 |
|
רון בן יעקב מראה דרך שיטתית, הנעזרת בהערכות, להחליט לאיזו מפלגה להצביע
|
|
| פוליטיקה • רון בן-יעקב • שבת, 14/3/2015, 20:29 |
|
| |
בשיחה עם קוראי עיתון הארץ קראה יושבת ראש מרצ זהבה גלאון לבוחרים להצביע עם הלב. מה שגלאון ביקשה מבוחריה זה להחליט איזה פתק לשים בקלפי לפי ההזדהות הרגשית עם מפלגתה, ולא להתחבט בחישובים אסטרטגיים של כדאיות ותרחישים כאלה או אחרים. לעומתה, יושב ראש הבית היהודי נפתלי בנט אמר לבוחריו שאם הלב לא חזק מספיק כדי להשפיע על ההצבעה אז כן צריך לעשות חישוב אסטרטגי ולהצביע מהראש, כועסים עלי... הצביעו נתניהו.
ידוע שבדרך כלל ההחלטה למי נצביע בקלפי לא בדיוק מושפעת משיקולים של חישובים מסוג עלות/תועלת או על סמך נתונים, יכולות המועמדים ומידת הצלחתם או כשלונם בתפקידים קודמים. אנחנו מצביעים יותר מהלב ופחות מהראש. דוגמה חדה למציאות הזו שמהדהדת עד היום קיבלנו במערכת הבחירות של 1999, כשמצביעי ליכוד צעקו בטלוויזיה שאפילו אם ערפאת יעמוד בראש המפלגה הם יצביעו לליכוד. מהבחינה הזו החיבור למפלגה דומה להזדהות של אוהדי ספורט עם קבוצתם. המפלגה נתפסת כבית, ומצביעים עבורה כי "זה בדם שלנו". ההצבעה שלנו משקפת בדרך כלל את הסביבה בה גדלנו, את מה שספגנו מהמשפחה, מחברים, את החוויות – אמיתיות או מדומות – שלנו ושל אנשים קרובים לנו.
מנהלי מערכות בחירות יודעים את זה ומנצלים את נטיית ההצבעה מהלב כדי להשפיע על הבוחרים, גם בדרכים מתוחכמות וגם בצורה בוטה וישירה. כך למשל הם מציבים שלטי חוצות ענקיים עם תמונות מרוטשות להפליא של המועמדים. ח"כ יצחק הרצוג הממושקף והמעט חיוור נעלם ובמקומו מוצג לוחם מסוקס, שזוף עד זרא, המישיר מבטו בגבורה אל האופק. ש"ס מציגים תמונה של הרב עובדיה יוסף, "אבא מסתכל מלמעלה" על צאן מרעיתו, עינו פקוחה ואוזנו שומעת כדי שילכו בדרכיו. "אם מישהו היה מציל את חיי, לעולם לא הייתי מעלה על דעתי לצאת בהתקפה כל כך ארסית נגדו", תקף סגן השר מהליכוד אופיר אקוניס את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן שקרא להחלפת נתניהו, בניסיון להשפיע על רגשות בוחרי הליכוד. ויאיר לפיד הפוטוגני מספר שהוא בכה בבקו"ם כשבנו התגייס, "אני אמוציונלי מאד מאד". גיוס סיטואציה אישית, שהרבה ישראלים עוברים, לפוזה אלקטורלית של חוזקי בחולשתי.
כמובן שלא ניתן להתעלם מהשפעתה של התקשורת הישראלית שמסיבות של אינטרסנטיות עסקית, עצלנות וחשיבות עצמית, מקדמת ומעודדת, בעקיפין אבל גם במפורש, תרבות של חשיבה רדודה, לא ביקורתית ולא רציונלית.
מן הצד השני, ישנם כאלה שחושבים שאולי בכל זאת אפשר, או צריך, להצביע מהראש, על סמך שקלא וטריא רציונליים. במאמר שפירסם פרופ' יחזקל דרור הוא כתב כי דרוש לשקול היטב בעבור מי להצביע, והציע שמונה קריטריונים שלפיהם יבחן הבוחר השכלתני איזה פתק ישלשל בקלפי. הגדילה לעשות הסדנא לידע ציבורי והורידה מהבוחר את נטל ביצוע המחשבה הרציונלית. תוכנת הבחירומטר שהם פיתחו תחשב איזו מפלגה הכי מתאימה לכם על פיי מידת ההתאמה בין הנושאים החשובים לכם ומידת הפעילות של מפלגות וחברי כנסת באותם נושאים.
מליאת הכנסת. צילום: איציק אדרי
לאותם מתי מעט בוחרים מתלבטים שרוצים להכניס מימד של שיקול "מהראש", נציע פה מסלול אלטרנטיבי אחד לבחירת הפתק בקלפי. הדרך היא בחינה ברמה מאד כללית של ארבעה נושאים שמוערכים כבעלי חשיבות גבוהה, שכל ממשלה וכנסת עתידיים יצטרכו להתמודד איתם. ברור שיש בניתוח זה מימד סובייקטיבי, ושאפשר ואף צריך להתווכח איתו ועם מסקנותיו. מטרת המאמר להציע דרך אחת לבחירה "מהראש", תוך סקירה של מסלול שנבחר בצורה אינטואיטיבית – אם תרצו, על פי רגש. המאמר לא נועד לתת תשובת בית־ספר, אלא רק להוות דוגמא.
אירן
אין ספק שאירן גרעינית מהווה איום – על ישראל, על שכנותיה הערביות, וכן על העולם החופשי. אחת השאלות הקריטיות היא אם מדובר באיום מוחשי או באיום פוטנציאלי. מבחינת ישראל המשמעות היא האם אירן בעלת נשק גרעיני אכן תשגר אותו על ישראל, ובאיזה טווח זמן מדובר. כרגע לא ניתן לדעת מתי, אם בכלל, תשיג אירן יכולות כאלה. לצורך הבחינה הנוכחית שמטרתה הבחירות הקרובות נראה שמבחינת ישראל האיום מוחשי ומיידי פחות, ממגוון סיבות: בין השאר, יכולת התגובה הישראלית (והאמריקאית), וכן המאמץ האמריקאי־אירופי לניטרול ו/או פיקוח על תוכנית הגרעין האירנית.
חמור מהאיום הגרעיני האירני הוא האיום הקונבנציונלי שנובע מהרחבת ההשפעה האירנית על לבנון, סוריה (הגולן) ועזה, ומתמיכה בטרור ברחבי העולם. לשאלת הבחירות אין צורך לבחון אם האיום של אירן־חיזבאללה על ישראל הוא קיומי. מספיק לומר שמבחינה בטחונית שוטפת, האיום האירני בכל מימדיו מציב בפני ישראל בעיה בחומרה גבוהה.
האם ישראל מסוגלת לנטרל ולמנוע התגרענות אירנית בטווח זמנים סביר, ללא לקיחת סיכון קיומי עצמי מבחינת תגובת אירן, ארצות ערב, הפלסטינאים ומדינות העולם בהן אנו תלויים? איזו השקעה בחומר וכסף נדרשת לביצוע מהלך כזה, כולל המחיר הפוטנציאלי של תגובות נגד? נראה שהתמודדות עם האיום האירני מצריכה השקעה גבוהה וטומנת בחובה סיכונים גבוהים.
השאלה השלישית היא מהי בכלל היכולת, יכולת על כל הבטיה, של ישראל לסכל או לנטרל את האיום הגרעיני ואת האיום הקונבנציונלי האירני? לפי מערכת היחסים הנכחית, בשיקלול מערכות יחסים פנים־ישראליות ויחסי חוץ, נראה שלממשלה חדשה תהייה יכולת נמוכה "לפתור" את הבעיה האירנית.
הסכסוך עם הפלסטינאים
ימי הסכסוך עם הפלסטינאים ככלל כמעט כימי הציונות, ועברו 48 שנה מאז שישראל כבשה את שטחי הגדה המערבית שעליהם (כולל שטחי הרש"פ) היא שולטת בפועל "מכוח תפיסה לוחמתית". ישנם חוגים בימין הטוענים שלא מדובר בבעייה חמורה במיוחד, שניתן לספח את השטחים לישראל ללא חשש דמוגרפי או לחילופין לגרש משם את הפלסטינאים. בנוסף, יש נטיה לדחוק את הנושא מתחת לשטיח היומיום, ולא נראה שיש אליו התייחסות משמעותית במערכת הבחירות הנכחית. אולם, מדובר בנושא המהווה בעייה אקוטית וחמורה הדורשת פתרון, הן מבחינה מעשית והן מבחינת רוחה של מדינת ישראל והציונות.
הנסיונות עד כה לפתרון הוגן לסכסוך מראים על הקושי והסיכון הגבוה שטמון בהם. תשובות כמו "אף פעם לא ניסו באמת" או "תמיד הפריעו", מקטגורית "אכלו לי, שתו לי", הם התעלמות מהעובדה שזה חלק מהמציאות שלנו. גם הצד הפלסטינאי מערים קשיים רציניים (ירושלים, השיבה). עולה מכך שתידרש השקעה גבוהה להתווייה ויישום הסכם שיביא לפיתרון הסכסוך.
למרות זאת, חלקים נכבדים בפוליטיקה הישראלית מודים בצורך לפיתרון הסכסוך בדרך של שתי מדינות לשני עמים. מיעוט אחר בימין טוען שהדרך לפתרון הוא סיפוח ואיזרוח, כזה או אחר, של התושבים הפלסטינאים. הרשות הפלסטינאית נמצאת במסלול של הכרה בינלאומית בתמיכת מדינות העולם. עקרונות המתווה להסכם נידונו בפורומים רשמיים, רשמיים למחצה ולא רשמיים, ונבחנו פרטים ופרטי פרטים של חלופות שונות. זאת אומרת, נעשתה עבודת הכנה גדולה שיכולה לשמש את הממשלה הבאה. המשמעות היא שישנה יכולת בינונית להתקדם לקראת הסכם עם הפלסטינאים.
הפער האתני, יהודים־ערבים
תיאודור הרצל כתב ב-1896 "שאלת היהודים ... שאלה לאומית היא, וכדי לפתרה, דרוש שנעשה אותה לשאלת העולם המדיני ... עם הננו, עם אחד!". החזון ההרצליאני של מדינה לעם היהודי הנחה את התנועה הציונית עד הקמת המדינה ועדיין רווחת ברוב רובו של הציבור היהודי־ישראלי. אולם מגילת העצמאות הכניסה תיקון משמעותי לחזון הזה בהתחיבותה לשלטון דמוקרטי בהתאם להחלטת החלוקה, ובהצהירה כי "מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה".
ברור שאחרי מלחמת השחרור היה צריך לגשת בזהירות ליישום המחויבות הדמוקרטית־שיוויונית הזו. אבל מאז הדברים השתנו, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים כשהתודעה הלאומית הפלסטינית הושמה על שולחן. הערבים מהווים 20% מהאוכלוסיה, ולמרות איומיהם של אביגדור ליברמן וקיצונים ממנו האומרים להם "אתם לא רצויים כאן", אי אפשר לסלק אותם. אמנם עדיין רוב מסוים של האזרחים הערביים רוצים להיות חלק מישראל אבל האחוזים הללו נשחקים. ישנה הזדהות מובנת בינם לבין הפלסטינאים שגרים בגדה המערבית (כאמור, תחת "תפיסה לוחמתית" או הכיבוש הישראלי). הקריאות האנטי־דמוקרטיות וגם הגזעניות של נבחרים ואחרים תורמים להתקרבות הזו מצד אחד, ולתחושה של אנחנו והם בקרב היהודים־הישראלים מצד שני. התחושה הזו מזינה אמירות עם נופך גזעני כמו אלו של יאיר לפיד "בלי זועביז", ותחושה שהערבים הישראלים צריכים לשתוק בהכרת תודה שהיהודים נותנים להם לחיות בקרבנו. זהו מתכון לשחיקה הן באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל, השחתת המידות הציוניות והאופי המדיני של המדינה. מדינה שאין לה לאום יכולה להיתדרדר לאלימות בין אזרחים בשעה שהעולם הערבי הסוער שמסביבינו מתחיל להתקרב לגבול. מדינה ריבונית היא מדינה בה כל אזרחיה שווים, שבה קבוצה אתנית אחת לא "עושה טובה" לקבוצה אחרת שנמצאת כאן רק על תנאי. אי ההבנה וחוסר ההכרה שזהו המצב מהווים בעייה חמורה.
שינוי המצב דורש מעורבות ממשית ותודעתית. החל מהפניית תקציבים, שינוי חוקים, הסרת חסמים ושיתוף אזרחים ערביים בתהליכים ומשרות שעוסקים בקבלת החלטות, לא רק כאלה הנוגעות למגזר הערבי. בד בבד דרושה תפנית תודעתית לכיוון של הכרה בצורך לקיים כאן מדינה ריבונית, מדינת ישראל, שבה כל האזרחים שותפים, תוך התחשבות במורכבות הסיטואציה הייחודית של ישראל. אריסטו כתב בספרו "פוליטיקה" שהחירות היא גם הבסיס וגם השאיפה של משטר דמוקרטי, וזה מתבטא בעקרון בו כולם בוחרים מתוך כולם. שינוי תודעתי איננו דבר של מה בכך, מה עוד שהוא קשור בטבורו לסכסוך עם הפלסטינאים. זה דבר שצורך זמן, סבלנות והתמדה. אבל בהשקעה בינונית ניתן לייצר שינויים מוחשיים כמו תקציבים או מישרות ושיתוף בתהליכי קבלת החלטות.
לממשלה וכנסת נבחרים יש יכולת בינונית לקדם תהליכי שינוי שכאלה, בזמן לא ארוך יחסית.
הפער החברתי־כללי
זו כבר איננה תחושה. היכולת של האזרח להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות, על מהלכים כלכליים וחברתיים של הממשלה, הולכת וקטנה עם הזמן ועם ריחוקו הכלכלי־חברתי ממעגלי קבלת ההחלטות. הפער והקיטוב המעמדי בחברה הישראלית הולכים ומעמיקים בתהליך שמזין את עצמו. אריסטו זיהה את ההשלכות השליליות של הפער בכתבו שהצד החלש הוא זה שמחפש שיוויון וצדק; לחזקים אין בהם כל צורך. הפער הכלכלי־חברתי (והנופך העדתי שלו) הם "רוח בלהות" המאיימת על החברה הישראלית. זוהי בעייה חמורה שיכולה להוביל לאפאתיה חברתית או לקרע ממשי.
בהשתמשו בקריטריון הרכוש נתן אריסטו דוגמה בה 40% מהעשירים חוברים ל-75% מהעניים כדי להעביר החלטה. הוא אולי לא חזה מצב שבו בידי קומץ קטן של אנשים יש רכוש ושליטה הגדולים מרכושה של רוב האוכלוסיה. חקיקה סוציאלית, הגברת מחויבות ממשלתית והשקעות חברתיות הם צעדים שיביאו לשינוי. אלה אינם דברים שיכולים להעשות בן לילה, מסיבות אידאולוגיות או בגלל התנגדות של בעלי אינטרסים, אבל שינויים תקציביים או במדיניות המיסוי הם דברים שניתן להעביר בהשקעה בינונית.
למרבה הצער, בהרכב הפוליטי הנוכחי נראה שישנה יכולת נמוכה לקדם שינוי בתוך זמן נראה לעין.
אז למי להצביע?
אחד הצעדים הראשונים ביישום של תהליכי שיפור הוא שלב של תיעדוף חלופות. בחרנו ארבעה נושאים שמראש הוערכו כבעיות חמורות שאיתן צריכה להתמודד המערכת הפוליטית. עבור ארבעת הנושאים לעיל הערכנו את ההשקעה הנדרשת לשינוי – מוחשית ומופשטת – ואת היכולת לעשות משהו תוך פרק זמן סביר.
הנושא האירני נמצא בתחתית הרשימה משום שלהתמודדות איתו דרוש מאמץ והשקעה גבוהה, הוא נושא בחובו סיכונים גבוהים, והיכולת להשפיע עליו נמוכה. מעליו נמצא הסכסוך הישראלי־פלסטיני שפיתרונו דורש אומנם השקעה גבוהה אך יש יכולת מסוימת לקדם אותו. בדומה, למרות שדרושה השקעה בינונית לטיפול בפער החברתי, היכולת לקדם אותו נמוכה בקונסטלצית ההון־שלטון הנוכחית. בראש הרשימה, "בפער לא גדול", עומד הפער האזרחי, בין יהודים לערבים. ישנה יכולת לא רעה ליישם כמה צעדים שיכולים להתחיל לגשר על הפער. אם לפיד יתנצל במעשים בפני "הזועביז", וכמה אישים פוליטיים יבהירו לליברמן שדיבוריו לא רצויים. אולי הניטרול הפוליטי בכנסת או אפילו בממשלה של המפלגות הערביות יתמתן או ייפסק. שינויים תקציביים ושיתוף בקבלת החלטות גם הם דברים שנימצאים יחסית בהישג יד.
כיצד יכול המצביע השכלתני להשפיע? הצבעה לרשימה המשותפת יכולה להיות מסקנה מתבקשת. הגברת כוחם של הנבחרים הערבים תחזק את הלגיטימציה של מפלגות שמאל־מרכז לקבל מהרשימה תמיכה פוליטית תמורת שיתוף בהיקף כזה או אחר בתהליכים הפוליטיים והניהוליים של המדינה. ברור שלא מדובר על מתן ראשות וועדת החוץ והביטחון או מינוי שר החוץ, אבל תפקידים חברתיים־כלכליים אחרים בהחלט יכולים לבוא בחשבון. חיזוק יהודי למפלגה ערבית גם יקדם את אותם ערכים אריסטוטליים של שיוויון וצדק, בדיוק אותם ערכים שעומדים בבסיסה של הציונות ומעוגנים במגילת העצמאות, מגילת העצמאות של מדינת ישראל, של אזרחי מדינת ישראל, ערבים כיהודים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש