 |
האם כדאי לנו לחזור לשיטת הסכמי הביניים שהכתיב תהליך אוסלו, או שמא צודק אהוד ברק בדרישתו להסכם קבע עכשיו?
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ב', 16/10/2000, 20:54 |
|
| |
ישנה אצלנו מגמה בקרב חלק מהפוליטיקאים של השמאל, אותה מוביל כיום חבר הכנסת חיים רמון, לוותר בשלב זה על הסכם קבע ולנסות ולהשיג במקומו הסכם ביניים ארוך טווח. את השאלות הקשות - שאלת ירושלים ושאלת זכות השיבה - לדחות לשנים הבאות, ולהתרכז כרגע בפתרון כל הבעיות האחרות. גישה זו באה כנגד מי שמוביל את מחנה השמאל, אהוד ברק, שגורס (ואני מקווה שיתמיד בכך ולא יתקפל) פתרון קבע והצהרה פלשתינית חד משמעית ובה וויתור על תביעות נוספות. זה, או לא כלום.
למי שמסרב ללמוד מהניסיון, יש בהצעת הפתרון הזמני פיתוי לא קטן: אנו חותמים על הסכם שמעשית ניתן להשיגו, ושלום על ישראל. מצדדי ההסכם הזמני רוצים לראות בתביעה של הפלשתינים על ירושלים מעין "חלום": הם אומרים - הנה, בתוכנו, יש קבוצה גדולה שלא זנחה את האמירה "שתי גדות לירדן", ובכל זאת איש מהם אינו מתכוון באמת ללכת ולכבוש את הגלעד. את הרעיון הזה שמעתי לא אחת משמעון פרס, וגם מחיים רמון.
הגישה הזו וההשוואה הזו הם כל־כך נואלים, שתמיד היה זה לפליאה בעיני שיש בתוכנו אנשים שמתכוונים לכך ברצינות. אבל הדבר המוזר ביותר הוא שגם אחרי אירועי הדמים של הימים האחרונים, ממשיך חיים רמון לנסות ולעשות נפשות לתזה שלו, ואין הוא פוקח את עיניו לראות שמדובר בשטות מוחלטת.
בעצם, כל החלק המעשי של הסכמי אוסלו היה הסכם ביניים. ההסכמים הללו נחתמו בשלבים שונים בזה אחר זה ומומשו, עד שהיום הגענו בעצם לסוף השלב זה, וכמעט כל השטחים שהיו אמורים לעבור לידי הפלשתינים כבר עברו לידיהם.
לאורך כל שנות ביצועם המעשי של ההסכמים הללו שידרו לנו הפלסטינים ללא הרף באמצעות הפיגועים: "דעו לכם. אין בהסכמי ביניים משום פתרון לבעיית האלימות. אין די במתנות שאתם נותנים לנו כדי שתשבו בשקט."
מצדדי אוסלו רצו להאמין שאת הפיגועים עושים "אויבי השלום", אך אין לי ספק, ואני מקווה שלפחות היום מספר התומכים בדעתי גדל, שהפיגועים היו חלק מהאסטרטגיה של ערפאת, והיוו חלק חשוב מהסכמי אוסלו כפי שהוא ראה אותם.
כיום מתפרץ הדבר הזה ממש לתוך פרצופנו. ערפאת לא משתמש כבר ב"אויבי השלום". הוא עושה זאת במישרין. כבר אמרתי בעבר שתהליך אוסלו הוביל לפיגועים ההם, וכי האלימות הצפויה לנו בעתיד עוד תשכיח מאתנו את פגועי העבר. ייתכן שאלימות ההווה לא גבתה כל כך הרבה נפגעים אצלנו כמו שהיו בתקופות ההן, אך ההיסטוריה עוד לא נגמרה, ואני גם מניח שדווקא לכך לא התכוון ערפאת, והיה שמח מאד לו סבלנו אבדות רבות. אולי אכזבה זו גרמה לו לשחרר את אנשי החאמס, כדי שבסופו של דבר התמונה הכוללת תהיה מוצלחת יותר מבחינתו.
לסיכום, ערפאת הודיע לנו עכשיו בצורה מפורשת: הסכם ביניים אין פירושו הפסקת האלימות. ניתן לדחות את שאלת ירושלים, אבל שקט לא תקבלו בתקופת הביניים. בשבילי ירושלים אינה דומה ל"שתי גדות לירדן". כל עוד ירושלים אינה בידנו (וגם זכות השיבה, וגם עוד דברים שעוד לא דיברנו עליהם), האלימות תימשך.
אין לי התנגדות להסכם ביניים כשמדובר בהפסקת אש בלבד, אך חיים רמון מתכוון ל"פתרון כל יתר הבעיות". כלומר, שוב אנו מדברים על מתנות נוספות שעלינו לתת לפלסטינים בהסכם כזה. דבר זה פסול מעיקרו בעיני. מתנות חינם נוספות לא יביאו לנו שום יתרון. הן יביאו לנו רק עוד דם ודמעות.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש