 |
|
פייבק'ה הוא ילד בן תשע, שיום הכיפורים הופך להיות יום הדין והמוות שלו.
|
|
| ספרים • יהושע ניר • יום ג', 11/8/2009, 20:15 |
|
 |
|
| אם ואב נושאים ילד. פסל בגני וילה בורגזה, רומא. צילום: שוקי ניר |
|
גיבורו של הסיפור "יום הדין של פייבק'ה" (יצחק דב ברקוביץ', סיפורים נבחרים, דביר לעם, תשי"ג, עמ' ק"א - קכ"ד) הוא נער כפרי בן תשע, "פרוע ונעזב לנפשו", המועמד בסיטואציה של משבר חריף. הוא אינו מצליח לעמוד במתח ובקונפליקט הפנימי המתפתחים אצלו, יוצא מדעתו ולאחר זמן קצר מת. המעבר החד מתרבות כפרית נאיבית לתרבות עירונית ממוסדת, שמנסה לכפות את ערכיה תוך התנשאות ולגלוג, מביא עמו שיגעון ומוות.
את דמותו של פייבק'ה מייחדים לאורך הסיפור תארים כמו "כפרי", "פרוע" ו"עזוב לנפשו". פייבק'ה הוא נער יהודי יחיד בין ילדי הכפר הגויים, אך דווקא אתם הוא מסתדר היטב. התנהגותו, תחושותיו והופעתו החיצונית מעידים עליו כי היכה שורשים עמוקים בסביבתו המיידית, ואלה מרחיקים אותו מהמורשת שמייצגת בסיפור אמו – עולם היהדות והתרבות המסורתיים. הוא דומה יותר לאביו, נפח הכפר, הרחוק מכל זיקה רוחנית, דמות חד־מימדית, נאיבית וחלשה. שורשי הקונפליקט שיעמוד בו טבועים במשפחתו, בהוריו השונים כל כך זה מזה ובקיומו היומיומי הפרוע ונעדר המודעות העצמית.
בלבו של פייבק'ה קיים פחד מאלוהים ומתפילה: "פייבק'ה היה נער עז נפש ולא ידע פחד. ורק שני דברים עמדו לו על דרכו, ומפניהם היה לבו מהסס. שני הדברים היו: האלוהים והתפילה". פחדו של פייבק'ה הוא פרימיטיבי ביסודו, הוא נובע מחוסר הבנה של תופעות שונות בחייו ובסביבתו, והוא מייחס אותן, על פי המקובל בכפר, לאלוהים. ניתן לומר כי פייבק'ה מייצג בסיפור סוג של מאמין אמיתי, שאמונתו אינה נובעת משיקולים תועלתיים או ראציונאליים, או מחינוך ואידוקטרינאציה, אלא מדחפים רגשיים בלתי מודעים. אלה הם הקוים העיקריים המאפיינים את דמותו עד הגיעו לגיל תשע. בגיל זה מחליטה אמו של הילד לשלוח אותו, בפעם הראשונה בחייו, יחד עם אביו אל בית הכנסת לתפילת יום הכיפורים.
לאחר שהתלבש כראוי ולקח עמו צידה לדרך, נפרדת ממנו אמו: "לך והיית נער חסיד, ואלוהים יסלח לך". כבר מלים אלה מהוות סימן ברור וחד להכנסתו של פייבק'ה למסגרת חדשה, כפייתית והפוכה לכל אשר הכיר וידע. המעבר הוא פתאומי וחד, וסופה של המסגרת החדשה למחוץ למוות את הילד, שעם היותו פרוע ועזוב, הוא בעל רגישות חברתית ואישית גבוהה, בוודאי גבוהה יותר משל נערים אחרים בני התרבות היהודית הממוסדת בהם אנו פוגשים בהמשך הסיפור.
עם הגעתם של פייבק'ה ואביו אל העיר בה נמצא בית הכנסת, הם מתקבלים על ידי הקהילה בצורה עויינת, שכן הם זרים, שונים וחלשים. ילדי העיר לועגים לפייבק'ה ושמים אותו לצחוק: "בן מי אתה? ...אותו יהודי בקפוטה קרועה אבא שלך הוא?..." וכן הלאה וכן הלאה. בעיקר מרבה הקהילה ללעוג לאב, שאינו מבין הרבה במנהגי יום הכיפורים. היחס הופך אט אט להתעללות, ופייבק'ה אינו יכול עוד לחזות באביו הנתון ללעג מתוך שוויון נפש. הוא מתפרץ בסופו של דבר: "פייבק'ה אמר לו בחימה כבושה: את כל שיניך אהרוס!... מי? אתה? פוחח שכמותך! הלוא ביתנו הוא זה!".
פייבק'ה נתון במלכודת. הוא מצוי בסביבה זרה לו, עויינת, תרבותית כביכול. בשם התרבות, הלימוד והתחכום העירוני מוצגים הוא ואביו ככלים ריקים, חסרי ערך ותוכן. אבל פייבק'ה חש כי אמונתו באלוהים הרבה יותר עמוקה וכנה מאמונת הממסד הדתי־תרבותי שאותו מייצגת הקהילה. ובכל זאת, לה השלטון עליו ועל אביו, והוא חש כי נפל במלכודת.
חוויית תפילת יום הכיפורים, יחד עם הצום והסבל הנפשי המעיקים על פייבק'ה מביאים את הילד אל גבול יכולת הסבל שלו. הוא מתפרץ בסופו של דבר בהתקפת זעם אחרונה, ובניגוד למצופה אינו זוכה לתמיכת אביו במאבקו. בדרכם הביתה לאחר צאת יום הכיפורים מתפרץ הילד גם כנגד אביו החלש. הוא דורש לדעת מדוע בכה האב כשעינוהו, מדוע לא התריס, הגן על עצמו, עשה משהו. לאב אין תשובה.
פייבק'ה מסרב בשלב זה להמשיך לביתו. הוא מאבד את בינתו. אביו מובילו למחרת אל העיר, למוסד. כעבור זמן קצר נודע בכפר כי פייבק'ה מת בעיר.
ילד מובל לשחיטה על ידי אביו, ובמצוות אמו. הילד חי עד גיל תשע בכפר, כחיה קטנה. הוא פיתח אינסטינקטים בריאים, תחושת קיום נכונה, שובבות ילדותית פראית. כנגד כל אלה יוצאים בצורה ברוטאלית נציגי הממסד הדתי־תרבותי. המעבר אינו הדרגתי, מתוכנן, מכבד את ערכיו של הילד. פייבק'ה עומד מול שלילה מוחלטת של ישותו הקודמת. נסיונותיו הכושלים להתמרד נתקלים בתגובה קשה ובמכות. עמדתו הפשרנית והפחדנית של האב מגבירה עוד יותר את המתח הנפשי של הילד, וסירובו לחזור הביתה, אל המקום שהוצג כעלוב ומעורר גיחוך, הוא אך תגובה טבעית. שילוחו של הילד למוסד בעיר, במסגרת הקהילה העוינת והצבועה, חסרת הכנות והרגישות, מביא עליו, בסופו של דבר, את מותו.
תרבות, אומר לנו ברקוביץ' לפני למעלה ממאה שנים, לא רצוי לכפות בכוח ובהתנשאות. כפייה מביאה עמה שבירה. סילוק כל הערכים הקודמים בלי לשלבם בהווייה החדשה מביא לחיסול הנפש. והמחיר, שיכול להימשך לדורות, גבוה.
|
קישורים
יצחק דב ברקוביץ' - אנציקלופדיה ynet
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש