המוזיקאי בק (בק האנסן) הוציא אלבום חדש, Song Reader, ששיריו אינם מוקלטים: הפורמט הוא ספר נייר מהודר, שבו רק מילים ותווים (וכן תמונות וגרפיקה). הוא מזמין את קוני האלבום "להאזין" לשיריו על־ידי נגינתם. הספר אזל כמעט מיד.
העיבודים הם לפסנתר, עם אקורדים לגיטרה, ובמספר מקומות גם כלי נשיפה ויוקולילי, אך בק מעודד את המאזינים־נגנים ליטול חופש בעיבודים, באקורדים ואף במלודיות. "אפשר ללמוד את השירים שכאן כפי שהם כתובים", כותב בק במבוא לאלבום, שפרסם ב"ניו יורקר", "אך בסופו של דבר הם אינם אלא סקיצות. כוונתם להזמין פרשנויות ושיפורים מעל ומעבר להצגה שלהם על הנייר."
באתר האלבום זמין שיר אחד להורדת התווים והמילים, ומופיעות הקלטות של ביצועים רבים שלו בידי חובבים. כמה הרכבים, בכלל זה של מוזיקאים מקצועיים, כבר עיבדו והקליטו את שירי האלבום כולו, ואף הופיעו איתם, למשל Portland Cello Project או The Perfectly Violent Dream. "נחמד לראות ביצועים יפים לשירי 'Song Reader' על מסך המחשב", כותב בן שלו ב'הארץ', "אבל זה לא הדבר האמיתי. הדבר האמיתי, בשביל מי שקורא תווים, הוא להתכנס עם עוד כמה חברים קוראי תווים ולנגן את השירים ביחד." למען מי שאינם קוראים תווים, שלו מפציר במוזיקאים ישראלים להרים את הכפפה ולהופיע עם השירים.
שלו מסביר מדוע הקונספציה היא כה חדשנית. בסוגות אחרות של מוזיקה, כמו מוזיקה קלאסית או זמר עברי, איכותה של היצירה נמצאת כמעט כולה כבר בתכליל. כך יכול היה גיל אלדמע להביט בתווים הטריים של "ירושלים של זהב" ולהבין מיד שזו תהיה קלאסיקה, מה שכמובן לא היה אפשרי בשירים כמו Strawberry Fields Forever, Satisfaction או Be my Baby. במוזיקת פופ ורוק, איכויותיה של היצירה נובעות במידה עצומה מהביצוע, מ"ערכים בלתי פרטיטוריאליים כמו גרוב וסאונד... השיר הוא ההקלטה שלו, ואין לו קיום מחוץ להקלטה (או מחוץ לביצוע החי, שמבוסס על ההקלטה)", כותב שלו. "הוצאת 'אלבום' של דפי תווים בלבד, אחרי כל כך הרבה שנים שבהן אין שום קשר בין פופ לפרטיטורה, היא רעיון מבריק."
בק כותב במבוא כי הרעיון הבשיל בו לאחר שקרא על שיר של בינג קרוסבי מ-1937, שהיה כה פופולרי עד שנמכרו 54 מיליון עותקים של התווים שלו. בק הבין שיש כאן עולם תרבותי שאבד – צריכת מוזיקה פופולרית על־ידי נגינתה בבית – וביקש לחקור אותו.
"ללמוד לנגן שיר", כותב בק, "היא קטגוריה בפני עצמה של חוויה; המוזיקה המוקלטת הפכה את ההשתתפות הזו במידה רבה ללא־נחוצה. נגישותה של המוזיקה שינתה את הדרך שבה תופסים אותה. שירים איבדו את ייחודם; הם מתחרים כיום בכל כך הרבה רעש אחר, שלפעמים הם נהיים מוגזמים בניסיון לתפוס תשומת־לב. השאלה מה אמור שיר לעשות, וכיצד מטרתו השתנתה, נראית כעת כשאלה שראוי לשאול."
בהמשך הוא מפרט על לבטיו האמנותיים. בחירותיו בכתיבה ובהלחנה התבררו לו כשונות ממה שהיה בוחר להקליט בעצמו. הוא ביקש לשאוב יותר השראה מסגנונות קלאסיים של מוזיקה פופולרית: בלוז, קאנטרי, גוספל וזמרים־יוצרים, ועם זאת מביע חשש מנפילה לקלישאות. הוא עונה מראש למי שיטען שהפורמט שבחר הוא גימיק, או שמדובר באריזה חמודה של העבר שאין לה רלוונטיות לימינו. הוא כותב כי כל תקופה מוצאת דרכים רלוונטיות לחזור לתקופות עבר, ולמצוא בהן פנים חדשות. "אני חושב כי יש משהו אנושי במוזיקה המוגשת כתווים, משהו שאינו תלוי בטכנולוגיה – זו דרך לפתוח את המוזיקה למה שמישהו אחר יכול להביא לתוכה."
|
קישורים
מה זה הדיסק הורוד עם הפרצוף עליו? נועה וולק על בק, האייל הקורא 2002
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש