 |
"שיגרה זה רע?" נשאל רפי (או יותר נכון ר־ר-ר־פי, בריש מתגלגלת) על ידי אישתו בפרסומת לקפה של עלית. גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את אותה שאלה. האם השגרה הנוכחית בשטחי יהודה, שומרון ועזה "זה רע", או שהאפשרות השניה עדיפה עוד פחות?
|
|
| פוליטיקה • ערן בילינסקי • יום ו', 17/11/2000, 21:57 |
|
| |
המצב הנוכחי בשטחים הוא של ירי, לעיתים כבד, של כוחות פלשתינים על מחנות צבא וישובים ישראלים. ההפגנות בפאתי הערים הפלשתינית ממשיכות, כמובן, באותה שגרה אותה שטח הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", מר רון בן־ישי, בהרצאה בטכניון - הפס"ד בנוכחות אמל"ח, כלומר הפרות סדר בנוכחות אמצעי לחימה, בלשון הצבא, או הפגנות שבהן יש זריקת אבנים, יידוי בקבוקי מולוטוב וירי.
ראשונים, מגיעים העיתונאים, ומתמקמים סמוך למוקד ההתרחשויות. אחריהם, מגיעים אמבולנסים פלשתיניים למקום (ותמיד חונים באותה נקודה), מהם נפרקת "צידה לדרך" - בקבוקי מולוטוב, אבנים, צמיגים וציוד רפואי בסיסי. הבאים בתור הם ילדים ונערים פלשתינים, שמתחילים למלא את הצומת. הם מגלגלים צמיגים ספוגי בנזין לכיוון החיילים בעמדות (שימו לב, הגלגלים לא מוצתים עדיין) ודוחפים עגלות אשפה ושלדי מכוניות שרופות שישמשו למחסה. ואז, מגיעים פעילי השטח וההתנגשויות מתחילות. הפלשתינים מתחילים ליידות אבנים ולהשליך את הבקבוקים (אם אפשר, מנסים לפגוע בצמיגים ספוגי הבנזין), בעוד החיילים הקדמיים יורים גז מדמיע, ולפעמים גם כדורי מתכת מצופים גומי. מסתבר שאותם ג'יפים ממוגנים שאנו רואים בטלוויזיה הם עמידים למדי, בן־ישי מספר על נסיעה בג'יפ שכזה "שומעים ומרגישים את המכות של האבנים בדפנות הג'יפ, אבל אין ממש סכנה". הקרב האמיתי מתנהל מאחור - אנשי תנזים חמושים וצלפים של צה"ל מנהלים את הקרב האמיתי - אלו מנסים לפגוע בחיילים, ואלו מנסים לפגוע בפעילי השטח שמתערבבים בנערים מנגד. כך במשך כמה שעות, עד שניתן האות - הכתבים מתחילים להתקפל כדי לערוך את הכתבות ולשלוח לעורכים. ואז, כמו במטה קסם, נפסקות ההתנגשויות. כולם מתקפלים - עד מחר.
כמובן ששני הצדדים למדו את התבנית הנ"ל, ומסיקים מסקנות. צה"ל היה הראשון להסיק שאפשר לנצל את האירועים כדי להרוג את פעילי הזרועות הצבאיות. בחברון, בתגובה לירי על בתים באחת השכונות היהודיות, נורו 4 אחים פלשתינים - שניים מהם אנשי תנזים ושניים אנשי הזרוע הצבאית של החמאס. גם אב המשפחה נהרג באותו ירי, אולם סה"כ, היה כאן ירי מדויק של צלפי צה"ל מטווח של כאלף ומאתיים מטרים. ערפאת מצדו, הבין גם הוא שאותן הפגנות כבר "לא מוכרות" בדעת הקהל העולמית והישראלית, ולכן עבר לירות על גילה מתוך בית ג'אלה. כאן יש לנו רמז ראשון למטרה שלדעתי ערפאת מנסה לקדם, שיכולה להיות התוצאה של תגובה ישראלית קשה מדי, אך הבא ונשאיר זאת לוט בערפל בינתיים.
בימים האחרונים אופי הפעולה הפך ל"חם" יותר, פיגועי ירי מתוך הקזינו ביריחו, בכביש המנהרות, ואתמול - בכביש מעפרה לשילה ובמחסום כיסופים ברצועת עזה. שגבה את חייהם של ארבעה ישראלים.
פעולות שכאלו מחזקות את תומכי מדיניות "היד הקשה" בישראל, מימין ומשמאל, הקוראים להגיב, ובחומרה, על פיגועי הירי. אותם "אנשי תגובה" רק לא מזכירים לציבור כי ערפאת מנסה מזה כחודש לעשות נפשות לרעיון כוח ההפרדה הבינלאומי בין ישראל לפלשתינים. בשנת 1996, בתחילת השבוע השני של מבצע "ענבי־זעם", פגע פגז ישראלי תועה במחנה של כוחות יוניפי"ל ליד כפר כנא. התוצאות היו הרסניות מבחינת המבצע, שדעך במהירות בלי להשיג את מטרותיו, והנזק ההסברתי היה עצום. ערפאת, כפוליטיקאי ממולח, למד היטב את לקחי כפר כנא. הוא יודע שתגובה ישראלית מסיבית - ירי תותחים, למשל, כיבוש עיר פלשתינית, או אפילו פגיעה בתושביה הנוצרים של בית ג'אלה או בכנסייה מקומית, תשיג את אותה תוצאה. בפעילות שכזו סביר להניח שיהרגו מאות פלשתיניים, מה שיקשה על ארה"ב, אפילו בימי קלינטון האחרונים, להטיל וטו על החלטה של מועצת הביטחון לשלוח "כוח השכנת שלום" לשטחי המריבה. כוח שכזה יגדיר דה־פאקטו את גבולות המדינה הפלשתינית. להבנתי, ערפאת מעדיף מדינה קטנה יותר מזו שהוצעה לו על ידי אהוד ברק בקמפ־דיויד, ולו רק שתוכרז בלי הסכם עם ישראל. כלומר, מדינה לא מפורזת, מנותקת כלכלית מישראל (וששת השבועות האחרונים הם לטעמי התחלת ההיפרדות החד־צדדית של הרשות הפלשתינית מישראל), ללא אינטרסים משותפים שהם המפתח להשכנת שלום "חם" בין מדינות - חוזה שלאף־אחד מהצדדים אין אינטרס להפר.
האפשרות השנייה היא להמשיך במדיניות של איפוק - פעולות נקודתיות לשם הקלת הלחץ על החיילים ועל המתנחלים, תוך הבנה כי המצב הקיים יימשך לאורך זמן. כמה? אתם יודעים למי ניתנה הנבואה מאז שחרב בית המקדש... בפועל, כנראה שתומכי האיפוק יחכו לאחד מהשניים: פיגוע המוני בישראל, שיציג את הרשות הפלשתינית בכלל ואת ערפאת בפרט, באור שלילי, או עלית כוחם של מתנגדי ערפאת, באופוזיציה ובאופוזיציה הפנימית. אבל זו כנראה אפשרות קלושה למדי - ערפאת זוכה למעמד על־אנושי בקרב הפלשתיניים, וקשה מאוד להקים לו אופוזיציה חזקה. יש בעצם גם אפשרות שלישית - החלפת השלטון במדינת ישראל ועלייתו של פוליטיקאי מאנשי היד הקשה, אז נוצרת קואליציה חוצה־קו־ירוק בינו לבין ערפאת. אני חושב שאפשרות זו קלושה לאור הבנתי את הפוליטיקה של ראשי שתי המפלגות הגדולות - אריאל שרון או בנימין נתניהו מחד, ואהוד ברק מאידך. ההשלכות המעשיות על חיי הפרט הן קשות. צפוי שמדי שבוע יהרגו אזרחים ישראלים מידי פלשתיניים ולהפך. זו השגרה שרמזתי אליה. שגרה כואבת, שתעלה בחיי אדם בטווח הקרוב, אך לא תוביל להפרדה כפויה בין הצדדים אלא לפתרון במשא ומתן ישיר שיצריך פשרות משני הצדדים.
אלו ההחלטות הקשות שפוליטיקאים מתמודדים איתן. החלטות שנועדו להשיג מטרה מסוימת, אך יש להן מחיר, לעיתים אף בחיי אדם. כעת, כשהקלפים מונחים על השולחן, כל אחד מאיתנו יכול להחליט במה הוא תומך. מי שרואה בעצמו חסיד התבדלות מדינת ישראל מסביבתה המזרח־תיכונית - יתמוך נא ביד קשה, ומי שמתנגד - האיפוק הוא מפלטו.
והערה קצרה על אחמד טיבי כדי לתת לכם על מה לחשוב.
לפני מספר שבועות, קרא חבר הכנסת הד"ר אחמד טיבי לממשלת ישראל ולצה"ל שלא לירות על ילדים משליכי אבנים. בהנחה שאחמד טיבי מבין את המתרחש, הוא יודע שירי על ילדים מצטלם רע מאד מבחינת ישראל. יתר על כן, הוא יודע שילד הרוג הוא אסון תקשורתי לישראל, ושכל ילד הרוג פירושו הלוויה למחרת, שבעקבותיה תבוא הפגנה נוספת למחרת היום, וחוזר חלילה. איזו פוליטיקה מוביל אחמד טיבי לדעתכם?
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש