רבים משיריה של דליה רביקוביץ הולחנו. חלק מהביצועים שהולחנו היו ללהיטים וחלקם כמעט נשכחו. השורות הבאות מתארות כמה מחשבות על שלושה שירים של רביקוביץ, שהולחנו ועובדו על־ידי מוזיקאים גדולים, ובוצעו בשנות השבעים בפי שלוש זמרות מצויינות. אפשר אולי למצוא מכנה משותף בין מילות השירים, אבל לא זו הסיבה שבחרתי דווקא בשירים האלה: בטקסטים של שלושתם התחלתי להתעניין רק בגלל הרושם שעשתה עליי המוזיקה.
דווקא בגלל השפעת המוזיקה חשוב להיות זהירים בקריאת המילים. כשמקשיבים לשיר מולחן, קשה שלא להשתחרר מהפרשנות שנתנו למילים המלחין, המעבד והמבצעים. לפעמים, אחרי מאמץ רב, מרגישים שהמוזיקה תיארה את השיר כפשוטו, ולפעמים מגלים שהיא הדגישה בו רק צד אחד, בעוד שקיימות גם פנים אחרות. לפעמים המאמץ נכשל ונראה שאי אפשר כבר להפריד בין המוזיקה למילים, ויש גם מקרים שבהם מתעורר חשש שהמוזיקאים לא ירדו לעומק הטקסט.
השיר "תקופות השנה" הולחן על־ידי יאיר רוזנבלום והוקלט במיוחד עבור קול ישראל בשנת 1978, בעיבוד של רוזנבלום ובביצוע חווה אלברשטיין. הטקסט ("והרוח נושבת בחריגים...") הוא חלק ראשון מתוך צמד שירים שרביקוביץ' פירסמה תחת אותו שם, אבל הקשר בין שני החלקים רופף מאוד.
הדוברת בשיר מתבוננת על המחזוריות של העונות בטבע. היא מתארת מחזור אחד בפירוט: המחזור מתחיל בסתיו ("אובד האילן בקרה את עליו"), ממשיך לחורף ("אין חום עוד בארץ זולתי בבערה"), לאביב ("התכלת השקטה זכה מחלב") ולקיץ ("אדמת הגבעה כנחושת אדומה"). לתיאור כל אחת מהעונות היא משתמשת שוב ושוב באור, אש, חום וקור, מים, מיני צבעים ומיני צמחים. לאחר התיאור המפורט של השלבים במחזור העונות, עוסקת הדוברת במחזור עצמו, במין סיכום של כל הרכיבים בו: "...והרים ויערות ושיחים ופרחים... שטים ועוברים בתקופות השנה".
היחס של הדוברת למחזוריות שבטבע לא ברור לחלוטין. עצם העיסוק בכך מראה אולי על מעין השתוממות או פליאה. דליה רביקוביץ עסקה בזמן החולף גם בשירים אחרים, כגון "תכונות אנושיות", בו כתבה מפורשות ש"יש מחזור שאיננו פוסק". ב"תכונות אנושיות", שהתמקד בכך שאנשים צעירים הופכים לזקנים ו"חדלים ביום אחד", היא חוזרת ומדגישה ש"אין לי עניין בזה". ב"תקופות השנה" לא ברור אם יש או אין עניין, אבל ברור שהדוברת מוצאת חושניות רבה באופן שבו הטבע מתנהל: בסתיו עננים מצמחים שער, בחורף החושך זוחל ועולה, באביב האור מתענג על מעלליו, בקיץ הענפים מלאים תאווה לחום השמש. לטבע שבשיר יש הרבה תכונות אנושיות, ובמיוחד לחושך ולאור, היודעים להתחבא, לזחול, להתענג ו"לנדוד כנסיך מאוהב".
האופן שבו פירש יאיר רוזנבלום את הטקסט אינו מובן מאליו. הניגודים בין תכונות העונות השונות, המתוארים בטקסט, מאפיינים את השיר כולו, ומבחינה זו המוזיקה נאמנה לטקסט. אבל למעשה העליות והמורדות שמתארת המוזיקה לא בהכרח מתאימים לקוטביות המתוארת בטקסט.
המחזוריות שבטבע מלווה בהתחלת השיר וגם בסופו במוזיקה שלווה ובעיבוד מינימליסטי ("ועוברים מועדים וחגים"), אבל מאוחר יותר המחזוריות עצמה מתפרשת כחלק מדרמה גדולה, עם מלודיה מקוטעת בכינורות היורדים במהירות מן הצלילים הגבוהים ביותר לנמוכים ("סובבים והולכים בגלגל השנה") וחוזרים לגבוהים.
כשהעונות מתוארות בזו אחר זו, החורף הייצרי המופיע בטקסט מולחן ומעובד באופן שליו ואיטי, עם קטעי סולו שקטים בחליל ובקרן אנגלית, ומאוחר יותר גם פיציקטו בכינורות. השיא האקסטטי של השיר מתרחש דווקא בקיץ. הקיץ הוא קצבי הרבה יותר ובו שתי מלודיות מקבילות, אחת בפי הזמרת ואחת מנוגנת על־ידי קבוצת כלי קשת, המשתרעות על־פני מנעד רחב, מאיצות ואז מאטות, עולות ויורדות במהירות ומעידות על התרחשות סוערת. את ההאצה וההאטה בין העונות ובתוך העונות מדגישה אלברשטיין במעברים בין שירה חלשה וחזקה, עדינה ומחוספסת. העוצמה והצבע של הקול, כמו העיבוד בכללותו, ממקמים את שיא העלילה בקיץ ("וברוב תאווה שואפים את חומה") והרגיעה מגיעה דווקא בחורף ("ושמונת הנרות במנורה נדלקים").
את השיר "הנסיכה" הלחין ב-1971 זהר לוי, שרה מירי אלוני כסולנית "אחרית הימים", ובביצוע תופסת מקום מרכזי גם הפסנתרית אלונה טוראל. השיר לא זכה להצלחה מסחרית גדולה, וצבר בהדרגה מעמד של קלאסיקה רק לאחר שנים רבות.
גם בטקסט של "הנסיכה" האור, החום והקור, צבעים וצמחים מעורבים בדרמה גדולה: צורבים, מסעירים, שואגים. אבל כאן, במקום דוברת לא ידועה, נאמר לנו בברור על מי משפיעים חילופי העונות ואיך. גיבורת השיר רגישה עד כאב לשינויי הטמפרטורה ולצבעים המתחלפים, וגם היא כנראה מבועתת לנוכח חלוף הזמן, שהרי בכל עת "מותה נשקף לה מן החשכה". האם "הנסיכה" מסביר את מה שנשאר סתום ב"תקופות השנה"? קשה להימנע מההרגשה שגם "תקופות השנה" נכתב לכאורה מבעד לעיניה של אותה נסיכה, גם אם אולי באחת העונות שבהן היא מפוכחת יחסית. ההרגשה מתחזקת לאור העובדה שרביקוביץ כתבה שירים נוספים על גיבורות המתבוננות בטבע בבעתה, כגון השיר "חלומות של חושך ואור" (שהולחן על־ידי עלי עדשי ובוצע על־ידי צילה דגן).
כאמור יאיר רוזנבלום וחווה אלברשטיין הציגו הבדלים ברורים בין העונות, באמצעות שינויי קצב תכופים ותפניות חדות בעוצמת הנגינה והקול. הרעיון שלפיו כל בית בשיר מדגיש הלך רוח אחר הוא בעצם רעיון קלאסי, כמעט אופראי. למרות שהשיר "הנסיכה" ותיק מ"תקופות השנה", הוא צעיר ממנו בכמה דורות מבחינה סגנונית. בעולם המוזיקלי הרוקנרולי־ג'אזי־בלוזי שממנו מגיע "הנסיכה", האצה והאטה נחשבות להתערבות גסה בזרימת השיר. אולי זו הסיבה שבגללה בחרו זוהר לוי, מירי אלוני ואלונה טוראל להדגיש את הצד הסטאטי במצבה של הנסיכה. ההגשה של השיר לא שונה מאוד בין הקיץ לחורף או בין הרגעים הקשים לקלים בחייה של הגיבורה. המוזיקה מספרת לנו בעיקר על הבדידות והפגיעות שמאפיינים אותה תמיד.
יש ב"הנסיכה" עליות ומורדות מבחינה קצבית ("בחורף עננים..." קצבי, "ושוב חזר אביב..." שקט, "ואז הקיץ בא..." קצבי). אבל לא המילים המושרות בסמוך לשינוי הקצב מסבירות אותן, אלא אופייה השברירי והלא־צפוי של הנסיכה בכללותו. במילים אחרות, בעוד ש"תקופות השנה" עוסק במיקרו, "הנסיכה" עובד במאקרו, כלומר מדגיש את הסיפור בכללותו ולא נתפס לדקויות. חריגה אחת מגישה זו נרשמת בשורה האחרונה של השיר ("תמיד היא מחפשת את מותה"), אותה בחרו המבצעים להבדיל משאר השורות בכך שהם חוזרים עליה שלוש פעמים. גם בכך הם מוכיחים אדיקות ודבקות בחוקי הרוקנרול והבלוז, שבהם חזרה על שורת טקסט היא אחד האמצעים הלגיטימיים להדגיש אותה.
את "ארץ מבוא השמש" הקליטה דורית ראובני ב-1974 ללחן של נתן כהן ועיבוד של מתי כספי. הוא איננו אחד השירים של ראובני שזכו לפרסום רב. אבל עדיין ניתן היה במהלך העשורים האחרונים להיתקל מפעם לפעם בעורך מוזיקלי שהתייחס למילה "ארץ" בכותרת השיר ושיבץ אותו בטעות ברצף של שירי מולדת, יחד עם "ארץ ארץ" של שייקה פייקוב ו"שיר ארץ" של נתן יונתן. מבחינה זו, "ארץ מבוא השמש" הוא תאום של השיר על "ארץ אהבתי" של לאה גולדברג בלחן של מוני אמריליו: גם אותו שומעים לעיתים קרובות בהקשר שגוי של אהבת הארץ, כשלמעשה מהטקסטים של שני השירים ברור שהם שירים אישיים ולא לאומיים, העוסקים בארץ דמיונית.
דליה רביקוביץ ידעה להיות צינית מאוד, אבל ב"תקופות השנה" ו"הנסיכה" אין כמעט זכר לכך. לעומתם, הציניות שב"ארץ מבוא השמש" מרחיקה לכת, אפילו יותר מהאירוניה הדקיקה בשירים כגון "אהבה" ("שני דגים נחפזו"), שעליה נסובו ויכוחים בין מלומדים. הדוברת בשיר מספרת על ארץ שבה, כך שמעה, הכל טוב. היא רוצה להגיע לשם גם אם "לא נמצא לה חבר לדרך". רק בבית האחרון היא מתוודה שאת ההנחה שבארצות האושר יש מקום גם לה עצמה, "אכן מליבי בדיתי". להבנתי, במסווה של שיר על מסע או חלום, הדוברת חושפת כאן אמת עצובה על עצמה שנגלתה לה.
המלודיה של נתן כהן ל"ארץ מבוא השמש" פתלתלה וכרומטית מאוד, ואפשר כמעט לדמיין את ראובני מקפצת על גבעות וסלעים במסעה לארץ האבודה. גם העיבוד של מתי כספי מסייע בתיוג השיר כשיר על פנטזיה שהופך לשיר על טיול: כל הטקסט מושר בתחילה ללא ליווי תופים, ואז חוזר במלואו שוב בגירסה קצבית, שנותנת תחושת שינוס מתניים ויציאה לדרך. אלא שבתוך כל אחד משני החלקים המוזיקליים (החצי החלומי והחצי הקצבי) אין כמעט התפתחות בעיבוד. הבית האחרון והמפתיע מבוצע כהמשך של הבתים שקדמו לו, עם מלודיה, הרמוניה ותזמור דומים לאלה של הבית שלפניו. האקורד האחרון הוא היחיד המבשר על שינוי לפני החזרה לתחילת השיר, אבל רק לאחר שכל מילות הבית האחרון כבר הושרו.
"תקופות השנה" הוא לדעתי טקסט עדין מאוד ומפוכח, שרוזנבלום ואלברשטיין בחרו להעצים בו דווקא צד חבוי, שהפך אותו לדרמה הופכת קרביים. בניגוד לו, המילים של "הנסיכה" מספרות על מקרה טראגי הרבה יותר, אבל לוי, טוראל ואלוני עידנו אותו ואגב כך הביאו ארצה בשורה מוזיקלית שבשנות השבעים המוקדמות לא נמצאו לה הרבה תקדימים. המילים של "ארץ מבוא השמש" מסתיימות בגילוי המאיר את שאר השיר באור חדש, אבל השיר המולחן מתעלם מהציניות שבמילים ומדגיש בהן דווקא את הצד הבנאלי. כל הפרשנויות לגיטימיות, כמובן, גם אם לטעמי המוזיקה המרתקת של "ארץ מבוא השמש" לא מחפה על החמצת שורות הסיום המטלטלות. לא נותר אלא להמתין ולגלות אילו אתגרים נוספים הכינה רביקוביץ' למוזיקאים ולמאזינים, בין השורות של השירים שהותירה אחריה ועדיין לא הולחנו.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש