בסוף 1993, כאשר רץ רודולף ג'וליאני לראשונה לראשות עיריית ניו־יורק, היו שיעורי השוד, הרצח והאונס בה גבוהים במאות אחוזים מאלו ששררו בה בשנות ה-60. בגיליון פברואר של המגזין "Mother Jones" מביא קווין דרם את השתלשלות פיענוחה של הסיבה לכך.
לאחר שג'וליאני נבחר, החל הוא ביישום תוכנית נרחבת למלחמה בפשע שאחד מעמודי התווך שלה היה "תיאוריית החלונות השבורים". לפי עקרון זה, לצורך הורדת שיעורי הפשיעה החמורה יש להתמקד ב"אווירה של פשע", שראשיתה עבירות קלות כגון שבירת חלונות, "התפלחות" לרכבת, שכרות ואפילו קבצנות. בתוך שלוש שנים מיישום תוכנית זו צנחו שיעורי הפשיעה האלימה בניו־יורק בעשרות אחוזים, ועד שנת 2010 הם כבר דעכו לכדי רבע מאלו ששררו בה בראשית שנות ה-90.
במקביל להתפשטות תהילתם של השיטה ושל ג'וליאני עצמו, החלו לצוץ גם ספקות בעניין. תחילה שמו חוקרים חדי עין לב לכך שעוד קודם לכהונתו של ג'וליאני, כבר ירד היקף הפשיעה האלימה בעיר ב-12% לעומת השיא של שנת 90'. סדקים אלו שניבעו בסיפור ההצלחה הפכו לבקיעים לאחר שהתברר שגם בערים גדולות שלא אימצו את שיטותיו של ג'וליאני, כגון וושינגטון, לוס אנג'לס ודאלאס, צללו שיעורי הפשיעה האלימה עם השנים.
בשלב זה החלו לצוץ מכל עבר תיאוריות שעל פניהן נשמעו הגיוניות ואף התיישבו עם חלק מן הנתונים. תיאוריה אחת תלתה את עליית הפשיעה וירידתה במצב הכלכלה, שניה בהתפשטות הקראק וסמים קשים אחרים בערים הגדולות ובדעיכת תפוצתם לאחר מכן, שלישית בעליית שיעור הגברים הצעירים באוכלוסיה, רביעית בהרחבת בתי הסוהר ובמצבת כוחות השיטור, ואחרות במאפיינים דמוגרפיים גזעיים ואחרים.
הידועה ביותר מבין התיאוריות האלו היתה זו של הכלכלנים סטיבן לוויט וג'ון דונהיו, שתלו את דעיכת שיעורי הפשע לאחר שנת 90' בירידה בכמות הגברים הצעירים שהחלו את חייהם כתינוקות לא רצוים, זאת בעקבות לגליזציית ההפלות בארה"ב עשרים שנה קודם לכן.
הבעייה המשותפת לגורמים אלו היא שכולם התרחשו בערך באותו הזמן, ולכן קשה היה לאשש את תרומתו של מי מהם. הסטטיסטיקאי ג'ים מאנזי שבדק לאחרונה מחקרים שניסו להסביר את גל האלימות האורבנית, מתאר בספרו "Uncontrolled" כיצד כל 122 המחקרים שבדק כשלו במבחן הכפול של מובהקות סטטיסטית והדירות, כך שהתעלומה בעינה עמדה.
בשנת 1994 קרה דבר מה נוסף על כניסתו של ג'וליאני לתפקידו, שקשור לסיפור זה. ריק נווין, כלכלן שייעץ עבור הממשל האמריקני באשר לכדאיות הסרתם של צבעים המכילים עופרת מבתים ישנים, נדרש לבדוק גם מחקר חדש, שטען שבנוסף לנזקיה של החשיפה לעופרת בגיל רך שכבר היו ידועים אז – כגון הורדת מנת המשכל, היפראקטיביות, בעיות התנהגות ובעיות למידה, ישנו גם קשר בין ריכוזי עופרת לבין עבריינות נוער. נווין גם ידע שמקור רוב העופרת לה נחשפו האמריקנים לאחר המלחמה היה שונה מזה שאותו נשכר הוא לבדוק.
בשנים שלאחר המלחמה עלתה צריכת הבנזין בארה"ב פי ארבע. כדי למנוע דפיקות וצילצולים במנועי המכוניות, הועשר הדלק בתוסף שפותח על־ידי ג'נרל מוטורס. שם התוסף היה עופרת טטרה־אתילית. נווין שם לב שעקומות הפשע בארה"ב עקבו באדיקות אחרי אלו של שיעורי העופרת באויר 23 שנים קודם לכן, הן בעלייה והן בירידה בשיעור העופרת באויר, שהחלה בשנות ה-70 עם המעבר לדלק נטול עופרת.
המאמר שפירסם נווין בעניין זכה להתעלמות מוחלטת. לא בלי צדק, יש לציין, שכן בגלל עושר התופעות בטבע ובחברה האנושית, אין זה קשה למצוא, עבור כל תופעה נחקרת, תופעה אחרת שבאופן מקרי נמצאת עימה במתאם למשך תקופה מסוימת. כך למשל, גם מכירות תקליטי הויניל אז עלו וירדו עם גל הפשע.
באותו הזמן, הגיעה גם חוקרת מהרווארד בשם ג'סיקה וולפאו רייס לסוגייה זו, גם כן דרך החשש מן העופרת שבצבע הקירות. במקרה זה היו אלו קירות ביתה (והריונה). רייס מצאה מתאם בין שעורי הפשע לבין ריכוזי העופרת באויר ברמת המדינה (state), ולא רק ברמה הלאומית. במדינות שבהן קצב אכיפת תקנות פליטת העופרת היה מהיר, כך היה גם קצב ירידת רמת האלימות 20 שנה לאחר מכן, ולהפך.
גם נווין המשיך במחקריו ובאותה שנה בה פרסמה רייס את ממצאיה (2007) פרסם הוא תוצאות מרחבי העולם. גם כאן היו המתאמים גבוהים ללא יוצא מן הכלל. מאוחר יותר גם השוואת שכונות סמוכות בעלות היסטוריה שונה של ריכוזי עופרת הניבה מתאמים דומים, ואפילו ברמת הפרט, שיעורי העופרת בדמם של תינוקות ופעוטות ניבאו היטב את סיכויים להיאסר בבגרותם בגין עבירות אלימות. העופרת שבאויר גם הסבירה את ריבוי האלימות בערים הגדולות והעשנות לעומת זו ששררה בישובים קטנים. ואכן, עם התנקות האויר, השתווה שיעורי מעשי הרצח בערים הגדולות לזה של ישובים קטנים. זאת, אגב בניגוד לגישות שתלו את עיקר האלימות העירונית בגורמים כמו פערים סוציואקונומיים וניכור בין היחיד לבין ההמון האורבני עלום השם.
כיום ידועים המנגנונים העיקריים האחראים לפעולתם המזיקה של אטומי העופרת על המוח. נראה כי הגוף מבלבל אותם עם אטומי סידן, מה שמוביל בחלק מן המקרים לתמותה של נוירונים, וחמור מזה, לפגיעה ביכולתם של אחרים ליצור קשרים יעילים ביניהם. בשנים האחרונות הלך וירד סף ריכוז העופרת בדם הנחשב לבטוח, ועתה נחשבת כל כמות של עופרת הנמצאת בדם בשנות חיינו הראשונות לפוגענית, במיוחד במנת המשכל וביכולת לשמור ידע חדש.
|
קישורים
Uncontrolled - ספרו של ג'ים מאנזי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש