 |
|
שני בן כנר ו''שביל החלב'' - כדאי להכיר, כדאי לעקוב.
|
|
| מוזיקה • ירדן ניר-בוכבינדר • שבת, 16/12/2000, 21:34 |
|
| |
מודעה קטנה מצולמת במכונה על לוח מודעות באוניברסיטה, כמעט נעלמת בין מתרגמים־להשכיר למחפשי שותפ/ה שלישי/ת, משכה את תשומת לבי, והביאה אותי אל "שנאפס פוקאצ'ה בר" שבמוזיאון חיפה, להופעה "מזמור ל-22 מיתרים" של יוצאי להקת "שביל החלב". על שלוש הנפשות הפועלות - שני בן כנר, ולרי לייפטס וגרשון וייסרפיירר, לא שמעתי קודם, וגם לא על להקת האם, אך הרכב הכלים - עוד (11 מיתרים), קונטרבאס (4) וסאז (saz, שבעה מיתרים) נשמע מסקרן מספיק.
למען האמת, הופעה מוזיקלית במקום שעיקרו אוכל ושתייה היא עניין שגובל בעלבון, לטעמי. מה גם שכדי להבהיר את סדר העדיפויות, הכניסה היתה חינם (הובטח במודעה) אך הישיבה הותנתה בהזמנה של 40 ש"ח. מילא לשים בבאר נוצץ איזה פסנתרן שינגן את שיעמומון־האווירה המעודן שיש שיקראו לו "ג'אז" (וזו בעיה שלהם); אבל המוזיקה של "מזמור" היא מסוג שמזמין האזנה מרוכזת יותר. היו רגעים שנדרש קצת מאמץ להתגבר על הדיבורים של שלוש הבחורות באחד השולחנות ליד, והיה צריך להתגבר נפשית על זה ששני זוגות אחרים קמו והלכו באמצע ההופעה, אחרי שגמרו את ארוחתם ("היה ממש טעים, ועוד ניגנו לנו משהו"). נס הסתברותי גדול היה פה, ושום סלולארי לא פצח בבטהובן או בג'ופלין סוער בזמן ההופעה.
אבל אני לא רוצה להתלונן, זה הרבה יותר טוב מכלום, גם לנגנים וגם לנו, וכנראה שכלום הוא האלטרנטיבה.
אגב, אחרי שקמו שני הזוגות נשארנו ארבעה שולחנות מאוכלסים, שאוכלוסייתם נעה בין אחד (עבדכם) לשמונה בערך (שולחן מקדימה, דובר רוסית, שנראה שחלקו לפחות מכיר את בן כנר, ושסיפק תמיכה מוראלית נאה לנגנים). העיצוב והאווירה במקום נחמדים ואינטימיים (אם יורשה לי לפלוש לקטגוריית האייל "אוכל ותיירות") והניוקי בפסטו (הייתי חייב, נו) לא רע; רק לעצם הקונספציה של ערבוב אוכל ומוזיקה התקשיתי להתרגל. מתישהו גיליתי שאם המוזיקה מספיק יפה, אני לא יכול לאכול, ונאלצתי לנקר בין הקטעים.
בזה אני כבר אומר, כמובן, משהו בזכות המוזיקה. על זו יסופר מייד. אבל הסקרנות מתעוררת עוד לפני שהם מתחילים לנגן: הסטריאוטיפ שלנו אומר שנגן עוד הוא ערבי, מכסימום יהודי שורשי מעיראק. הסאז, מסתבר, הוא כלי טורקי. ואילו שלושת הנגנים דנן, ניכר שמוצאם מרוסיה והסביבה, ודווקא מחלקיה ה"אירופיים" יותר (מצטער, גם כאן מדובר בסטריאוטיפים, אבל אלו לא שיקרו).
ובכן, גרשון, ותיק בארץ, מנגן מילדותו על גיטרה, פסנתר, וכיוצא באלה (כן, שוחחתי איתם קצת אחרי ההופעה. זה היה מאולתר, וכנראה שאני משבש כאן פרט עובדתי כזה או אחר). לפני 3 שנים הוא שמע דיסק של נגן העוד הטוניסאי אנואר איברהים, ונפגע. לדבריו הוא למד בעיקר לבד, בהאזנה וחיקוי (הוא קורא לתהליך "הוצאה"). הוא מנגן גם כמלווה לעת מצוא של אמנים אחרים, בעוד בלבד ("גיטריסטים כמוני יש מיליונים; עודיסטים אין הרבה"). הוא דווקא לא מנגן בצליל האופייני למוזיקה הערבית - הצליל הזכיר לי (והוא אישר) את להקת Night Ark הארמנית (הופיעה לא מזמן בארץ; אחראית לגרסה המקורית של "זה הזמן לסלוח", ולאות "החמישיה הקאמרית"), ומסתבר כי יש גם מסורת־עוד לא ערבית. באוזני החובבניות, היכולת שלו מרשימה ביותר. מעבר לכך, נדמה שיש בנגינתו, אולי יותר מאצל נגני עוד "מבטן ומלידה", חדווה אמיתית מגילוי האפשרויות שפותח לפניו הכלי המגוון כל כך.
ולרי פורט על קונטרבס גם ב"ג'רוזלם דיקסילנד בנד" וב"תל אביב ביג בנד", וניגן ברוסיה בהרכבים שונים לפני איצטדיונים (לדברי בן כנר). אפשר להאמין, לאור כמה קטעי סולו יפהפיים שלו: הוא הרבה יותר מריתם־סקשן. על פי מראהו, הוא מבוגר יותר משני חבריו (שניהם בני עשרים ומשהו). שמתם לב שאף פעם אין קונטרבסיסטים צעירים? כל הסבר שאני יכול להציע יורד לרמת ההומור הוולגרי משהו, אז נעזוב.
מוביל את הטריו שני בן כנר. בנגינתו על גיטרה ועל סאז (גם הוא כלי פריטה, נראה כמשהו בין מנדולינה לעוד) הוא סוחט פחות תשומת לב משני עמיתיו (נא לזכור, שוב, שאני חובבן גמור), אבל מאידך הוא הלחין את כל הקטעים. בחלק מהם הוא גם שר מילים שכתב, בעברית. לא קל להבין את המילים, קצת בגלל המבטא וקצת בגלל שהשירה שלו היא "חובבנית", מופנמת ושקטה, והוא עוד ממשיך לנגן בזמן שהוא שר - ולמרות זה, או בגלל זה, שירתו ממש מרגשת. האם הם לא רוצים לשיר גם ברוסית? גרשון מסביר שהם מעוניינים להגיע לקהל כלל־ישראלי, וישנה גם הזיקה של בן כנר למסורת היהודית: הוא בא מבית מסורתי, ולאחר עלייתו לארץ ב-92 למד שנתיים בישיבות. בחלקי משפטים שהבנתי, ובשמות הקטעים ("הושענא", למשל), אפשר אכן לשמוע הדים של תפילות, וגם קצת שיעור מולדת (אחד הקטעים נקרא "מלקוש", מילה שלדעתי ברוב שפות העולם אין לה מקביל).
כאשר הוא מציג את הקטעים, הוא קורא להם "מזמורים". ממש כך: "יש לנו עוד שני מזמורים עד הסיום". השם "בן כנר", אגב, הוא מאומץ (במקור ימפולסקי), ונבחר, תאמינו או לא, כי אביו מנגן בכינור (אם תהיתם עד עכשיו איך מנקדים את השם...). "שני" (הצבע האדום, למי שתוהה גם כאן על הניקוד) הוא שמו מלידה (שאלתי. סטריאוטיפים, אבוי). אחרי הישיבה הוא יצא לאירופה. בין השאר חי בווינה וניגן עם תימנה בראוור ואלי מאירי (הרכב ג'אז יוצא־ישראל מפורסם). לפני שנתיים החל לנגן בסאז, לפני שנה חזר לארץ.
הרכב האם, "שביל החלב", הוא שישיה, ביניהם האקורדיוניסט ויטלי פודולסקי, שמנגן גם ב"השמחות" (תן לו במה נשמע!). הם עדיין לא ניגנו הרבה ביחד: הטריו שש פעמים, השישייה פעמיים, בפסטיבל "שנטיפי" (ביקורת נלהבת ב"מעריב", מספר בן כנר) ובאמירים. למרות הופעה מול קהל קטן שכמונו, מסתבר כי הם מצליחים להתפרנס ממוזיקה בלבד. זה עתה הם גם קיבלו סיוע ממשרד הקליטה להפקת דיסק.
הגיע הזמן לספר משהו על המוזיקה. מבחינת ז'אנר, אפשר לשייך אותם לזרם הדי אופנתי של "ג'אז אתני". מי שמכיר את "נייט ארק" ואת יאיר דלאל (שני שמות שדגתי די באקראי מתוך ים גדול) מוזמן למקם את "מזמור ל-22 מיתרים" איפשהו בין לבין, אבל זה לא מחייב - רק לתת מושג ראשוני.
בעצם זה ז'אנר שתמיד נדמה די־אופנתי, אבל הוא איתנו כבר הרבה זמן: הרי להקת "אורגון", למשל, פעלה כבר בשנות השבעים. כמובן שמדובר במוזיקה שהמגוון שלה עצום ורב, מן הסתם יותר משל המוזיקה המערבית כולה. סיווגה תחת תווית אחת של "אתני" בעצם מכניס רק את המסווג עצמו למגירה, המגירה "מאזין מערבי". זו לא מוזיקה ממש להמונים, אבל גם לא ממש למעטים. יש לה די הרבה אוהדים, ורבים אחרים שרק לא נחשפו לה עדיין. בסתירה־לכאורה לשורשיה המקומיים, היא גם נוטה להיות חוצה גבולות, אבל כאן כבר נכנס עניין של שיווק.
במקרה של "מזמור ל-22 מיתרים", הכלים מכתיבים צליל שרומז למרחב הקווקזי־טורקי, אבל רק כבסיס למסעות מגוונים. בלחנים - סליחה, במזמורים, אפשר לשמוע גם קצת השפעות מאזורנו. לפחות מזמור אחד היה מוזיקת כלייזמר מובהקת. רוב המזמורים איטיים וליריים באופיים, אבל יש גם קצביים יותר. "סטרא אחרא" הוא בלוז־רוק מקפיץ, עם טקסט (מושר בבירור) פחות רוחני ויותר על בחורה, כראוי לז'אנר. לא שמעתם אף פעם בלוז־רוק מלווה בעוד? אז נשאר למה לשאוף.
לא נותר אלא לחוות את דעתי על רמת המוזיקה. וכאן המקום להסיר את מעטה האיפוק בו נקטתי עד עכשיו, ולהישפך: בן כנר הוא מלחין נפלא. כל הקטעים, אבל כולם, נעו בין המלהיב למדי לבין היפה עד דמעות.
הם לא ידעו לספר, למרבה הצער, על הופעות מתוכננות ספציפיות. אבל אם יש צדק בעולם אז עוד נשמע עליהם. אני מאוד ממליץ לעקוב.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש