פרולוג
בחודש אוגוסט 2010 יצאתי לטיול משפחתי בן שבועיים במרכז אירופה. הטיול התחיל והסתיים בווינה ולשם כך, כחודשיים לפני מועד הטיול, הזמנתי רכב שכור דרך סוכנות ישראלית. במועד ההשכרה ציינתי במפורש שמסלול הטיול עובר במספר מדינות שחלקן נחשבות ל"מזרח אירופה", והסוכן הבטיח שאין שום בעיה.
הטיול היה מוצלח ומהנה, רק שבמעמד החזרת הרכב, נתבשרתי על ידי חברת ההשכרה שעקב המעבר למזרח אירופה עלי לשלם סכום נוסף בן 138 אירו. מכיוון שמספר כרטיס האשראי שלי היה ברשות חברת ההשכרה, לא הייתה תועלת רבה בוויכוח, והחלטתי לטפל בנושא מהארץ. פנייה טלפונית לסוכנות נענתה בדרישה לשלוח דואר אלקטרוני עם צילומי הקבלות וחוזה ההשכרה. שלחתי, אבל לא זכיתי לתגובה. לאחר מספר טלפונים נוספים קיבלתי את תגובת חברת ההשכרה, שלפיה לא נמסר להם מעולם על כוונה לצאת מגבולות אוסטריה עם הרכב. הסוכנים התחמקו מתשובה לשאלה מי אחראי לטעות וטענו תמיד שהמנהל לא נמצא. לאחר חודש וחצי של טלפונים שלחתי לסוכנות מכתב רשום עם דרישה לתשלום ההפרש ואיום בנקיטת הליכים משפטיים. גם פעולה זו לא זכתה לכל תגובה. לא נשארה לי ברירה ויצאתי למסע המשפטי.
חלק א': חפש את הנתבע
באוקטובר 2010 הגשתי תביעה קטנה נגד סוכנות ההשכרה. התהליך פשוט ביותר. מורידים מאתר בתי המשפט טופס הגשת תביעה, ממלאים אותו על פי ההוראות, מדפיסים, מצרפים את המסמכים הרלוונטיים ומביאים את הכול למזכירות בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב. סכום התביעה עמד על פחות מ-700 ש"ח, כך שנדרשתי לשלם אגרת מינימום בסך 50 ש"ח. נאמר לי שאקבל בדואר תאריך למשפט והנחיות.
שבועיים עברו ואכן הגיע מכתב מבית המשפט ובו נכתב שהמשפט יתקיים במאי 2011, וכן שבאחריותי לברר האם הנתבע קיבל את כתב התביעה ששלח אליו בית המשפט. לאחר כשלושה חודשים בדקתי עם מזכירות בית המשפט האם אכן נמסר כתב התביעה ונאמר לי שהם לא מצליחים לאתר את הנתבע ושעלי לדאוג למסירת כתב התביעה בעצמי. נסעתי לבית המשפט בתל אביב וקיבלתי עותק רשמי של כתב התביעה עם אישור מסירה שעלי להחתים עליו את הנתבע ונסעתי למשרדי הסוכנות כפי שהופיעו באתר שלהם. גם אני לא הצלחתי למצוא אותם שם.
חקירה קצרה שערכתי ושכללה בעיקר חיפושים באינטרנט, טלפונים לגורמים שונים, קצת חיפוש רגלי וקצת תשאול של אנשים הצליחה לגלות את המשרד של הסוכנות בבניין משרדים מוזנח במזרח תל אביב, ללא שם על הדלת או על תיבת הדואר. כמובן שאיש מהעובדים במשרד לא הסכים לחתום על אישור המסירה או להסגיר את מיקומו של המנהל. השארתי את כתב התביעה על שולחנו של המנהל, צילמתי את המשרד מבפנים ומבחוץ וחתמתי בעצמי על אישור המסירה תוך שאני מצהיר בכתב ידי על גבי האישור שהעובדים במקום סרבו לחתום.
חלק ב': הנתבע מתעלם
ביום המשפט התייצבתי בבית המשפט. בעקבות ניסיוני עם מערכת בתי המשפט הנחתי שהשעה אליה זומנתי היא משוערת בלבד, ואכן ראיתי על דלת אולם המשפט שלאותה השעה זומנו מספר דיונים שונים. מהחקירה שערכתי אודות החברה ידעתי שהם לא נוהגים להופיע לדיונים בעניינם, ואכן, הם לא טרחו להתייצב. השופטת קיבלה את עדותי בדבר מסירת כתב התביעה (נראה היה שהיא כבר מכירה את החברה הזאת) ובהעדר כתב הגנה או נציג מהחברה קיבלה את תביעתי במלואה, הוסיפה עליה הוצאות משפט בסך 400 ש"ח וקבעה שהסכום גם יישא ריבית והצמדה. קיבלתי מהקלדנית עותק של פסק הדין ושמח וטוב לב שבתי לביתי.
כמובן שהשמחה הייתה מוקדמת. מספר טלפונים לסוכנות ולמנהלה (במהלך החקירות הצלחתי למצוא את שמו ואת מספר הטלפון הנייד שלו) זכו לתגובות מתחמקות (עוד לא קיבלנו את פסק הדין, אנחנו מטפלים בזה, הצ'ק בדואר) וכן לניסיון להגיע לפשרה (ניתן לך הנחה על ההזמנה הבאה). שלחתי להם בפקס את פסק הדין ואחרי שבוע שלחתי מכתב ופקס עם דרישה לתשלום מיידי ועם איום בפנייה להוצאה לפועל. גם מכתב זה לא זכה לתגובה.
מכיוון שפתיחת תיק בהוצאה לפועל (שנקראת למעשה "רשות האכיפה והגבייה") כרוכה בתשלום אגרה נוספת ובתהליך ביורוקרטי, רציתי להימנע מכך, וניסיתי לשכנע את המנהל (שעכשיו הייתה לי גישה ישירה אליו) לשלם. התגובה הטובה ביותר שהצלחתי להוציא ממנו הייתה "אני אחשוב על זה".
חלק ג': פתיחת תיק זה תיק
בחודש אוגוסט 2011 לקחתי את העותק של פסק הדין שקיבלתי ויצאתי ללשכת ההוצאה לפועל הסמוכה למקום מגוריי. הלשכה נמצאת במרתף בית משפט השלום (לא אותו בית המשפט שבו התנהלה התביעה), כך שרק הכניסה למקום היא סיפור לא קצר – רמת הבדיקות הביטחוניות בכניסה לא נופלת מזו שנהוגה בשדות תעופה ברחבי העולם. תור ארוך ופקידות אדישות, ובסופו של דבר גיליתי שאני צריך להביא אישור מרשם החברות שהחברה בכלל פעילה (תדפיס בעצמך מאתר האינטרנט. את לא יכולה לעשות את זה מהמחשב שלך? לא!) ולהביא עותק של פסק הדין עם חותמת של מזכירות בית המשפט (חותמת של השופטת זה לא מספיק טוב? לא! אפשר לקבל את זה בבית המשפט כאן? לא!).
נסעתי שוב לבית המשפט בתל אביב, אבל מסתבר שבקיץ הם עובדים רק עד הצהריים. לא נורא, נבוא ביום אחר. באתי שבוע לאחר מכן בבוקר, קיבלתי מהמזכירות שני עותקים חתומים בחותמו של מזכיר גדול, הדפסתי מבעוד מועד את תמצית הרישום של החברה באתר רשם החברות, ונסעתי ללשכת ההוצאה לפועל. הם בפגרה ולמעט מקרי חירום לא פותחים תיקים. תחזור בספטמבר.
חזרתי בספטמבר. מסתבר שיש שני מסלולים – הרגיל והמהיר. ברגיל אפשר לעשות הכול, אבל כל פעולה צריך לבקש במפורש מרשם ההוצאה לפועל ולשלם עבורה אגרה בנפרד. במסלול המהיר יש אגרה גלובלית, ועובדי המשרד עושים לבד את הפעולות המותרות, שהן עיקול חשבונות בנק או נכסים פיננסיים אחדים בלבד. לא ניתן לעקל רכוש, להוציא צווי מאסר או איסורי יציאה מהארץ וכדומה. הלכתי על המסלול המהיר; גם ככה כבר בזבזתי המון זמן על הסיפור הזה. צריך לשלם אגרה, לא מקבלים כרטיסי אשראי או צ'קים, רק מזומן, 170 ש"ח בבקשה, אין לך? לך תביא. הלכתי והבאתי. עכשיו נפתח את התיק.
חלק ד': חפש את הנתבע 2
תביעות במסלול המהיר אמורות להסתיים תוך שמונה חודשים, ככה הם מצהירים. אחרי חודשיים התקשרתי לשאול מה קורה. לא קורה כלום, אין אישור שהחייב קיבל התראה ובלי התראה לא ניתן לעקל. אחרי חודשיים נוספים המצב זהה – מכתבי ההתראה חזרו כלעומת שבאו. מבטיחים לנסות כתובות נוספות. במרץ 2012, בעקבות פניות נוספות שלי, ההוצאה לפועל מוכנה לעשות צעד נועז – הם מטילים עיקול על חשבון הבנק של הסוכנות, אבל הם לא יממשו את העיקול ללא הוכחה שהחייב אכן מודע לחובו, ולכך עדיין אין אישור. מסתבר שלעיקול אין ממש השפעה על החייב. ביולי 2012, אחרי שיחות עם פקידים קצת יותר בכירים, החלטתי להגיש בקשה להוצאה לפועל לבצע את מסירת ההתראה באופן אישי. הרשמת אישרה את הבקשה. ההתראה הגיעה אלי בדואר עם הנחיות ביצוע. ניגשתי למשרדי הסוכנות, עם ההתראה, אבל הם עברו דירה.
חקירה קצרה נוספת (אני כבר מנוסה) והכתובת החדשה התגלתה: כרגיל, בניין משרדים מוזנח בלי שמות. התחזיתי לשליח והצלחתי להיכנס למשרד, למסור את ההתראה ואפילו לשכנע את אחד העובדים לחתום על אישור המסירה. חזרתי עם האישור ללשכת ההוצאה לפועל. בדיקות, תור, והפקידה אומרת: לא עושים את זה ככה. איך אני יודעת שמי שחתם באמת עובד שם וזה לא חבר שלך או אפילו אתה בעצמך? אתה צריך לשכור על חשבונך חברה מיוחדת, מאושרת על ידי ההוצאה לפועל, שתעשה את זה עבורך. הקראתי לה את ההוראות שצורפו להתראה ושעל פיהן פעלתי. היא לא השתכנעה, אבל הסכימה להגיש את האישור לרשמת עם הצהרה שלי על אופן ביצוע המסירה. אחרי שבוע קיבלתי שני מכתבים: בראשון כתוב שהרשמת לא מאשרת את המסירה ודורשת מסירה נוספת שתבוצע על פי הנהלים. בשני כתוב שהרשמת מאשרת למסלול המהיר לממש את העיקולים. הללויה.
אפילוג
מסתבר שגם עם עיקול על חשבון הבנק וגם עם אישור למימוש העיקול, עדיין לא רואים את הכסף. הבנק טוען שיש לחייב חובות לבנק, ושהכספים שבחשבון מהווים בטוחה עבור החובות ולכן הוא מסרב להעביר את הכסף להוצאה לפועל. הפקידים במסלול המהיר כבר מכירים אותי והם מאוד נחמדים בטלפון ומבטיחים לחפש חשבונות בנק נוספים, לבדוק בחברות האשראי אם יש תשלומים שמגיעים לחברה וניתן לעקל, אבל הכול מוביל למבוי סתום. שלושה חודשים לאחר מכן, אחד הפקידים רומז לי שאם אני רוצה לראות את הכסף אני צריך לשקול לעבור למסלול הרגיל ולנסות לעקל רכוש. אני עושה תחקיר קצר ומציע לו הצעה נגדית – נסו לעקל החזרי מע"מ ומס הכנסה. הפקיד מבטיח לנסות. הניסיון מצליח.
אז מה היה לנו כאן? שנתיים וחצי, עשרות שיחות טלפון, פקסים, מכתבים רשומים, נסיעות ללשכת ההוצאה לפועל ולבית המשפט, סיורים וחיפושים בשטח שבין רחוב המסגר לנתיבי איילון, חיפושים באינטרנט, שיחות עם תובעים נוספים שזכו בתביעה נגד אותה סוכנות והצליחו לראות את הכסף או שלא הצליחו, ולבסוף, קיבלתי את סכום התביעה, שעליו נוספו החזר הוצאות משפט, הצמדה, ריבית והחזר האגרה. בסך הכול כמעט 1,500 ש"ח. לאדם מהשורה, ששיחות הטלפון, הנסיעות והזמן שלו עולים כסף, היה כנראה עדיף לוותר. העלויות וזמן העבודה פשוט שווים יותר. לאדם כמוני שעיתותיו בידיו, את הוצאות הרכב והטלפון שלו משלם מקום העבודה ויש לו סבלנות ונחישות, זה היה שיעור מאלף, ואולי אפילו קצת משתלם.
|
קישורים
טחנות הצדק טוחנות - מאמר קודם של איזי נבו ב"האייל הקורא"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש