריאה וסינגפור, ויותר מפתיע – מדינות פחות מפותחות כמו וייטנאם, מלזיה, ברוניי ותאילנד, בכולן ממוצע מספר הלידות לאישה במהלך חייה, נכון לחמש השנים האחרונות, הוא שתיים ומטה, במקרים מסוימים הרבה פחות (במקאו 0.94 ילדים בממוצע לאשה).
אם ובתה באינדונזיה (צילום: טריאס הסטי אוטומו, USAID)
עוד אזור שמתחיל לראות מגמות כאלה הוא אמריקה הלטינית והקריביים – מדינות כמו ברזיל, קולומביה, צ'ילה ורוב האיים הקריביים גם הם ירדו מתחת לשני ילדים בממוצע. לגבי אירופה, התדמית אכן משתלבת עם המציאות. למרות עליות קטנות בשנים האחרונות, פריון מתחת שני ילדים בממוצע נמצא בכל מדינות אירופה ללא יוצא מן הכלל, ואפשר להגיד שבכל מדינות המערב. במקרה הטוב השיעור הוא כמעט שניים. כאמור, המצב בולט במיוחד במזרח אירופה, אבל המערב לא הרבה מעל. ומתוך מערב אירופה, אולי תופתעו לדעת שבתחתית טבלת הפריון נמצאות דווקא מדינות דרום אירופה עם התדמית ה"משפחתית" שלהן – יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל הן בין המדינות הכי פחות פוריות באירופה. תשע המדינות הכי פחות פוריות בעולם בשנים 2010 עד 2015 הן, לפי הסדר: מקאו, הונג־קונג, סינגפור, דרום קוריאה, מולדובה, בוסניה, פורטוגל, ספרד והונגריה.
המזרח התיכון ואזורי הדשדוש
חלקים נרחבים מאוד בעולם, גם אם לא הגיעו עדיין לרמות אירופאיות, מתקרבים לשם בקצב מהיר. אולי מעניין יותר מכול לקוראים הישראלים – רוב מדינות המזרח התיכון, ובכלל העולם הערבי והמוסלמי, הולכות ומתקרבות למערב בנתוני הפריון שלהן. המהירות שבה ירד הפריון בכמה מהמדינות האלה מדהים. בהשוואה בין הממוצע לשנים 1975-1980 לעומת השנים 2010-2015 ירד ממוצע הפריון באלג'יריה מ-7.18 ל-2.93, באיראן מ-6.28 ל-1.75, בלבנון מ-4.23 ל-1.72, בלוב מ-7.67 ל-2.53, בסעודיה מ-7.28 ל-2.85. בטורקיה ירד הממוצע מ-4.65 ל-2.1, וכדאי לזכור שדמוגרפים תמיד מדגישים שהילודה בקרב המיעוט הכורדי המדינה גבוהה בהרבה מהממוצע, כלומר שבקרב התורכים האתניים המספר נמוך עוד יותר. הכלכלן דייוויד גולדמן, שכתב בדיוק על הנושא הזה את הספר "ציביליזציות גוועות: מדוע אירופה והאיסלאם נעלמים?", מגדיר את המדינות האלה כמי ש"עברו מילדות לזקנה בלי לעבור בשלב הבגרות".
פרט לעיראק שממשיכה להוליד, ופריון גבוה יחסית בירדן ובמצרים, אפשר לומר שהמזרח התיכון עומד לדשדש במספרי האוכלוסין. והוא לא לבד. מספרים דומים רואים בעוד מדינות רבות שנחשבות נחשלות, או "עולם שלישי": הודו וסביבתה, מרכז אסיה ואמריקה הלטינית. ברוב מכריע מהמדינות באזורים אלו הילודה היא כבר מתחת לשלושה ילדים לאשה, עם מקרים מעטים שמתקרבים לארבעה.
אז איפה בכל זאת ממשיכים להוליד ילדים? בטח כבר שמתם לב למקום האחד שעוד לא הוזכר. המקום שבו שיעורי הפריון ממשיכים להיות גבוהים הוא לא "העולם השלישי" באופן כללי, אלא רק אפריקה שמדרום לסהרה. המדינות שם ברובן המכריע עדיין מתאפיינות בשיעורי פריון ענקיים כמו 6.2 (אנגולה), 5.91 (אוגנדה), 6.61 (מאלי) והשיאנית – ניז'ר עם 7.63. כמעט אף מדינה מחוץ לאפריקה לא מתקרבת למספרים כאלה – אפגניסטאן ומזרח טימור הן היחידות מחוץ לאפריקה שעוברות את החמישה. רק מדינות מעטות בלבד באפריקה מתקרבות לשיעורי ילודה שדומים לשאר העולם, בעיקר בצד הדרומי של היבשת – דרום־אפריקה ובוצוואנה.
מפריון לאוכלוסיית העתיד
אלה הנתונים בהווה. מה לגבי התחזיות לעתיד? כאמור, הפריון בהווה יכול לספר לנו על האוכלוסייה בעתיד. דו"ח האו"ם מציג תחזיות ל-2030, 2050 ו-2100, וכמובן התחזיות פחות אמינות ככל שהזמן רחוק יותר. מכיוון שירידת אחוזי הפריון ברוב העולם קרתה יחסית לאחרונה, האוכלוסייה עדיין צפויה לעלות עד 2030. רק במדינות מעטות היא יורדת כבר עכשיו, בעיקר במזרח אירופה והקריביים, וכמובן הירידה הבולטת ביותר – יפן (שכבר עד 2030 צפויה לאבד כשישה מליון אנשים). שאר המדינות ממשיכות לצמוח באופן משמעותי, או לפחות לדשדש במקום. בתחזיות לטווח ארוך יותר, שיש לקחת בעירבון מוגבל אבל כאמור לא לזלזל בהן, הדברים מתחילים להשתנות. המצטרפות החדשות למועדון הפריון הנמוך צפויות להתחיל לחוות צמצום אוכלוסייה, ביניהן איראן, טורקיה, תאילנד ומקסיקו. ברוב שאר העולם האוכלוסייה תתחיל להתייצב, עם קצב גידול הולך וקטן.
גם הפער בין אירופה לשאר העולם יצטמצם. עם הירידה בפריון ברוב המדינות מול עליות קטנות באירופה, יכול להיות שילדינו כבר לא יחשבו דווקא על אירופה המערבית כדוגמה לפריון נמוך. חלק ממדינות המערב כמו בלגיה, נורבגיה או שוויץ צפויות אפילו לגידול אוכלוסייה קטן.
סבתא בליבריה בשיעור תזונה (צילום: USAID)
אבל כאמור, הסיפור הגדול בתחזיות האוכלוסייה היא אפריקה. מדינות אפריקה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, צפויות לגידול אוכלוסייה מהיר כמעט כמו שהיה ברוב העולם במהלך המאה העשרים. כיום, מבין עשר המדינות הגדולות ביותר בעולם יש מדינה אפריקאית אחת (ניגריה); עד סוף המאה התחזית צופה חמש מדינות אפריקאיות בעשירייה הראשונה (ניגריה, קונגו, טנזניה, אתיופיה וניז'ר) ובעשירייה השנייה עוד ארבע (אוגנדה, קניה, אנגולה, מוזמביק. חמש אם נחשיב גם את מצרים). יכול להיות שזה אומר שאפריקה עומדת להיות גורם משמעותי יותר בקהילה הבינלאומית בעשורים הבאים. מצד שני, יכול להיות שזה רק ימשיך את המשבר, כי לפריון גבוה יש חסרונות שלא כולם מודעים אליהם.
הדיבידנד הדמוגרפי
את הקשר בין רמת חיים גבוהה ופריון נמוך כולנו מכירים – אנשים בעלי קריירה טובה, השכלה גבוהה ותחומי עניין רבים, נוטים להביא פחות ילדים. אולי הם רוצים להשקיע יותר זמן בדברים אחרים, אולי הם רוצים להשקיע יותר ברמת החיים של ילדיהם המעטים וחושבים שלא יוכלו לעשות זאת עם ילדים נוספים, ואולי הם פשוט אנוכיים. מה שלא תהיה הסיבה – התופעה ידועה ומוכרת בציבור. מה שפחות מוכר הוא התנועה בכיוון ההפוך – ירידה פתאומית בפריון של חברה יכולה להביא לשגשוג, לפחות בטווח הבינוני. הרעיון הזה מבוסס על עובדה מתמטית פשוטה, ומכונה "הדיבידנד הדמוגרפי".
הדיבידנד הדמוגרפי עובד באופן הבא – בכל חברה, בכל רגע נתון, יש אוכלוסייה שמורכבת מגילאים שונים. הצעירים ביותר, תינוקות וילדים, עדיין לא מסוגלים לעבוד ולתרום לשגשוג הכלכלי של החברה – להפך, הם צורכים ממנה משאבים. באופן דומה, המבוגרים ביותר בחברה, הזקנים, כבר אינם מסוגלים ברובם לעבוד וגם הם צורכים משאבים בלי לתרום לשגשוג הכלכלי. (למען הסר ספק – מדובר פה על שגשוג כלכלי בלבד. אף אחד לא חולק על תרומתם של צעירים ומבוגרים לחברה.) ירידה פתאומית בפריון האוכלוסייה, בעיקר אם באה אחרי תקופה של פריון במגמת עלייה, יוצרת מצב שבו דור מסוים יהיה קטן משמעותית מהדורות שלפניו. לא במספרים מוחלטים, אלא באופן יחסי – שיעור האנשים מכלל האוכלוסייה שמשתייכים לדור הזה יהיה קטן יותר משהיה שיעור האנשים שהשתייכו לדור הקודם מכלל האוכלוסייה בזמנו. בשנים שבהן ילדי הדור הזה גדלים, האוכלוסייה תיהנה משיעור שיא של אנשים עובדים ויצרניים, והאוכלוסייה תהיה יצרנית יותר באופן משמעותי. אם הפריון היה עד אז במגמת עלייה, אז דורות העובדים גם גדולים משמעותית מהדורות בגיל זיקנה.
רבות מהמדינות שצמחו מעוני לשגשוג בעשורים האחרונים, בעיקר במזרח אסיה, עשו זאת בתקופת דיבידנד דמוגרפי, ולא מעט תקוות נתלות במדינות שמצטרפות כרגע למועדון הפריון הנמוך – אולי הן יוכלו לנצל אותו היטב. וחשוב מאוד לנצל אותו, כי עובדה מתמטית פשוטה נוספת מסתתרת מאחורי הדיבידנד. מרגע שהדור המצומצם הראשון נכנס לשוק העבודה, מתחילה הספירה לאחור. עם הזמן, הדורות שלפניו יגיעו לגיל פרישה, ובסופו של דבר יווצר מצב שדור מצומצם של עובדים מפרנס דור גדול של זקנים. כל המדינות המפותחות בימינו מתמודדות עם הבעיה הזו ברמה כזו או אחרת, בעיית הזדקנות האוכלוסייה. מדינות שהצליחו לשגשג ולחזק את כלכלותיהן בזמן הדיבידנד הדמוגרפי, מצליחות גם להתמודד עם משבר ההזדקנות. מדינה שתעבור ירידה בפריון בלי להתחזק עלולה להגיע למשבר קשה.
למעשה, ישנם פרשנים שמסבירים את ה"אביב הערבי" בתור תוצר של תופעה כזו – דור גדול של צעירים מצא את עצמו פנוי, ללא מחויבויות לטיפול בילדים, והמדינה שסביבו לא הייתה ערוכה לקלוט אותו לשוק העבודה. אותם צעירים הגיבו במהפכות, ויתכן מאוד שהעולם הערבי והמוסלמי פספס את הדיבידנד הדמוגרפי שלו, ויצטרך להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה שבאה אחריו מעמדת חולשה.
פוטנציאל נוסף שטמון בפריון נמוך הוא פיתוח תשתיות המדינה. דו"ח "אוכלוסייה 2030" של אותה מחלקה באו"ם מנתח את המגמות הדמוגרפיות בהקשר של מימוש מטרות הפיתוח של האו"ם – המלחמה בעוני, שיפור הגישה לחינוך ובריאות, שמירה על הסביבה וכו'. אחד הנושאים החוזרים באותו הדו"ח הוא ההזדמנות שניצבת בפני מדינות שהתחיל בהן פריון נמוך: בכל רגע נתון, בכל מדינה, דור חדש של תינוקות יצטרך רופאים ואחיות שילוו את תהליכי לידתם, וחיסונים שישמרו על בריאותם. דור חדש של ילדים יצטרך מערכת חינוך שתלמד אותם ותטפל בהם. דור חדש של נערים יצטרך הכנה לשוק העבודה, וחינוך מיני שיאפשר לו להישמר ממגיפת האיידס ומחלות אחרות שמקשות על מדינות מתפתחות רבות לשגשג. במציאות של אוכלוסייה הולכת וגדלה, המאמצים האלה נדמים כמו ריצה מהירה בשביל להישאר במקום. גם אם במדינה כלשהי נעשה מאמץ עילאי לספק בתי ספר ובתי חולים לכל האוכלוסייה בדור כלשהו, מגיע הדור הבא, הגדול משמעותית, ודורש השקעה חוזרת של כל אותם המשאבים בשביל לספק את אותם הדברים לדור החדש. מדינות שבהן דור התינוקות הבא יהיה קטן יותר מהקודם, יוכלו כבר ליהנות מהתשתיות הקיימות, ואולי להשקיע זמן ומשאבים בשיפור המצב הקיים במקום במרדף אחרי האוכלוסייה הגדלה. כל אותן המדינות שחוו ירידות משמעותיות בפריון בשנים האחרונות יוכלו להתחיל ליהנות מההזדמנויות האלה.
הזווית הישראלית
ואיפה ישראל בכל העניין הזה? במצב טוב. ישראל היא מקרה נדיר של מדינה מפותחת ששומרת על פריון גבוה משמעותית מהנדרש לשמירה על האוכלוסייה. תחזית האוכלוסייה צופה עלייה משמונה וחצי מיליון כיום לכעשרה מיליון ב-2030, ויותר מ-17 מיליון ב-2100. כל זאת תוך שמירה על מאזן גילאים סביר, בלי פיצוץ אוכלוסין ובלי הזדקנות אוכלוסייה משמעותית כמו ברוב העולם. ישראל גם מתבלטת בדו"ח במקום טוב מאוד – ברשימת המדינות המובילות בתוחלת החיים. ישראל נמצאת בעשירייה הראשונה של תוחלת החיים בעולם, ועל פי התחזית (שמגיעה עד 2050) צפויה להישאר שם. לגבי השכנים – בכל המדינות השכנות (כולל פלסטין, שנספרת בדו"ח כמדינה נפרדת) צפוי גידול אוכלוסייה מתון פרט ללבנון המצטמקת. בכולן יש ירידה משמעותית בשיעורי הפריון בעשורים האחרונים, אבל עדיין לא עד לרמה נמוכה כמו במדינות המפותחות. מעניין במיוחד יהיה לעקוב אחרי מצרים – מדינה שעומדת מול משברים חמורים באספקת מים ואוכל לתושביה, ואוכלוסייתה צפויה לגדול פי שניים עד סוף המאה. כל מי שחרד מהאפשרות של משבר הומניטרי חריף במדינה גדולה וחשובה כל כך, כדאי שיהיה מודע למה שמתרחש שם – לא רק מהזווית הפוליטית, אלא גם מהזווית הדמוגרפית.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש