 |
|
דובי קננגיסר, עורכו הראשון של ''האייל הקורא'', רץ לכנסת. הוא רוצה לספר לכם למה, ולבקש מכם לסייע לו.
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ג', 23/10/2012, 14:01 |
|
| |
לפני 13 שנים ראיתי מציאות שלא אהבתי: האינטרנט הישראלי היה עסוק רק בעצמו, כאילו מדובר בעולם נפרד מ"העולם האמיתי", כאילו אם מישהו נמצא באינטרנט, אז הדבר היחיד שהוא רוצה לשמוע עליו הוא על האינטרנט. רציתי שיהיה מקום שינצל את הפתיחות והחופשיות של הרשת כדי לקיים דיון רחב ומושכל על כל הדברים האלו שרק ה"אנשים החשובים" בטלוויזיה דיברו עליהם. אז עשיתי מה שיכולתי לעשות, והקמתי יחד עם טל כהן ועוד חברים את "האייל הקורא". יחד השארנו חותם משמעותי על המציאות המקוונת בישראל, ושלוש־עשרה שנים לאחר מכן, חרף כל התהפוכות – האישיות, הטכנולוגיות, התקשורתיות – החותם הזה עדיין ניכר.
ועכשיו, שוב אני רואה מציאות שאני לא אוהב: החברה הישראלית הולכת ומאבדת את מעט האמון שעוד יש לה בדמוקרטיה, בעוד חברי הכנסת שמגיעים למשכן חושבים שתפקידם מוגבל לחקיקת חוקים בסרט נע והמתנה לשדרוג הכסא למשרת שר. אני רוצה להחזיר לכנסת את תפקידה האמיתי, כרשות המפקחת על הממשלה. אני רוצה להחזיר לציבור את האמון בדמוקרטיה, ולנצל את הפתיחות והחופשיות של הרשת כדי לצרף את הציבור כשותף אמיתי לתהליך קבלת ההחלטות, ולא כמי שנזכרים בו אחת לארבע שנים. אז שוב עשיתי מה שאני יכול לעשות, ויחד עם יהונתן קלינגר – פעיל רשת ושותף למאבקים למען חופש הדיבור, הזכות לפרטיות וחובת הממשל לשקיפות – הכרזתי על התמודדות על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.
מפלגת העבודה אינה מושלמת. יש בה פגמים רבים מספור – הסטוריים, עדתיים, אישיים. אין טעם לנסות לשכנע אותי שפרט כזה או אחר במכלול של מפלגת העבודה פגום או אפילו רקוב עד ליסוד. אולי אני אפילו מסכים אתכם. אבל מפלגת העבודה היא הפלטפורמה הטובה ביותר כיום לשינוי חברתי מקיף. היא אולי זקוקה לטיפול שורש, אבל להזניח אותה ולקוות שתצמחנה לנו שיניים אחרות בדמות מפלגות קטנות או מפלגות־לרגע אינו הפתרון הנכון. מפלגת העבודה, ממשכבה על ערש דווי כפי שהיה עד לפני כמה חודשים, נהנית כיום מפריחה אדירה, מזרימה של כוחות חדשים שרוצים ומסוגלים לתקן את המפלגה, ולנצל אותה כבסיס לתיקון רחב היקף של החברה והדמוקרטיה הישראלית.
כי תיקון כזה דרוש לנו. אחרי שנים רבות של ממשלות נטולות אופוזיציה (כן, במידה לא קטנה בגלל מפלגת העבודה עצמה), אבד למדינה שיווי המשקל שלה. מרוב שדואגים ליער, שכחו לדאוג לעצים; מרוב התמקדות במאקרו איבדנו לחלוטין את הפוקוס על המיקרו. זכויותיהם של מיעוטים ושל חלשים היו הפקר בשם המולך של חברה "מאוחדת" ו"חזקה". הכל נדחק הצידה. אך בעת שהמרכז התהדק והתחזק, השוליים התחילו להתפורר, ולאט לאט התהליך הזה התפשט עוד ועוד פנימה, לעבר השכבות המרכזיות של החברה הישראלית.
המחאה החברתית שהתחילה ב-2011 סימנה את הרגע שבו אי־שיווי המשקל התחיל להפוך לנפילה, והחברה הגיבה בעוז. זוהי הזדמנות פז ליצור חיבור רחב בין מי שהופקרו בשוליים לבין מי שפתאום התחיל לחוש את הקור ללא שכבות ההגנה החיצוניות. מכאן אפשר לפנות לשני כיוונים: אפשר לחזור שוב לפוליטיקה הסקטוריאלית של שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000. אפשר לפרק מחדש את החברה הישראלית לגורמיה ולהכריז שכל אחד ילחם אך ורק למען עצמו. או שאפשר ללכת בדרך חדשה, דרך של חיבור ולא של הפרדה. דרך שיוצרת קואליציה – לא, לא קואליציה, אלא גוף אחד משותף – של מי שהיה ונשאר חלש, ושל מי שהיה חזק אך מרגיש את התערערות מעמדו. אפשר להאחז בכל הכוח בסדר הישן, או שאפשר להבין שאפשר לשנות וליצור חברה שיוויונית יותר עבור כולנו: יהודים וערבים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, וכן – גם עשירים ועניים. מפלגת העבודה כיום, יותר מכל מפלגה אחרת, ובוודאי שיותר מכל מפלגה מימין לה, מסמנת את הדרך אל החיבור הזה.
אבל כדי להצליח בכך חייבים לתקן ולחזק את המנגנונים ואת תרבות השלטון שהתרופפו עם השנים בישראל. חייבים לערוך רפורמה בעבודת הכנסת, ולחבר אותה שוב לציבור הרחב. רבים מדברים היום על "פוליטיקה חדשה", אבל אם תשאלו אותי, חייבים לחזור למודל הישן – המאוד ישן – של הפוליטיקאי שנמצא בקשר יומיומי עם בוחריו, שמתייעץ איתם ומשתף אותם בלבטיו. אל המודל הזה אפשר לחזור היום באמצעות שימוש בטכנולוגיות הזמינות שלנו, ולהרחיב את הנגישות של האזרח אל הכנסת ואל תהליך קבלת ההחלטות, הן ברמה הארצית ובוודאי שברמה המקומית. זה הפוליטיקאי שאני מבקש להיות.
אבל כדי להגיע לשם אני זקוק לסיועכם. כללי המשחק הם עדיין כללי המשחק הישנים, למרות שהמגרש הולך ומשתנה. מפלגת העבודה הוצפה מאז עזיבת אהוד ברק במתפקדים חדשים, ורבים מהם אינם "מזוהים". גם אם הם התפקדו כדי לתמוך במועמד מסוים, הם לא רואים בעצמם חיילים המחוייבים למלא כל הוראה שלה או שלו. זוהי הזדמנות פז לשבור את המחנאות במפלגת העבודה ולהפוך אותה למפלגה שמשקפת באמת את רצון תומכיה.
כדי להגיע לכל האנשים הללו אני זקוק לכסף. לא להמון – אין לי כוונה להוציא עשרות אלפי שקלים על קמפיינים ראוותניים שישבחו אותי בססמאות ריקות מתוכן. אבל אני צריך להגיע למקומות בהם נמצאים אותם בוחרים, ואני צריך להציג בפניהם את עמדותי ואת יכולותי. לשם כך אני זקוק לתקציב צנוע.
אין לי בעלי הון שתומכים בי. אין לי חברים עשירים שיכולים להרים תרומה של רבבת שקלים עבור כל בן משפחה. מה שיש לי זה אתכם – אזרחי ישראל, גולשי האינטרנט שמבינים כמוני שהעולם משתנה והפתרונות שלנו צריכים להשתנות איתו. את תקציב הבחירות הצנוע שלי, לפיכך, אני מבקש לגייס באמצעותכם. לפני מספר ימים פתחתי קמפיין גיוס תרומות באמצעות אתר "מימונה". הצבתי לעצמי את היעד של 5,000 ש"ח, והגעתי אליו תוך יומיים וחצי. זה מדהים, אבל זה כנראה לא מספיק. אז אני פונה אליכם כדי לתרום לי, וכדי להפיץ את הבשורה על ההתמודדות שלי ושל יהונתן לכמה שיותר חברי מפלגת העבודה שעשויים לרצות לתמוך בנו. אני פונה אליכם לעזור לי לפעול למען ישראל דמוקרטית יותר, שיוויונית יותר ופתוחה יותר.
תודה.
דובי קננגיסר,
העורך הראשון
|
קישורים
דובי קננגיסר - בלוג, ופלטפורמה לקשר עם הציבור
המצע שלי - סיכום עמדות של דובי קננגיסר
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש