הטענה שישראל הולכת ומתקרבת יותר ויותר למשטר של אפרטהייד צוברת תאוצה, במיוחד בזירה הבינלאומית, אך גם בקרב החוגים הביקורתיים והרדיקלים בישראל. בקרב המיינסטרים הישראלי, שכבר מזמן מתייחס לטענות מסוג זה כתקיפה אישית נגדו, הטענה נהדפת באופן אוטומטי ואקסיומטי.
הנוכחות הגוברת של האפרטהייד בשיח הפוליטי הישראלי הניעה אותי לחקור את דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד ולפניה בשאלה: הכצעקתה? לא מצאתי כמובן דמיון כלשהו בינינו לבין האפליה הגזעית שהובנתה בחוק הדרום־אפריקני, מרמת הכלל ועד הרמה הכי פולשנית של הפרט. אבל לתדהמתי הרבה נמתחו בפניי קווי דמיון עבים ביותר בין התפיסה היסודית של החברה האפריקנרית בתקופת האפרטהייד לבין התפיסה הקיימת ובועטת בחברה היהודית־ישראלית – מרמת הנרטיב של כל עם ועד לרמת הפסיכולוגיה של היחיד.
הממצאים הפתיעו אותי מאוד, ואף ציערו אותי, אך בעיקר הדליקו נורת אזהרה. אפרטהייד לעולם לא יוכל להתקיים ללא תפיסה יסודית מסוימת התומכת בו, המקדשת ערכים מסוימים ומתכחשת לאחרים, ותפיסה כזו קיימת כאן, כפי שתוכלו לראות מהדמיון בין שתי החברות שאציג במאמר זה, והיא רק הולכת ומתחזקת. יתרה מזו, עצם קיומו של דמיון כה רב יעיד שהתפיסה היסודית המשותפת לשתי החברות איננה גזירת גורל או תוצר של רשע מולד, אלא תוצאה של גורמים היסטוריים, חברתיים ודתיים דומים המשותפים לנו ולחברה האפריקנרית של תקופת האפרטהייד. מהמאפיינים המשותפים הללו ניתן ללמוד דבר־מה לא רק על עצמנו כעם, אלא על עצמנו כבני אדם הכפופים לאותה מערכת של אילוצים ופחדים, ועל עצמנו כחוליה נוספת בשרשרת ההיסטוריה הטרגית של האנושות. אם רק נשכיל להפיק את לקחי ההיסטוריה של עמים אחרים, אולי נצליח להיחלץ בזמן מהטרגדיה שלנו.
יציאת מצרים והציונות האפריקנרית
הסיפור המכונן של כל עם מהווה אינדיקציה מדויקת למדי לערכים שבמרכז הווייתו, כמו גם למטען הרגשי שהוא נושא עימו. האמריקנים היו מהגרים מאירופה שמאסו במלחמות האירופיות ובדיכוי החירות שלה, והקימו את ארצות הברית, לאחר מלחמה בכובש הבריטי, כדי לקדם "חיים, חירות, וצדק לכל". הזכות לשאוף לאושר (pursuit of happiness), חופש הביטוי, זכות השתיקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – כולנו מכירים את מטבעות הלשון. הצרפתים מאסו במלוכה ולאחר מהפכה מדממת הקימו רפובליקה שססמתה היתה "חופש, שוויון ואחווה". הרוסים עברו מהפכים רבים בהיסטוריה המודרנית שלהם – הצארים לדורותיהם, המהפכה הקומוניסטית, הפלתה. אף על פי שהסיפור הסופי שלהם כנראה עדיין לא התקבע, ברור לחלוטין שכל גרסה עתידית שלו תכלול הן את התרבות הרוסית המפוארת והן את יכולת ההקרבה הגבוהה של העם הרוסי – היחיד שהביס הן את נפוליאון והן את היטלר.
התוודעות לסיפור המכונן של האפריקנרים, אם כן, תאפשר לבחון מה הביא אותם להקים את שלטון האפרטהייד, תוך שלילת זכויות האזרח מהשחורים, ומה איפשר להם לשמר אותו. בחינה זו תפתיע ברמת הדמיון בין הסיפור המכונן שלהם לבין שלנו.
ראשוני המתיישבים ההולנדים בדרום אפריקה הגיעו בשנת 1652, עשורים בודדים לאחר שהולנד התנתקה מהכנסיה הקתולית וקיבלה את הרפורמציה הפרוטסטנטית. תהליך דתי־רוחני זה הדגיש את מימד הבחירה של כל מאמין ומאמינה בקבלת העקרונות החדשים של הרפורמציה, בחירה שעל פי אמונתם נענתה בבחירתו של אלוהים בחזרה בהם – בחירה נצחית שלא היה ניתן לבטלה. המתיישבים הראשונים במסעם לדרום אפריקה האמינו בכל מאודם שאלוהים מלווה אותם לדרום אפריקה ושזהו לא פחות מרצונו (או אם תרצו, הבטחתו) שהם יתיישבו בה ויפיצו את בשורתו. אמונה זו עברה כחוט השני מדור לדור, ולא ניתן היה להפריד אותה מהאומה האפריקנרית.
המתיישבים ההולנדים באו בשליחות של חברה הולנדית למסחר (Dutch East India Company) שביקשה ליצור בסיס בטוח למעגן בנתיבי הסחר בין אירופה למזרח. אולם בהדרגה עזבו המתיישבים את עבודתם בחברה והפכו לחקלאים (הדבר נעשה גם בעידוד החברה, שנהנתה מאוכלוסיה מקומית ידידותית שאפשר לרכוש ממנה מוצרי מזון). עובדי האדמה האלו אימצו דרך חיים דתית, סגפנית וחלוצית, ובכך למעשה נִדמו לאוכלוסיה המקומית. הצלחתם הגבירה את מספרם, ואף אילצה אותם לנדוד לתוך פנים־הארץ. מסעות אלו היו כרוכים מטבעם במאבקים ובמלחמות עם שבטים מקומיים אותם הצליחו לרשת. אחרי בחירת אלוהים בהם, היווה כיבוש הארץ את הבסיס השני להתיישבות האפריקנרית, שנקראו בשלב זה בורים, כלומר חקלאים. ולא בכדי מודגש גם אלמנט זה בהיסטוריה האפריקנרית, ללמדנו שתביעתם לאדמה זו מוצדקת מכיון שהיא נובעת מהכרות אינטימית איתה, מעבודתה ומכיבושה במחיר דמים (או אם תרצו, הפרחת השממה, חומה ומגדל, ההתיישבות העובדת, וכד').
בתחילת המאה ה-19 החליפה האימפריה הבריטית העולה את האימפריה ההולנדית הנחלשת בדרום אפריקה. מהגרים לבנים בריטים באו בעקבות זאת, ואלו כרסמו בדומיננטיות הפוליטית והכלכלית של הבורים ההולנדים עקב רמת השכלה וכישורי מסחר גבוהים יותר. המתיחות בין שתי הקבוצות הגיעה לשיא תקופתי בשנת 1834 לאחר שהבריטים אסרו על העבדות. בעקבות זאת החליטו הבורים לנדוד פנימה ולהקים התיישבות עצמאית משלהם בה יוכלו להיות אדונים לגורלם. בשנת 1835 יצאו למסע ארוך ומר שהיווה מעין הכלאה של יציאת מצרים, חלוציות העליה השניה ומלחמת השחרור. המסע נקרא – באופן ההולם חלוצים ואיכרים נודדים (וגם חיילים משוחררים) – הטרק הגדול.
הטרק הגדול
המסע צפונה ומזרחה לתוך היבשת הוביל את הבורים לארץ רחבה ושוממה בעלת שדות מרעה רבים. הבורים סברו שמציאה זו היא לא פחות מנס ו"הוכחה" לרצונו של אלוהים בהצלחתם ליישב ארץ פראית, אך למעשה הארץ אותה מצאו כמעט שוממה היתה תוצאתו של גל של טרנספר וכאוס בשבטים הילידים שגרמה ממלכת זולו המתפשטת. הבורים, לפיכך, לא התקשו להשתלט על השטחים שמצאו ועל אוכלוסיית הפליטים המפוזרת והלא־חמושה שגרה בה.
המשך המסע מזרחה הוביל את הבורים להיתקלות בשבט הזולו, שיהפכו במאה ה-20 לקבוצה האתנית הגדולה ביותר ברפובליקת דרום־אפריקה. בתחילת 1838 חתמו הבורים על חוזה עם מלך השבט, לפיו יוענקו להם אדמות בתמורה להשבת עדר כבשים שנגנב מהזולו. לאחר שהבורים עמדו בחלקם בהסכם, הוזמנו הלוחמים הבורים לאחר כבוד למשתה ולהענקת האדמות כפי שהוסכם. במהלך המשתה, נלכדו כל הלוחמים הבורים והוצאו להורג באכזריות, אחד אחרי השני, כדי שהאחרים יוכלו לצפות.
נקמת הבורים הגיעה בסוף אותה שנה, כאשר מעטים מול רבים, הצליחו כ-470 לוחמים להביא לתבוסתם של בין 10 ל-15 אלף לוחמי זולו. לא היה זה נס, אלא תוצאה של שימוש בנשק מודרני (3 תותחים ורובה), אבל לא כך ראו זאת הבורים – מיתוסים לרוב אינם שעתוק מדויק של ההיסטוריה. לפני הקרב, עקב נחיתותם המספרית, נדרו הבורים נדר לאלוהיהם שאם יסייע להם בקרב, הם יפארו את היום הזה לעד. וכך אכן עשו. קרב זה, שנודע לימים כקרב נהר הדם, הפך למורשת ולאירוע מכונן, ומאוחר יותר אף קדוש, בהיסטוריה של האפריקנרים, וכמובן היווה עבורם לא רק הוכחה ניצחת להיותם העם הנבחר, אלא לברית מחודשת עם אלוהים. תאריך הקרב (16 בדצמבר) יהפוך ליום חג רשמי בדרום־אפריקה של האפרטהייד, ויהווה תזכורת כואבת ומתמשכת להדרתו של הרוב השחור במדינה, לרבות שבט הזולו.
המאבק בכובש הבריטי
הכיבושים המוצלחים של הטרק הגדול הביאו את הבורים להקים מספר רפובליקות בוריות חופשיות באמצע המאה ה-19, אולם השלטון הבריטי המשיך להוות אתגר הולך וגובר על עצם הקיום והזהות של הבורים (בשלב זה הם עדיין לא הכירו בעצמם כעם), והמאבק הנחוש בכח הקולוניאלי העודף הפך לאבן דרך נוספת בתולדות האפריקנרים.
תכנית־העל של הבריטים, שנבעה משיקולים אסטרטגיים גלובליים ולא מטובת האזור, היתה לאחד תחת דגל אחד את כלל השטח של דרום אפריקה (בדומה למודל הקנדי), ולאנגלז את כלל המתיישבים באמצעות ייבוא מוגבר של מתיישבים לבנים ממוצא בריטי וחיזוק מעמדם בשלטון. הבורים סירבו בכל תוקף לתוכנית זו בגלל חששם "להתבולל" ולקבל את הזהות המערבית־ליברלית, המתועשת והחילונית של בריטניה, זו האוסרת על עבדות ואיננה מקיימת את ההפרדה הגזעית שהיא דברי אלוהים חיים. בעקבות גילוי מחצבים טבעיים על גבול הרפובליקות הבוריות, וכצעד ראשוני למען מימוש תוכניתם, סיפחו הבריטים את שטחי טראנסוואל (אחת הרפובליקות). אולם לא היתה זו הפגיעה היחידה בבורים. המחצבים הטבעיים היוו בפני עצמם איום נוסף על הקהילה הבורית, כשבעקבות גילויַים ובחסות הבריטים היגרו לדרום אפריקה פועלי מכרות הודים ושחורים והתיישבו באזורים בוריים, תוך שינוי חד של המאזן הדמוגרפי.
לסכנה שהציבו הבריטים היו שתי תוצאות. בטווח הקצר, הכרסום בריבונות הרפובליקות הבוריות הביאה לשתי מלחמות בין הבורים לבריטים. במלחמת הבורים הראשונה – או כפי שמכנים אותה הבורים, מלחמת העצמאות – נחלו הבורים נצחון מפתיע על הכוח הקולוניאלי העודף והאימפריה החזקה בתבל בעת ההיא, נצחון שזכרונו בוודאי יישמר בעתיד ויהווה עדות נוספת לסגולתו של העם המתהווה הזה. אולם נצחון זה בסך הכל החזיר עצמאות מסוימת לרפובליקות הבוריות. לאחר המלחמה חזרו אותן הבעיות מלפניה, וכשנתגלה זהב שוב התערער ההרכב הדמוגרפי עם ייבוא של אלפי עובדים זרים גויים (או כפי שמכנים זאת בשפה האפריקנרית: uitlander) – לבנים ושחורים. למעשה, היתה זו דרישתם של הבריטים לאפשר לגויים הלבנים זכות הצבעה ברפובליקה הבורית שהיוותה קאזוס בֶּלי והציתה את מלחמת הבורים השניה. זו כבר היתה מלחמה שונה לחלוטין, והבורים נחלו בה מפלה צורבת עד כניעתם לבסוף בשנת 1902.
במלחמה זו לא בחלו הבריטים באמצעים כדי להביס את לוחמי הגרילה הבורים. מתוך מטרה לפגוע באספקת הלוחמים הבורים, הפעילו הבריטים את שיטת "האדמה החרוכה", שכללה הריסת מטעים, שחיטת עדרים, שריפת חוות והרעלת בארות, ולאחר המלחמה תפגע קשות באוכלוסיה שעיקר פרנסתה היתה מחקלאות. במהלך המלחמה גרמה שיטת "האדמה החרוכה" לעקירת האוכלוסיה האזרחית ממקומה, והבריטים הקימו לפליטים הבורים מחנות ריכוז (עיניי כמעט יצאו מחוריהן כשקראתי זאת), בהם שררו תנאי רעב וחולי בגין אדמיניסטרציה לקויה שנבעה גם מעצם קיום המלחמה, אך כנראה גם מתוך כוונה נפשעת של הבריטים ללחוץ על הלוחמים להיכנע. עד סוף המלחמה ימותו בהם כ-27 אלף נשים וילדים – 15% מהאוכלוסיה הבורית.
מחנה הריכוז קרוגרסדורפ
התבוסה שמה סוף לשאיפות לעצמאות בורית. בשנת 1909 מימשו הבריטים את תכניתם ואיחדו את כלל השטח לכדי יחידה פוליטית אחת שידועה מאז ועד היום כדרום־אפריקה, ובה דרו יחד, במעמד של דומיניון בריטי תחת ריבונות המלך, לבנים ממוצא בריטי, לבנים בורים, ואוכלוסיות לא לבנות שונות: מעורבים, הודים, ושחורים אפריקנים (שנקראו בַּנְטוּ). אולם הסיטואציה שבה ניצבו האפריקנרים בתחילת המאה ה-20 היתה שונה מזו של היישוב היהודי לאחר כינון המנדט הבריטי. בעוד שהיישוב היהודי והתנועה הציונית לחמו בבריטים למען עצמאות וריבונות, האפריקנרים נאלצו בגין תבוסתם להסתפק באמנציפציה שניתנה להם כאזרחים שווי זכויות בדומיניון הבריטי המיוצגים בפרלמנט (רק בשנת 1931 יזמה בריטניה הפרדה חוקיתית ממדינות החסות שלה שמשמעותה היתה הלכה למעשה מתן מעמד של מדינה ריבונית לכל דבר לדרום־אפריקה). למעשה היה זה הדומיניון הבריטי – ולא שלטון האפרטהייד – אשר החל בהענקת זכויות יתר ללבנים. עד 1925 העביר הפרלמנט חוקים שהגבילו את זכות הבחירה של לא־לבנים וביססו את ריבונות הלבנים במדינה לפי חוק, ייעדו שטחים למכירת קרקע לשחורים (בהיקף של 13% מסך השטח) ותחמו את האזורים שמאוחר יותר יהפכו לבנטוסטנים, ומטעמי בטחון (כמובן) העבירו בכפיה אוכלוסיה שחורה הגרה מחוץ לשטחים אלו לתוכם.
בטווח הארוך, דווקא התבוסה הבורית לבריטים היא שהביאה לצמיחת תנועה לאומית בורית ולהכרה הולכת וגוברת שלהם בשותפות גורל כעם נפרד, ולא רק כאסופה לבנה חקלאית ודתית, ובכך שעליהם לקחת את גורלם בידיהם אם ברצונם לשמר את המורשת והזהות שלהם. רק לאחר תבוסתם במלחמה הם החלו להיקרא בפיהם אפריקנרים, אולי כדי לסמל את החשיבות שייחסו לשימור השפה המקורית שלהם (Afrikaans) אל מול האנגלית. (מעניין בהקשר הזה לשים לב לחשיבות שמייחסת תנועה לאומית לשימור – או החייאת – שפת הלאום.) אך במחצית הראשונה של המאה ה-20, עדיין בצל טראומת התבוסה, היו האפריקנרים – שהיוו רוב מבעלי זכות הבחירה – חלוקים ביניהם על המדיניות הנכונה לעמם, כשחלק מהם האמין בשיתוף פעולה עם הלבנים דוברי האנגלית ובאינטגרציה הדרגתית של "אחרית הימים" עם השחורים.
רק בבחירות של שנת 1948 (צירוף מקרים, אין פה סימליות) זכו לרוב שתי מפלגות אפריקנריות לאומניות ובכך התחיל עידן האפרטהייד. נצחונן הושג בעקבות מערכת בחירות ייצרית שנסובה על נושא הגזע ועתיד היחסים בין הגזעים. אמנם ה"שמאל" האפריקנרי האמין בעליונות הלבן לא פחות מהימין, אך הוא הותקף על היותו לא מתנגד מספיק לאינטגרציה גזעית. תוך פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, טענה המפלגה הלאומית שאם שלטון השמאל יימשך, זה רק עניין של זמן עד שתמשול על דרום אפריקה ממשלה שחורה. נבואה זו אכן תתממש במלואה בשנת 1994, לאחר ארבעה עשורים וחצי של שלטון על טהרת המפלגה הלאומית.
עצמאות ואפרטהייד
לאחר נצחון המפלגה הלאומית החלה תקופת האפרטהייד שבישרה חקיקה הדרגתית של שורה של חוקי הפרדה גזעית מלאה (במגורים, במוסדות החינוך, בנישואין, בחדר המיטות, בשכר, ובזכות לבחור ולהיבחר). אין בכוונתי לסקור את כל חוקי האפרטהייד, אך בהחלט אתמקד באבן הפינה שלו – הבנטוסטנים – במיוחד כי בבחירות האחרונות התחזקה מפלגה חדשה־ישנה שמבקשת לקדם בדיוק את הרעיון הזה בגלגולו הישראלי – סיפוח שטחי C. (להפרכה יותר יסודית של תוכנית הבנטוסטנים של מפלגת הבית היהודי, קיראו את שלום בוגוסלבסקי.)
הבנטוסטנים היו עשר מובלעות בתוך שטחה של דרום־אפריקה אשר יועדו כבר בתקופת השלטון הבריטי ושלטון מפלגת השמאל לפני 1948 לשמש כשטחה הבלעדי של האוכלוסיה השחורה. יחד היוו מובלעות אלה 13 אחוזים בלבד מסך שטחה של דרום־אפריקה, כששיעורם של השחורים באוכלוסיה בתחילת המאה ה-20 עמד על 67.3 אחוזים (!). בשורה של חוקים הדרגתיים קיבעו ממשלות האפרטהייד עד 1970 את מעמדם החוקי של שטחים אלו כאזורים אוטונומיים הנשלטים על־ידי שבטים מקומיים בכל אזור, תוך עידודם להשיג עצמאות מלאה, בין היתר באמצעות הקצאת כספים ייעודיים ליצירת מקומות עבודה וחיזוק הכלכלות המקומיות (אי אפשר לטעון שהאפריקנרים לא אהבו את השחורים). זכות ההצבעה של השחורים לפרלמנט, שמלכתחילה היתה סמלית ומוגבלת בלבד, נשללה, מכיון שכעת יכלו השחורים להצביע במחוז האוטונומי שלהם. מאוחר יותר נשללה גם האזרחות הדרום־אפריקנית מהשחורים והוחלפה על־פי חוק באזרחות של הבנטוסטן המתאים. כמו כן, מאחר שלא כל השחורים אכן התגוררו בבנטוסטנים, הפעילו ממשלות האפרטהייד, במקביל לחקיקה ההדרגתית, מדיניות של טרנספר מרצון, ובעיקר טרנספר בכפייה, אל תוך שטחי הבנטוסטנים. משנת 1960 ועד לשנות ה-80 ייעקרו מבתיהם כ-3.5 מיליון שחורים. למרבה הצער, בימינו מפעילה ישראל הרשמית שיטות הרבה יותר מתוחכמות מתוך מטרה דומה לגרום לפלסטינים תושבי שטח C לעבור לשטחי הבנטוסטנים המיועדים להם – שטחי A ו-B.
אולם למרות ההצלחה הרבה ביישום מדיניות הבנטוסטנים, שלמרבה המזל לא הופרעה על־ידי הבג"ץ הדרום־אפריקני, נחלה מדיניות זו כשלון חרוץ במישור הבינלאומי. אף מדינה, למעט דרום־אפריקה עצמה, טיוואן וישראל, לא הכירה בעצמאות הבנטוסטנים, מהסיבה הפשוטה שלא היו עצמאיים באמת, אלא שלטון בובות הנתון כולו לחסדי האפריקנרים. תקוותה של דרום־אפריקה הלבנה (בדומה לתקוותם של יהודים רבים כאן), שבאמצעות "עצמאות" הבנטוסטנים יוסר הלחץ הבינלאומי כנגד אופיו של המשטר, התנפצה.
למדיניות הבנטוסטנים היתה גם השפעה פנימית ברורה. ב-1960, כשנה לאחר שחוקק החוק שייסד את הבסיס החוקי והנפרד של הבנטוסטנים, ובהשפעת תהליך לאומיות ודה־קולוניזציה שהחל ברחבי אפריקה עם מתן עצמאות למספר מדינות, נורו למוות 69 מפגינים שחורים במהלך הפגנה כנגד המציאות החוקית החדשה. אירוע זה נודע בשם טבח שארפוויל, ולמהלך ההיסטוריה לא בדיוק משנה אם ההפגנה היתה "חוקית" או אם המפגינים הפעילו אלימות כנגד השוטרים. הטבח היווה את קו פרשת המים עבור האוכלוסיה השחורה, ובעקבותיו החליטו השחורים להתחיל להתנגד לשלטון הדיכוי באמצעים אלימים. פעולת הטרור הראשונה נעשתה בהתרסה ביום השנה לקרב נהר הדם – היום המקודש שבו האפריקנרים כרתו ברית מחודשת עם אלוהיהם.
"רצח בשארפוויל", גודפרי רובנס, 1960
קצרה היריעה לסקור את מכלול אירועי הטרור והלחץ הבינלאומי שהביאו את שלטון האפרטהייד לקיצו, וחבל, כי גם באירועים אלו יש דמיון רב למציאות המזרח־תיכונית העגומה שלנו. על קצה המזלג, אציין שהלבנים בהחלט ניהלו משא ומתן תחת אש, שהשחורים נחלקו למיליטנטים יותר ולמיליטנטים פחות ועקב זאת ניהלו קרבות גם ביניהם, ושמנהיג השחורים נלסון מנדלה היה במשך שנים רבות אסיר מורשע בחברות בארגון טרור (אחד מראשי הממשלה כינה אותו "מרקסיסט־על המחויב למהפיכה אלימה"). ככל שהועמק האפרטהייד בחקיקה וככל שגברה האלימות נגד השחורים גברה התסיסה הבינלאומית נגד האפרטהייד והקריאה להחרים את המשטר. בשנת 1986, כשהרפורמות של גורבצ'וב החלו את קריסתה של ברית המועצות והמלחמה הקרה נראתה קרובה מתמיד לסיום, הצטרפה ארצות הברית לסנקציות הבינלאומיות כנגד דרום־אפריקה (שעד אז היתה עבורה נקודת עוגן חשובה נגד ברית המועצות) והפסיקה לטרפד אותן במועצת הבטחון. בעקבות זאת זנחו חברות רב־לאומיות רבות את המדינה ומוטטו את כלכלתה עד סוף שנות ה-80. בהקשר אחר אמר וינסטון צ'רצ'יל על האמריקנים שתמיד אפשר לסמוך עליהם שיעשו את הדבר הנכון, לאחר שניסו את כל השאר.
בשנת 1994, לאחר שהסכימה המפלגה הלאומית ה"פטריוטית" בלית ברירה להעניק זכות בחירה לכולם (לאחר משאל עם), זכתה מפלגתו של נלסון מנדלה, ה-ANC, שבעבר הוצאה מחוץ לחוק כארגון טרור, ברוב מושבי הפרלמנט ובכך שמה קץ לשלטון האפרטהייד. כיום, כמעט 20 שנים לאחר נפילתו, ברור לכולם ששלטון האפרטהייד היה התגלמות של "רוע", משתי סיבות עיקריות. ראשית, הרעיון של שלילת זכות ההצבעה ממיעוט שחור, שהיווה קונצנזוס עולמי בתחילת המאה ה-20 (כזכור, השלטון הבריטי בדרום־אפריקה הוא שיזם זאת), איבד במהלכה את תוקפו המוסרי. שנית, ההיסטוריה הוכיחה שמשטר זה איננו בר־קיימא, ובכך גם טיעוני הרע־אך־הכרחי או הרע־במיעוטו (שנפוצים מאוד גם אצלנו) איבדו את צדקתם. אולם ההבנה הזאת, שהיום בראיה לאחור היא נחלת הכלל, לא היתה כלל מובנת לאפריקנרים במהלך שנות האפרטהייד. להלן קטע מנאום שנשא בשנת 1953 אחד מהתומכים המושבעים של האפרטהייד (התרגום שלי). האם הטיעונים האלה נשמעים לכם מוכרים ממקום וזמן אחרים?
אנשים רבים לאחרונה סובלים מתסביך אשם נוירוטי בנוגע לקולוניות. [...] אני רוצה להדגיש שהקולוניות באפריקה אינן קיימות זמן כה רב באופן יחסי. קודם להקמתן עמדו לרשותה של אפריקה השחורה אלף שנים של עצמאות, ואף יותר, ומה היא השיגה? אני מודה שבעיה אחת היא אכן פתרה ביעילות: התפוצצות אוכלוסין. ברבריות, מלחמות שבטיות, כישוף, מחלות, רעב, ואפילו קניבליזם, עשו את שלהם.
כעת אחזור לנושא: אותו חלק מאפריקה שמדרום לסהרה אשר מבחינה היסטורית כלל לא שייך לאפריקה השחורה – ארצי מולדתי, שמצבה ייחודי בכל אפריקה, כשם שהבעיה הגזעית בה ייחודית בכל העולם.
1. השחורים בדרום־אפריקה אינם תושביה המקורים, לא יותר מהלבנים. שני הגזעים התיישבו בה כקולוניאליסטים, פחות או יותר באותו הזמן. בחלקים מסוימים השחורים התיישבו קודם, ובאחרים הלבנים קדמו להם.
2. דרום־אפריקה היא המדינה הלבנה היחידה בכל אפריקה. לעם הדרום־אפריקני אין מולדת אחרת אליו יכול הוא לחזור. העם הזה הקים מדינה מודרנית ומפותחת לתפארת, מדינה שלא ניתן להפריז בחשיבות מיקומה האסטרטגי.
3. דרום־אפריקה היא המדינה הריבונית היחידה בכל העולם שבה הלבנים בנחיתות מספרית. אין עוד מדינה כזו בכל העולם. בברזיל, לדוגמא, היחס בין לבנים ללא־לבנים הוא 20 ל-1. בדרום־אפריקה 1 ל-4.
וזה מביא אותי לשאלת העתיד. בעיניי יש לפנינו בחירה בין שתי אפשרויות בלבד: אפרטהייד או שותפות. שותפות משמעותה יצירת קהילה אחת של אזרחים ללא הבדלי גזע. [...] לפי מדיניות זו, לא יהיה זה משנה אם אדם בדרום־אפריקה הוא לבן או שחור, ממש כשם שאין זה משנה בלונדון אם אדם הוא אנגלי או סקוטי. [...] אמנם גם התומכים בשותפות אינם קוראים לזכות הצבעה מיידית לשחורים [... אבל] זה בלתי נמנע בטווח הארוך. אם נבחר בשותפות, יום אחד השלטון כולו יהיה בידי השחורים, להם עליונות מספרית כה רבה. על כן, מה עוד יש להוסיף כדי להראות ששותפות בדרום־אפריקה יכולה להוביל אך ורק להיעלמותה של המדינה הדרום־אפריקנית הלבנה? האם תופתעו אם אומר לכם שהעם הדרום־אפריקני הזה אינו מוכן להתאבדות לאומית, אפילו לא בהרעלה איטית? הברירה היחידה שנותרה לנו היא האפרטהייד, שהיא התפתחות נפרדת לשני הגזעים. [...] הבחירה באפרטהייד היא בחירה בהישרדותנו כעם. ואנחנו לא צריכים להתנצל שיש לעמנו ייצר השרדות.
סוף דבר
עם המשוכנע שנבחר על־ידי אלוהים, בעל זיקה עמוקה לארץ שאלוהים כביכול הבטיח לו, ארץ אותה כבש בכח הזרוע ולמענה הקריב בעבודת כפיים, הצליח נגד כל הסיכויים וחרף הצוררים, הכובשים הזרים והטרוריסטים מבית להקים בה מדינת פאר. תיאור זה ממצה היטב את הווייתו של העם האפריקנרי, ומוכר היטב גם בהווייתנו שלנו. ואמנם, הקירבה הפסיכולוגית בין העם הישראלי־יהודי לבין העם האפריקנרי איננה צריכה להפתיע בהתחשב בכך שמדובר בשתי חברות יחסית־מערביות ויחסית־דתיות אשר נכפה עליהן להלחם על קיומן ושמירת זהותן מתוך איזורים גאוגרפיים שאינם שייכים למערב. גם הביקורת הקשה עליהן מצד העולם המערבי מאחדת את שתי החברות, שהתקוממו כנגד אותו עולם מערבי, אשר במקום להודות להן על החזקת מעוז אסטרטגי בשטח עוין דווקא מבקר אותן בגין שימוש בשיטות דיכוי שהוא עצמו המציא ואף שיכלל. שימו לב גם לאופן שבו, בדומה לחברה הישראלית־יהודית, השתמשה החברה האפריקנרית במיתולוגיה דתית, במורשת קרב, ובתחושה אמיתית ביותר של סכנה מפני איבוד השלטון והשתלטות גיס חמישי טרוריסטי (איסלאמיסטי אצלנו, קומוניסטי אצלם) כדי להצדיק מניעה של זכויות אזרח מעם אחר. או שמא נפלה היא קורבן למיתולוגיה זו?
כפי שציינתי בפתיח, האנלוגיה בין שתי החברות איננה מלאה, אך הקירבה צריכה להדיר שינה מעינינו. ממצאי הסקר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" אינם מעידים אמנם על תמיכה מפורשת באפרטהייד, אבל מציגים תמיכה רבה מדי, ומסוכנת ביותר, בשלילת זכויות אזרח מערבים ובאפלייתם לרעה. כפי שנהיר לכל מי שמחובר למציאות הפוליטית המקצינה לנגד עינינו, כפי שמבין כל מי שרואה כיצד תנועות לאומניות "פטריוטיות" הולכות ומתחזקות ואף כובשות את מפלגת השלטון, כפי שחרד כל מי שעומד חסר אונים מול עליית כוחם של סקטורים שלמים שאינם מחנכים לדמוקרטיה אלא רק לתאוקרטיה – המרחק בינינו לבין החברה הדרום־אפריקנית של האפרטהייד הולך ומצטמצם. מעידה על כך גם התמיכה הגוברת בסיפוח שטחי C ובהשארת שטחי A ו-B כתעתיק של הבנטוסטנים.
אולם למרבה המזל, יש הבדל אחד ברור בין ישראל של היום לדרום־אפריקה האפרטהיידיסטית: לישראל יש גבולות בינלאומיים מוכרים שאליהם אפשר לסגת, דבר שדרום־אפריקה רק חלמה עליו – למרות ניסיונותיה הרבים להשיג הכרה בינלאומית לעצמאותם של הבנטוסטנים, הקהילה הבינלאומית לא הכירה בניכויים משטחה. אולם דווקא את היתרון המובהק הזה מנסים ממשלות ישראל וארגוני ימין בשיטתיות למחוק, באמצעות ערבוב האוכלוסיות בשטחי הגדה המערבית ובמטרה ליצור מציאות בלתי־הפיכה. אם לא תצליח החברה הישראלית ללמוד מלקחי אחרים ולשנות את המגמה הגוברת הזו, לא ירחק היום שבו גורלנו באמת יהיה כגורל העם האפריקנרי. לכשיגיע היום הזה, חלילה, האנלוגיה בינינו לבינם תושלם במלואה.
בכתיבת מאמר זה הסתייעתי בין השאר בספר The World Since 1945: A History of International Relations מאת הארי פיוטרובסקי וויין מקוויליאמס, וכן במאמר מאת יאן פ. ון דר מרווה (pdf).
פורסם במקור בבלוג "חיים שרירותיים".
|
קישורים
הפרסום המקורי בבלוג של יניב מאיר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש