שני צירים מרכזיים המקשרים את צפון הארץ למרכזה (ציר ואדי מילך וציר ואדי ערה) היו חסומים אתמול, כך שלו רציתי להגיע לאזור המרכז ממקום מגורי בנתיבים הרגילים בהם אני נוהג לנסוע לא הייתי מצליח. או אז נזכרתי בחילופי הדברים ביני ובין LG, שבאו כתגובות למאמרי "הקונץ לא הצליח", בנוגע לעמדתם של ערביי ישראל. בוויכוח ההוא הציג LG את ערביי ישראל כבעלי אינטרסים פרגמטיים המנתבים אותם לתמוך במדינת ישראל כאזרחיה, ואף הביא תוצאות של סקר שנעשה באום אל פאחם, עליו דווח ב-"הארץ", המחזקים את דעתו. אני טענתי שהמוטיב המרכזי הקובע את עמדתם הוא זה הלאומני, וכי בעת מבחן ישכחו כל המניעים הפרגמטיים, וציבור זה יתייצב כאיש אחד כנגד המדינה. כתבתי שהתסיסה המורגשת בעת האחרונה בקרב ערביי ישראל היא תחילת המבוא לשלב הבא. אם מישהו לא הבין - התכוונתי לסוף קיומה של מדינת היהודים.
על מה סערו הרוחות בימים האחרונים (בעת כתיבת דברים אלה עדיין אין סימנים לסיום)? על אפלייה? על הריסת בתים בלתי חוקיים? על קיפוח?
התשובה ידועה לכל. ישנו וויכוח על הריבונות על הר הבית, שרוצים להפקיעה מאתנו ולתתה לרשות הפלשתינית. אזרחי ישראל עושי המהומות לא נלחמים על השארת הריבונות הזאת בתחומי מדינתם אלא באו ללחום למען לקיחתה ממנה.
על כך סערו הרוחות, על כך נחסמו צירים מרכזיים בתוך מדינת ישראל, ובכך באה (עד כמה שאני יכול לשפוט בצורה אובייקטיבית) הכרעה בלתי ניתנת לערעור בוויכוח הנ"ל.
האירועים האלימים האחרונים, שהחלו בשטחים, התפשטו לתוך מדינת ישראל ועד תל אביב יפו הגיעו, צריכים לעורר אותנו מתרדמתנו. לא יתכן שיופיעו אבות טיפשות אוסלו ויקשקשו - פרס יגיד שהאלימות נגמרה, וביילין יגיד שלא נותרו כמעט כל חילוקי דעות בסכסוך היהודי פלשתיני, ודרוש אך עוד צעד קטנטן - ושהשומעים לא יזרקו עליהם עגבניות רקובות ויציפו אותם בקריאות בוז.
ההתעקשות להימצא בתוך החלום המתוק ולא להתעורר היא הרת סכנות. כשיש מלחמה אסור לך לחשוב שאתה בתוך "תהליך שלום". חשיבה כזו תגרום לפעולות מנוונות ובלתי יעילות ותטה את הכף כנגדך. ואם באמת, כמו שמעיזים כמה טיפשים לטעון, כל זה לא היה קורה ללא ה"פרובוקציה" של אריק שרון, אזי יש לברך בקול רם וברור על מעשהו, שאלמלא הוא היתה האמת ממשיכה להסתתר מעינינו ולא היה שום סיכוי שנקיץ בזמן.
היום אנחנו שומעים שקלינטון מזמין את ברק וערפאת לבוא לדון בסיבות האלימות. הדברים האלה ממש מרתיחים אותי. אני נזכר בפגישת הכניעה של נתניהו עם ערפאת בארצות הברית אחרי "מהומות מנהרת הכותל". במקום להכריז חד וחלק על סיום תהליך אוסלו (הרי הליכוד התנגד לאוסלו, וקיבל אותו רק בגלל שהמדינה הייתה חתומה עליו; כאן, לאחר ההפרה הבוטה שלו מצד הפלשתינים, הייתה לכאורה הזדמנות פז לממש את המדיניות הרשמית של הליכוד) - במקום זה יצא נתניהו לפגישה זו וחזר ממנה כשהוא מספר לנו שמצא שם "ידיד" - ערפאת. פגישה זו הובילה לויתורים מעבר למה שתוכנן תחילה בהסכם חברון.
אסור להיענות להזמנה הזאת. קודם שיהיה שקט - אחר כך אולי נדבר.
|
קישורים
הקונץ לא הצליח מאמרו של דב אנשלוביץ
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש