 |
|
על קריסת הרפובליקה הישראלית.
|
|
| פוליטיקה • יוסי גורביץ • יום ג', 12/12/2000, 0:54 |
|
 |
|
| (אילוסטרציה: פרט מתוך "מצעד הסוס הטרויאני בטרויה", מאת ג'ובאני דומניקו טיפולו) |
|
החוק הוא קשה, ואף על פי כן הוא החוק
- אמרה רומית
אל תדברו איתנו על חוקים; חרבות בידינו
- גנ. פומפיוס מאגנוס
בשעה שהיה גנ. פומפיוס (המכונה בפי עצמו "הגדול") שקוע בתיקון הרפובליקה הרומאית, אי אז בשנת 52 לפנה"ס, תיקן, בין שאר חוקיו, חוק האוסר על מועמדים להתמודד בבחירות לקונסולאט (בהפשטה, הרשות העליונה ברפובליקה) in absentia, היינו, מבלי להיות נוכחים בעת הבחירות. חוק זה יפה וראוי היה; אלא שאז הזדעק ג. יוליוס קייסר (ששמו הפך למושג של גדולה), שותפו ויריבו לעתיד של פומפיוס, והזכיר לו כי עוד בשנת 56 סיכמו ביניהם כי הוא, קייסר, יוכל לעמוד לבחירת הקונסולאט in absentia, בשנת 49. התרצה פומפיוס, וצירף אל החוק ארבע מילים: "פרט לג. יוליוס קייסר".
יש כמה וכמה מלומדים, הרואים בשיא זה של ציניות את קריסתה הסופית של הרפובליקה הרומית. החוקים היו למדרס בידי החזקים, וכל שליט שינה אותם לרצונו. קבוצה של אצילים עיוותה את החוקה - מה ממנה שהיה ברומא - לצרכיה, והשיגה לעצמה פיקודים מיוחדים, הארכת משרות, ושאר פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם מנהל תקין.
אנו, הישראלים, נוטים לזלזל במנהל תקין, ושוכחים כי הוא, אכן, מיועד להבטיח מנהל תקין. דוגמא לכך ראינו בימים האחרונים, כאשר, מצד אחד, בתרגיל הפוליטי הפחות מתוחכם בתולדות הרפובליקה הצעירה שלנו, התפטר ראש ממשלתנו מתפקידו; ומן הצד השני, אנשי הימין הפוליטי, אשר לא אדבר בהם סרה מאחר והם אנשי כבוד כולם, דוחפים במלוא עוזם סוס טרויאני אל בית המחוקקים, היינו, חוק המאפשר לאחד, בנימין נתניהו, להתמודד על משרת ראש הממשלה, אף כי החוק אוסר זאת. הם אנשי כבוד כולם, ולכן מובטחני כי הם עושים זאת מתוך העקרון הנעלה, האומר כי לכל איש יש זכות להתמודד; ואני בטוח שהם היו עושים את אותו הדבר בדיוק בעבור כל אחד מאחרוני הפלבאים החיים בארץ. הם אנשי כבוד, עד האחרון; ועל כן הזדרז אחד מהם להעלות הצעת חוק האוסרת על ראשי ממשלה מתפטרים התמודדות בבחירות.
אבל, אף שאנשי כבוד הם כולם, הם לא העלו בדעתם את הנזק העצום שהם עושים למדינה ולחוק. כי מה אומרים מעשיהם? אם החוקים מפריעים לתקיפים, לגדולים, לאלה שההמון שואג לפניהם - כי אז יקוב התקיף את החוק. החוק תקף לגבי יוסי ביילין ויצחק לוי, שהתפטרו מן הכנסת; אבל אבוי לנו אם הוא יחול על בנימין נתניהו.
שתי סכנות גדולות אורבות לדמוקרטיה. האחת היא מאיסת הציבור בהליך הדמוקרטי. כאשר משתכנע הציבור כי לבחירתו אין משמעות, או שאין דין אחד לראובן ולבנימין נתניהו (או אריה דרעי, או עובדיה יוסף, או אביגדור ליברמן, או...), הוא הולך ומשתכנע כי הדמוקרטיה היא פסאדה, מסווה, לשלטונה של אוליגרכיה; מכאן אדישות כלפי הדמוקרטיה, סובלנות כלפי שחיתות - ורצון ב"איש חזק", שיתקן את העוול. הרצון באיש חזק הוא הסכנה החמורה השניה האורבת לדמוקרטיה; שילובן של שתי הסכנות הביא את הקץ על הרפובליקה הרומית, שהתברכה בשפע של "אנשים חזקים", והוא מאיים כעת גם על הרפובליקה הישראלית.
כי מהי משמעותו של הסעיף האומר כי משהתפטר ראש הממשלה, רשאי רק חבר כנסת להתמודד על התפקיד? משמעותו היא צמצום הסכנה של "איש חזק", "נדיב", "גדול", "איש על גב סוס", הנהנה מהערצת ההמון, וצמצום הסכנה כי הרפתקן שכזה - ליפקין־שחק, מופז, נתניהו - שאין לו כל הכרה של המערכת, שלא לדבר על נאמנות לה, יגיע לשלטון.
נתניהו הוא הרפתקן, אין מנוס מן המסקנה הזו. אילו היה איש מתמיד, אדם שהמדינה עומדת בראש מעייניו, לא היה נס מן ההרס שהותיר במפלגתו לאחר הבחירות האחרונות, אלא היה נשאר ומחזיר אותה אל המסלול. זהו מסלול שיש בו כבוד; מסלול אחר הוא התפטרות ללא כוונת חזרה. התפטרות בעת מצוקה, וחזרה בשעה שהדרך סלולה והשלטון כבר כמעט כבוש - זו דרכו של ההרפתקן. אם כן, מכל כיוון שבו נסתכל על השאלה, דומה שהחוק המוצע על ידי חברי הכנסת מן הימין - פסול. הוא פסול כי הוא פותח את הדלת, שפרוצה דיה כפי שהיא, ל"אנשים חזקים", והוא פסול כי הוא מעודד חוסר כבוד לחוק, בהיותו דבר נזיל, המשתנה על פי רצונו של גביר.
לא באתי לשבח את אהוד ברק, אלא לקבור אותו. ברק, כפומפיוס, הוא "פוליטיקאי כה גרוע, עד שהוא צריך להעסיק פוליטיקאים כשירים"; אין לו לא את יושרתו של קאטו ואף לא את ההדר והכריזמה של קייסר; ואין לו עמדות פוליטיות ברורות. התרגיל שביצע יגרום לו אך נזק; אם יצליח נתניהו להתמודד עמו, למרות המכשול שהציב בפניו, יאמרו ש"אהוד ברח", והדבר לא הסתייע; אם ימנע התרגיל את התמודדותו של נתניהו, יאשימו אותו בנסיון "לגנוב את הבחירות" - נסיון שיכשל, מן הסתם. אני, אישית, חושב שברק נקט בתרגיל לא כנגד נתניהו אלא כנגד מתנגדיו מבית; סקר שנערך לאחרונה מורה כי 57% מבוחריו של ברק היו מעדיפים מועמד אחר מן השמאל, ואומרים שכל מיני ברוטוסים וקסיוסים למיניהם בקרב סיעת הסנאטורים שלו כבר משחיזים את הסכינים.
וכך, בדיאלקטיקה מופלאה, שהחלה בחשש מ"איש חזק", אנחנו מגיעים אל הסכנה הגדולה ביותר לרפובליקה הישראלית כיום: היאוש מן הפוליטיקה. לשמאל אין מועמד המקובל על רובו, אנשי ימין הגונים יצביעו נתניהו ויבלעו גלולה נגד הקאה, איש אינו רוצה בשרון, לא באמת; וכולם, אט אט, יחושו רק שאט נפש כלפי התהליך הדמוקרטי כולו. ובעוד זמן מה, כשיחצה האיש הגדול את הרוביקון, אך מעטים יעמדו נגדו, ועמידתם תהיה לשווא משום אדישותם של האזרחים.
ולעניין אחר לגמרי: למדינה יש נשיא, מר משה קצב. בעבר, הורגלנו בנשיאים שאינם מחווים כל דעה בענייני דיומא, וממלאים באדיקות אחרי מנהגו של הנשיא הראשון, שקבל על כך שהמקום היחיד אליו מותר לו לתחוב את אפו הוא ממחטתו. בינתיים, קרה לנו אסון בדמות נשיאותו של ויצמן השני, שהביע דעתו על כל נושא ונושא, ומלאה הארץ הגיגיו (הדלוחים לרוב, יש לציין). דומה שמר קצב התקנא בו, והחליט לשבור את כל שיאיו; והנה, בחודשים האחרונים, אין אדם מן הישוב יכול לפתוח את עתון הבוקר מבלי למצוא את הגיגיו של נשיא המדינה בכל נושא ונושא, ולרוב בנושאים פוליטיים - נושאים, שנשיאים קודמים התרחקו מהם כמו מאש. למר קצב יש דעה על מצב המערכת הפוליטית, על הצורך בבחירות, על הצורך בממשלת אחדות, על הדרך בה יש לנהל את המאבק הנבוך בפלסטינים, על סיומו של תהליך השלום, על שנאתם של הפלסטינים לישראלים, על הדרך היאה לכנסת לנהוג בה משהתפטר ראש הממשלה; ועוד כהנה וכהנה. השתאיתי: הרי ויצמן השני, עם שנתן דרור ללשונו, היה נתון למחאות חריפות מצד התקשורת ומצד המערכת הפוליטית, שמחו על חריגתו מתפקידו. מדוע, אם כן, איש אינו ממחה ביד מר קצב?
ואז הבנתי: לאף אחד לא אכפת מה אומר מר קצב.
לא באמת.
והנה לכם עוד סימפטום לדעיכת הרפובליקה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש