 |
מסמך: הצעה לסדר שהגישה יעל בן־יפת, חברת מועצת העיר תל־אביב־יפו מטעם סיעת "עיר לכולנו", בישיבת מועצת עיריית תל־אביב־יפו ב – 30.3.2009.
|
|
| חברה וכלכלה • יעל בן-יפת • יום ד', 2/9/2009, 18:50 |
|
 |
|
| הסמל הרשמי של חגיגות המאה לתל-אביב |
|
הצעה לסדר: תיקון עוול היסטורי לרגל חגיגות המאה לייסוד שכונת "אחוזת בית".
לרגל חגיגות המאה לעיר תל־אביב־יפו ברוב פאר והדר ובהוצאות כספיות חריגות, אנו מבקשים להפנות את תשומת הלב למסכת הבלתי נדלית של העוולות העירוניות שתחילתן בניסיון לעוות את העובדות ההיסטוריות בקביעה כי תחילתו של היישוב היהודי במרחב העירוני הוא אותו רגע מכונן של הקמת שכונת "אחוזת בית" בשנת 1909.
איננו תובעים את עלבונם של היוצאים את חומות יפו בשנת 1887 לייסד את נווה צדק, או של תושבי שכונות נווה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף, שערי אחווה ואוהל משה. אפילו לא של שכונת מחנה ישראל, לימים כרם התימנים, השכונה שנוסדה ב- 1904, כחמש שנים לפני אחוזת בית, והייתה למעשה השכונה הראשונה שבאמת התנתקה מיפו.
איננו תובעים את עלבונם כי לא בעלבונות אנו עוסקים כאן. ברצוננו להאיר את הכרוניקה של הניכור, של הדיכוי והקיפוח ההופכת את צאצאיהם של בני שכונות אלה לבניה של "העיר השחורה"- החצר האחורית של העיר תל אביב.
האמת ההיסטורית מצביעה על כך כי העיר תל־אביב התפתחה מיפו, שנוסדה לפני למעלה משלושת אלפים שנים, והשכונה הראשונה מחוץ ליפו נוסדה לפני 105 שנים. למעשה, הציון החגיגי על פי מניינן של מאה שנים הוא מעשה נכון רק על־פי לוגיקת "העיר הלבנה", הלוגיקה של האפלייה וההדרה שמאפיינות את החשיבה התכנונית של העיר בכל הרמות ובכל התקופות. לצורך הדגמה פשוטה מן הימים האחרונים די אם נמנה את מאבקם של פעילי שכונת שפירא לקבלת תקציב להפקת פסטיבל שכונתי כחלק מחגיגות המאה הנוכחיות.
קביעת נקודת האפס של תל אביב בשנת 1909, המצויינת כיום הולדתה של העיר, היא רק הסעיף הראשון, אך הסמלי ביותר במסכת ההתנהלות הכושלת של הרשות מול תושביה בני השכונות. שיכתוב שמות דרכים ורחובות מחד, והתעלמות מסימטאות עלומות שם וממוספרות מאידך, הוא נדבך סמלי נוסף בתהליך שיכתוב ההיסטוריה בידי ההגמוניה הלבנה בעיר הלבנה, המסבירה לעצמה את ריבונותה המוחלטת כלגיטימית מול ההומו־סאקר מנושל הזכויות. לבן על גבי שחור. למהלכים סמליים אלה יש השלכות מעשיות חמורות, והיא זו שמכוננת את תודעתו של הדור הצעיר ומשעתקת הלאה את אי־השוויון להלכה ולמעשים. על רקע זה אפשר להסביר גם את המחיקה של תרומת יהודי תימן בייסוד העיר תל־אביב מתוך האתוס הנחגג בימים אלה. זהו מהלך מתבקש על־פי הגיון "העיר הלבנה" המפנה את גבה ל "מזרח התיכון".
זאת עיר שרוב תושביה המזרחים והערבים מתגוררים בה באזורים מוגדרים, ושמוסדות התרבות שלהם הם בית מעצר, מכון פתולוגי, מרכז לחלוקת אדולן ואסון אקולוגי אחד המוכר בשמו "התחנה המרכזית החדשה", שבאופן ציני משמש גם מקלט אטומי וגם מרכז קניות ענק. אך אין שם אף לא תיכון עיוני אחד.
אנו מבקשים בהזדמנות טרום חגיגתית זו להפוך עוד דף בחוברת הבלתי רשמית של תכנית המאה ולהצביע על בתיהם ההרוסים של המפונים מכפר שלם ועל תושבי יפו הנלחצים משפחות משפחות במבנים לא חוקיים, פרי מדיניות דרקונית של "שחוק וזרוק", אליה מתגייסות בחירוף נפש מערכות המשפט ואכיפת החוק.
אנחנו מבקשים להצביע שוב על היגיון שהפך לנקודת מוצא אידיאולוגית המשתקפת גם בחלוקת תקציבי החינוך והתרבות, בהקצבה בלתי שוויונית לתלמידים, בהיעדרו של מוזיאון או של מרכז תרבות המייצגים את ההיסטוריה של שכונות דרום תל־אביב מנקודת המבט של תושביו. אנחנו מבקשים לאפשר לתושבי העיר השחורה מעמד שווה לשאר תושבי העיר.
כאשר מנכ"ל העירייה מכריז בסלידה על אום כלת'ום כ "פרסונה נון גרטה" בעיר, הוא בעצם משעתק את אותה גישה של ביטול וזלזול בתרבויות של תושבי העיר, הוא ממשיך באותה גישה גזענית המסווגת תרבויות בצורה המאפיינת משטרים דכאניים. כך גם כאשר מצהירים על תכנית פעולה עירונית לייבא מה שמכונה "אוכלוסיות חזקות" לשכונות, תוכנית שמושתתת על רעיון גזעני ומהותני, רעיון שבבסיסו ההנחה כי רק אוכלוסיות אשכנזיות יוכלו לשפר את מצבן של השכונות, כאילו מצבן של השכונות נוצר יש מאין ושורשיו הפוליטיים והחברתיים טמונים בתושבים עצמם. תפיסה מעוותת זו מתנערת מהאחריות המוסדית המארגנת משאבים על פי היררכיות אתניות מאוסות, ותולה את השינוי המיוחל בכוחן התרבותי של אוכלוסיות חדשות אלה. זאת, במקום להשקיע באוכלוסיה המקומית. קוראים לזה ג'נטריפיקציה ואי אפשר לנתק אמירות אלו מהאידיאולוגיה הגזענית הרחבה שהיא הקו המנחה הלאומי. כאשר הורסים בתי תושבים מזרחים בכפר שלם, האידיאולוגיה הגזענית שם, כאשר מגרשים תושבים ערבים מבתיהם, האידיאולוגיה הגזענית שם, כשמתעלמים מסיכויי החיים של ילדים במערכת החינוך הממסללת היא שם גם כן.
השינוי התודעתי אינו פשוט ואינו מיידי, אך שנת המאה היא הזדמנות פז לתיקון, שיאפשר סוף כל סוף חיים בעיר רב־תרבותית אמיתית, כי "לבן הוא הצבע שרואים כשלא מספיקים להבחין בכל הצבעים האחרים" (שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", בבל, 2005). השינוי המיוחל יגרום לכך שתלמידי בתי ספר בעיר יוכלו ללמוד היסטוריה שהיא קרובה יותר לאמת. תלמידי שכונות הדרום יוכלו שוב להתגאות בשורשיהם ולא לחוש נחותים אל מול הסיפור שגיבוריו הם תמיד זרים להם, והם נושאים שמות משפחה אירופאים, שהתגוררו ומתגוררים בשכונות אחרות. ילדי הדרום יוכלו לבחור באמונה שלמה בתי ספר בשכונות שלהם ולא לכתת רגליים לצפון, עם או בלי הסעות. זה יחזק את הקהילה וזה מה שימנע את האיום הציני לביטול ההסעות המרחף מעל ראשי הילדים בכל תחילת שנה.
ההצעה שלנו כוללת הכרה היסטורית וכן פעולה אופרטיבית לשוויון וצדק חלוקתי ברמה התרבותית, החינוכית והתקציבית. הכרה בספרי ההיסטוריה ברמה העירונית והארצית לרגל החגיגות. הכרה בשכונות הדרום כמרכז תרבותי וחינוכי. הקמה של בית־ספר עיוני המלווה את תלמידיו לבגרות מלאה המובילה ללימודים אקדמיים. הקמתו של מוזיאון ומרכז תרבות לשכונות הראשונות של העיר תל־אביב־יפו. הקצאת משאבים לאירועים בשכונות הראשונות של העיר. על מנת לא לקפח את הרצון לערוך מסיבות ברחבי העיר, יש לקיים מופע הצדעה גדול עם מוזיקה מזרחית קלאסית בפארק דרום, להנצחת מורשתן של השכונות הראשונות של תל אביב. ולבסוף, יוקם צוות בדיקה של התקציב העירוני, עם מטרה לעשות צדק חלוקתי בדגש על תקציב החינוך, התרבות והתשתיות.
בגלל חשיבותו, דחיפותו וציבוריותו של הנושא אני מבקשת לערוך דיון רציני כאן במליאה.
ההצעה לסדר פורסמה לראשונה באתר של סיעת "עיר לכולנו".
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש