לאחר מאות שנים של תהיה, הונחה תעלומת האורגזמה הנשית גם על שולחנה של הביולוגיה האבולוציונית. בניגוד לאורגזמה הגברית, שמהלכה ותפקידה פשוטים וברורים, נדמה היה כי לזו הנשית לא יועד תפקיד רבייתי חשוב, אם בכלל. גם לא ברורים שורשי מורכבותה והמגוון העצום של אופנים בהם היא מתרחשת. להלן כמה מתוך עשרות התיאוריות המסבירות את התופעה במסגרת דיסציפלינת הפסיכולוגיה האבולוציונית.
מכיוון שהיא קשורה לתהליך ההתעברות, אחד ההסברים לאורגזמה הנשית הוא שיש בה כדי לשפר את הסיכויים להצלחתו. אפשרות כזו קוסמת גם מאחר ואם הדבר נכון, הרי יש בכך כדי לאפשר את דיכויין של התעברויות מפרטנרים פחות רצויים, כמו למשל במקרה של אונס. מנגנון אחד שהוצע בהקשר לכך הוא שהתכווצויות הנרתיק המלוות את האירוע, גורמות לדחיפת הזרע לעבר השחלות. אפשרות נוספת, אותה הציע הזואולוג דסמונד מוריס, היא שהתשישות הנגרמת לאישה בשל האורגזמה גורמת לה לשכב פרקדן לאחר מכן, דבר המקל על תנועת הזרע במעלה הגוף אל עבר השחלות.
ואכן, ניסויים שנערכו תמכו בהשערות הללו: ככל שבני זוג נחשבו למושכים יותר בצורתם החיצונית, או לחילופין, ככל שנשים היו מאוהבות יותר בבן הזוג, כך חוו הן אורגזמות רבות וחזקות יותר. התברר אף שבזמן הביוץ מכוונות התכווצויות הנרתיק אל עבר השחלה הפעילה באותו החודש (ימין או שמאל). אלא שניתוח ומחקר נוספים העלו שבפועל, השפעת האורגזמה על סיכויי ההתעברות היא משנית. בנוסף, על פי מחקריה של הפרופסור לביולוגיה אבולוציונית אליזבת לויד, רק 8% מן הנשים מסוגלות בכלל להגיע לאורגזמה מחדירה.
הסבר חדשני לתפקידה של האורגזמה הנשית הופיע עם השתפרות טכנולוגיות התצפית הרפואיות. התברר שמהלך האירוע, הנמשך בממוצע כ-20 שניות, מתרחשת במוח סערה חשמלית וכימית בעוצמה ובהיקף המשתווים רק להתקפים אפילפטיים. במסגרת המולה זו נדלקים במוח יותר מ-30 אזורים שונים בעוצמה רבה, תוך הזרמת כמויות עצומות של חמצן אליו, כמו גם ויטמינים וחומרים נוספים המשמשים לבניית קשרים בין נוירונים – כלומר לחשוב. בעקבות ממצאים אלו הוצע שתפקיד האורגזמה הנשית אינו קשור ברביה, אלא היא משמשת לכיוונון והמרצה של המוח. הסבר מרנין זה עדיין דורש מחקר נוסף, הכולל למשל בחינה משווה של התפקודים הקוגניטיביים עם וללא אורגזמות.
הסבר נוסף, מחדש את הטענה הנושנה לפיה האיבר הקשור לרובן של האורגזמות הנשיות – הדגדגן – אינו אלא פין לא מפותח. ואכן, מתברר שהדגדגן חבוי ברובו בפנים הנרתיק וגודלו האמיתי הינו כזה של הפין (15 ס"מ בממוצע). עיקרו הוא גוף ספוגי בעל עטרה ועורלה. למעשה, רק בשבוע השמיני להריון, בהשפעת סוג ההורמונים להם חשופה הרקמה ממנה נוצרים הן הפין והן הדגדגן, נקבעת זהותה העתידית של זו. התיאוריה הקשורה לכך היא אם כן שלאורגזמה הנשית אין תפקיד אבולוציוני כלשהו והיא אינה יותר מאשר תוצר לוואי של תהליכי האמבריולוגיה הזכרית.
כנגד הסבר זה ניתן לציין כי המערכת המינית של נשים היא בעלת שונות גבוהה במבנה שלה ובתהליכי השינוי אותם היא עוברת עם השנים. באמצעות שאלונים ומכשירי הדמיה התברר גם כי אוסף הגורמים לאורגזמה הנשית, משקלם, והתחושות הקשורות בה, שונים מאוד בין אישה לאישה. זאת בשונה מן המערכת הגברית המכילה שונות נמוכה ומניבה תחושות פשוטות ומצומצמות בהיקפן ובעלות מבנה כמעט זהה, בבחינת "כל האורגזמות הגבריות דומות זו לזו. אך אלו הנשיות, מרובדות כל אחת בדרכה שלה". ניתן משום כך לתהות כיצד תוצר לוואי מגיע למורכבות ועוצמות הגדולות בהרבה מאלו של "הדבר האמיתי". כנגד טיעון הנגד הלז אפשר אולי להשיב כי דווקא מאחר ולאורגזמה הנשית אין תפקיד רבייתי, לא פעל עליה לחץ אבולוציוני, כזה שהביא את המערכת הגברית לאופטימום דומה.
תיאוריה נוספת המכפיפה את המיניות הנשית לזו הגברית טוענת כי הן האורגזמה הנשית והן זיופה נועדו לאותה המטרה – השארת הגבר בשטח. כפי שצויין קודם לכן, באופן סטטיסטי, ככל שגובר עניינה של האישה בפרטנר שלה כך עולות תדירות ועוצמת האורגזמות אותן היא חווה. מאחר שכך, הסתגלה אבולוציית המיניות הגברית לאינדיקציה זו למשיכתה של האישה ובמשתמע גם לנאמנותה לקשר. בתגובה להתפתחות גברית זו, פיצתה האבולוציה הנשית באמצעות כישורי הענקת מצג אמין של אינדיקציה זו.
|
קישורים
|