בפסק דין שהתפרסם בשבוע שעבר, קבע בית המשפט העליון כי יש לאסור את הפצתו של ספר אשר פוגע באופן חמור בפרטיותה של אישה שסביב דמותה נסובה עלילת הספר, וכי על מחבר הספר לשלם לה פיצויים בסך 200 אלף ש"ח. שמותיהם של מחבר הספר, התובעת, והספר עצמו נאסרו לפרסום.
התובעת ומחבר הספר קיימו מערכת יחסים רומנטית במשך כחמש שנים במהלך העשור שעבר. בשנת 2009 פרסם המחבר רומן בדיוני לכאורה, אשר לדברי התובעת, תיאר במדויק את מערכת היחסים ביניהם ואיפשר לזהות אותה על נקלה, כך שפרטיותה ושמה הטוב נפגעו. התובעת דרשה לכן מהמחבר ומהוצאת הספרים לחדול מהפצת הספר. הוצאת הספרים נענתה לבקשה, למרות שקרוב לאלף עותקים מהספר כבר נמכרו, אך לאחר שלא כל דרישותיה של התובעת נענו, היא תבעה את המחבר ואת הוצאת הספרים בבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט קיבל את תביעתה של האישה, ופסק לזכותה פיצויים בסך 200 אלף שקל והוצאות משפט בסך 75 אלף שקל. הסופר ערער על הפסיקה לבית המשפט העליון, אולם ערעורו נדחה על־ידי השופטים נעם סולברג, מרים נאור וסלים ג'ובראן.
בפסיקתו כתב סולברג: "דמותה של גיבורת הרומן מכילה פרטי זיהוי רבים וייחודיים, אשר יש בהם כדי לזהות את המשיבה. ביניהם ניתן למנות את תיאור חזותה החיצונית, פרטים על אודות גילה, עיסוקה הייחודי, מקום לימודיה, מקום עבודתה ומקום מגוריה, פרטים על יצירתה המיוחדת, פרטים מזהים על המערער, בן־זוגה ואירועים שהתרחשו במציאות בנוכחות צדדים שלישיים". עוד הוא כתב: "הספר הנדון הוא למעשה ספר תיעודי המוסווה כיצירה בדיונית – כפי שפסק בית המשפט המחוזי – ופגיעתו בפרטיותה של המשיבה היא קשה וחמורה... פרטנו את העקרון לפרוטות, בהתאם לנסיבות העניין והספר הנדון, ומצאנו כי הבִּדיון מועט, והפגיעה רבה". לדברי השופטת נאור, אין זה תפקידו של בית המשפט לשמש כעורך ספרותי ולהורות אילו שינויים צריכים להעשות בספר, ולכן "על אף הקושי הלא מבוטל שאני חשה לגבי הצורך לצנזר יצירה ספרותית – אני מצרפת דעתי בסופו של יום לדעת חברי השופט סולברג, והכל תוך הדגשה כי פסילת יצירה ספרותית צריכה להיעשות במקרה נדיר. אלא שהמקרה שלפנינו, הוא כאמור כזה".
בכתבה של מיה סלע ב"הארץ" העוסקת בפסיקה, מצוטטת הסופרת רונית מטלון: "יש כאן אי הבנה מוחלטת ביחסי ספרות־מציאות. זאת אי הבנה באשר למה זה בידיון, מהי דוקומנטציה ועד כמה הגבולות ביניהם נזילים... כל הפעולה של הספרות ביחס למציאות היא פעולה מורכבת מאוד. אפילו באוטוביוגרפיה שבה כל הפרטים נכונים יש ממד גדול של בידיון, הרי גם שם האני הוא דמות. מי שלא מבין זאת אינו מבין את הפעולה של הספרות." מנגד, הסופר והמשפטן ישי שריד אמר: "התקדים המשפטי שנוצר בפסק הדין אכן רע, וראוי שבית המשפט יצמצם מאד את תחולתו. עם זאת, אפשר להבין את השופטים. מדובר במקרה קיצוני שבו פגע המחבר באופן אנוש ומכוון בפרטיותה של בחורה וחשף את זהותה. בית המשפט חש בצדק שאט נפש כלפי המעשה הזה. כתיבת ספר אינה יכולה לשמש מחסה לכל מעשה נבלה. מפסק הדין עולה כי בית המשפט הציע למחבר הצעות פשרה שהיו מצמצמות את הנזק, וחבל שהוא לא גילה אחריות וקיבל אותן".
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש