בחרתי להביא דווקא את הרצליה כדוגמה, עקב סמיכותה למקום מגוריי, המקנה לי היכרות טובה עם העיר וצרותיה, אך המצב אינו בהכרח טוב יותר במקומות אחרים.
בשנת 1924 קמה הרצליה בגבעות השרון הדרומי, וכעבור שנים מעטות נכנסה להיסטוריה בתור המושבה היחידה שהוצעה למכירה עקב פשיטת רגל. למזלה של העיר, הצילה אותה אז "קרן היסוד" שאף זכתה לרחוב על שמה. כיום, לאחר שבעים שנה, הגיעה שוב העיר לפשיטת רגל - והפעם סביבתית.
במהלך שנות ה-80' וה-90' (עד 1998), משל בעיר ביד רמה ראש העיר אלי לנדאו, ובתקופת כהונתו התרחשו הרבה מהמחדלים שיתוארו להלן. בשנת 1998 חל מהפך בהרצליה עם עזיבתו של לנדאו ובחירת מועמדת מרצ, יעל גרמן, לראשות העיר תחת הסיסמה "ליעל את הרצליה". שנתיים חלפו, והשיפור מזערי.
המרינה בהרצליה או: איך להרוס את הים ולהרוויח כסף
מבט לחוף מכיוון תל מיכל. שימו לב להתכווצות החוף מצפון למרינה בקטע בו אין שוברי גלים (צילום מאת המחבר)
מרינות הן חלומו הרטוב של כל ראש עיר לחוף הים: בניית המרינה מאפשרת בנייה כמעט על קו המים, והכנסה כלכלית גדולה לקופת העיר. לפיכך, דחף אלי לנדאו בשנות ה-80' פרוייקט רחב של בניית מרינה, למרות אזהרות חמורות על ההשלכות הסביבתיות הצפויות בחופי הרצליה. המרינה נבנתה, עם חריגות מהשטח המאושר לה, ובעורפה בנייני מגורים - בניגוד לחוק המתיר בנייה באזור החוף רק לתיירות. חופי הרחצה של העיר התכרסמו, ועד היום מתנהל משפט לגבי הדירות במרינה.
גבעת הרצליה או: לעירייה לא אכפת
ברכס הכורכר של הרצליה מתנשאת גבעה גבוהה (נ"ג 54), ובראשה מגדל מים. הגבעה ידועה מזה שנים כאתר בוטני בו יש צמחיית בר רבה, וכן כאתר עתיקות בו נמצאו שרידי בית חולים מהתקופה הביזנטית ורצפת פסיפס.
כל עיר נורמלית היתה פועלת לשמר מקום כזה ולהפוך אותו לאתר תיירות.
מה קורה בהרצליה? בשטח הגבעה התאפשרה בניית בתים פרטיים, חלק מהתושבים השתלטו על אדמה ציבורית בניגוד לחוק, וכמו כן, הקבלנים שהקימו בתים בגבעה פרצו דרכי עפר בגבעה שהרסו חלק ממנה. לעירייה לא אכפת.
אגם גלילות, או: אם תרצו אין זו אגדה
מי שיתאמץ ויטפס על הגבעה במחלף הסירה, זו עם פסלו של הרצל והסיסמה "הרצליה - אגדה של עיר", יחזה במראה סוריאליסטי : מאחורי הגבעה נמצאת מחצבה בעומק 20 מ', מלאה במים ובה שטים בנחת ברווזים.
(צילום מאת המחבר)
זה אינו פרוייקט תיירותי חשאי - למעשה, זהו מפגע ותיק.
לעומת השכנה, "פנינת השרון" ,שמזרימה את שפכיה דרך נחל רעננה ונחל רשפון אל נחל פולג, בחרה הרצליה פתרון מקורי: הזרמת הביוב למחצבה הנטושה ויצירתו של אגם - גן עדן לעופות המים התתרנים, אך מפגע סביבתי חמור מכל בחינה אחרת, ובזבוז מים שניתן לטהרם ולנצלם להשקייה חקלאית. לא פלא, איפוא, שפניו של הרצל מוסבות מהחרפה והלאה - אל אזור התעשייה וההיי־טק, גאוותה של העיר.
פארק הרצליה או: אם תרצו זו רק אגדה
בצד שלל המפגעים (ולא כתבתי על כולם) בולט בהיעדרו הפארק העירוני. בהרצליה, בת 90 אלף התושבים, מתוכנן זה שנים פארק עירוני גדול בן כ-700 דונמים בין שני חלקי העיר.
ברם, מזה שנים התוכניות נשארות על הנייר ולא יוצאות לפועל - בניגוד לשכנים: רעננה והוד־השרון כבר מתגאות בפארקים עירוניים ובכפר־סבא הפארק נמצא בהקמה. בהרצליה אפשר רק לחלום (או לנסוע לרעננה).
ההתעלמות המתמשכת, גם תחת ראש־עיר "ירוקה" לכאורה, מההפקרות בתחום איכות הסביבה בהרצליה היא סימפטומטית למקומות רבים במדינה. אם הרצליה, עיר משגשגת מבחינה כלכלית, אינה עושה כל מאמץ לשיפור איכות הסביבה בגבולותיה, מה יגידו אזובי הקיר בפריפריה?
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש