הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל (חלק א') 3063
דווקא בעידן בו חלק ניכר מנכסי התרבות שלנו שייכים לתאגידים, זכויות השייכות לנחלת הכלל מופקעות מהציבור מבלי משים. ההפקעה הזו פוגעת ביכולתו של האמן לייצר דיאלוג עם מושגים שהפכו חלק מרכזי בתרבות ובשפה, ופוגעת בהתפתחות התרבותית.

המים, האוויר והאור הם הפקר לכל, וכלל האדם שותפים בשלושת דברים אלה.
– סעיף 1234 של המג'לה


לרוב, כשמדובר על איומים על נחלת הכלל, אנו רואים לנגד עיננו גוף כלכלי, למשל מפעל תעשייתי או יזם נדל"ן, שמנסה להעביר משאב ציבורי, למשל את דרום ים המלח או חוף פלמחים, מידי כלל הציבור לידי חברה פרטית או אדם פרטי. לכאורה משוואה פשוטה וברורה – מצד אחד עומדים אינטרסים כלכליים, שמפיקים רווח מהעברת המשאב, ומצד שני עומד האינטרס הציבורי, שלא מפיק רווח (ישיר) מהשארת המשאב ברשות הציבור. במקרים אלו קל להסביר שמשאב מסוים עובר מידיים ציבוריות לידיים פרטיות, ולעורר התנגדות ציבורית במקרה הצורך.


חוף הים, חלק מנחלת הכלל (צילום: PDPhoto.org)



איום דומה מרחף על משאבים תרבותיים – סיפורים, פתגמים, שירים ואייקונים תרבותיים – רעיונות אבסטרקטיים העומדים בבסיס התרבות, בדומה למילים המגדירות את השפה. המשאבים התרבותיים, או ה"מילים" שעימם התרבות "מדוברת", הם חלק מהותי מנחלת הכלל התרבותית שלנו. למרות שקשה למדוד או לכמת את המשאבים הללו, האיומים על נחלת הכלל התרבותית משמעותיים לא פחות מהאיומים על נחלת הכלל הפיזית. למעשה, האינטרסים הכלכליים המאיימים על נחלת הכלל התרבותית חזקים בסדרי גודל מהאינטרסים הכלכליים המאיימים על נחלת הכלל הפיזית, אך החשיפה הציבורית ומידת ההבנה של האיום הזה דווקא קטנות בסדרי גודל.

האיומים על נחלת הכלל התרבותית נובעים מהרחבת הזכויות הקנייניות של יצירות מוגנות על חשבון האפשרות לשימוש חופשי בהן. האיום הראשון מתבטא בהארכת תקופת ההגנה על יצירות מוגנות, כך שהמועד בהן הן צפויות להיהפך לנחלת הכלל נדחה בעשרות שנים. האיום השני מתבטא בצמצום ההיתרים הניתנים לשימוש הוגן ביצירות מוגנות. אבל ראשית כל, נשאלת השאלה מהי בכלל נחלת הכלל התרבותית, ולמה היא חשובה בעצם?

מהי נחלת הכלל התרבותית?

הסופרים המודרניים משולים לירחים –
הם זוהרים לאורם של הסופרים הקלאסיים.
– סמואל ג'ונסון




עמוד מתוך מקראות גדולות (מקור: דוד בלבן, לבוב 1909)



התרבות משגשגת במרחב הציבורי. כל יצירה תרבותית מתבססת על העושר התרבותי שקדם לה. ח"נ ביאליק וש"י עגנון התכתבו עם מקורותינו התרבותיים מלפני מאות ואלפי שנים. אלו מקורות השייכים לכולם באותה המידה, מקורות שכל יוצר יכול להתייחס אליהם ללא הגבלה, וכך הם מעשירים את התרבות ואת עולם היצירה הספרותית במגוון דימויים, סיפורים ומשלים. אין דבר טבעי מכך שמחבר אחד שואל אלמנטים ממחבר שני, מעבד אותם ומציג את גרסתו או את התייחסותו לאלמנטים אלו. כל הצגה תיאטרלית מתייחסת ורומזת למחזות, ספרים וסיפורים, המהווים חלק מהמטען התרבותי שכל אדם בר־דעת נושא עמו אל התיאטרון. אמנים כותבים שירים המרמזים על שירים של אמנים אחרים, או שואלים שורות וציטטות מכתביהם של משוררים אחרים. זמרים מבצעים עיבודים חדשים לשיריהם של זמרים אחרים ובכך מביעים את הערכתם ליוצרים המקוריים. ההפרייה ההדדית אינה מוגבלת רק לספרות, אמנות ושירה. ביפן לדוגמה, נוהגים יוצרי סרטי אַנִימֶה "לשאול" לסרטיהם דמויות מסרטי אנימה של יוצרים אחרים ומוערכים, ובכך הם מביעים את הוקרתם ליוצרים המקוריים. אם הסרט "מלך האריות" של וולט דיסני היה מופק ביפן, הוא היה נחשב להומאז' מכובד ביותר לאוֹסַמוּ טֵצוּקָה, יוצר "קימבה האריה הלבן" (במקור: ג'אנגוּרוּ טַאיטֵיי), שכן "מלך האריות" שואל ממנו אלמנטים ויזואליים כה רבים.


אלו שאינם מעתיקים דבר, אינם יוצרים דבר.
– סלבדור דאלי


יצירה היא דרך ביטוי של רעיונות. יצירה בעלת נוכחות הופכת עם הזמן לחלק מהשפה התרבותית, ומביטוי של רעיון היא עצמה נהפכת לרעיון חדש במרחב התרבותי. ככל שהנוכחות של היצירה חזקה יותר, ומתמשכת זמן רב יותר, כך סביר להניח שיוצרים החיים באותה התרבות ירצו להשתמש באותה ה"מלה" שהיצירה המקורית הוסיפה לתרבות.

רוב היוצרים העצמאיים, שיצירותיהם משמשות כהשראה ליוצרים הצעירים שבאים אחריהם, רואים בכך אות של כבוד והערכה ליצירותיהם. אך לא כל היוצרים הם יוצרים עצמאיים. מאז ראשית המאה הקודמת, מספר היוצרים העצמאיים קטֵן בהשוואה למספר היוצרים התאגידיים המועסקים ע"י חברות מסחריות. להבדיל מיוצרים עצמאיים, יצירותיהם של היוצרים התאגידיים שייכות למעסיקיהם, ולעומת יוצרים עצמאיים, חברות מסחריות מתעניינות פחות באותות כבוד והערכה, ויותר בשורה התחתונה.

רעיון תרבותי הוא רעיון תרבותי, ולכן נשאלת השאלה האם צריך להבדיל בין אלמנטים תרבותיים שנוצרו על־ידי יוצרים עצמאיים ובין אלו שנוצרו על־ידי יוצרים תאגידיים. למשל, הדמויות מתוך סרטיו של וולט דיסני – מיקי מאוס ודונלד דאק, שבדיוק חגגו השנה יום־הולדת שמונים. הם מלווים אותנו כבר שלושה דורות שבמהלכם נהפכו לאייקונים תרבותיים של כלל התרבות המערבית. היש טבעי מכך שמאייר, למשל דודו גבע, יציג את גרסת הברווז שלו לדונלד דאק שכולם מכירים? או שאמן ממשיך דרכו של מרסל דושאן יצייר את מיקי מאוס עם שפם וזקן צרפתי (וירמוז שחם לו בתחת)? האם מותר לאב לצלם את ילדיו משחקים עם בובות מיקי מאוס ודונלד דאק ולשמור את התמונה באתר האינטרנט שלו? התשובה לכל השאלות הללו היא בפשטות לא.


הברווז (איור: דודו גבע), מובי דאק (איור: דודו גבע עפ"י וולט דיסני), דונלד דאק (ציור: וולט דיסני)



כל האלמנטים התרבותיים הללו, שמיקי מאוס ודונלד דאק הם רק שניים מהם, מאוימים על־ידי הגורמים הכלכליים המחזיקים במונופול עליהם. האייקון התרבותי "מיקי מאוס" מוגן ע"י חוקי זכויות יוצרים. המותג "מיקי מאוס" הוא קניינה של חברת וולט דיסני, וכל שימוש בקניינה דורש אישור מפורש ממנה. ברצותה, חברת וולט דיסני יכולה למכור זיכיון לשימוש מוגבל במותג "מיקי מאוס" תמורת כסף והתחייבות לשימוש נאות במותג. החברה לא מחויבת למכור זיכיון, וכך היא יכולה למנוע יצירת סאטירה על "מיקי מאוס". היא כבר תבעה אמנים (כמו דודו גבע) שהשתמשו במותגיה ללא הסכמתה.

בשנים האחרונות ההתפתחות התרבותית וחופש היצירה מוגבלים באופן ממשי עקב הקשחת האפשרויות לשימוש באלמנטים תרבותיים מוגנים. לכאורה החוק הקיים מאפשר שימוש "הוגן" או "אגבי" באלמנטים מוגנים, אולם החששות ממאבקים משפטיים ארוכים ויקרים מול חברות ענק גורמים לרוב היוצרים והאמנים להימנע משימוש באלמנטים אלו. אפקט משתק זה, הקרוי בלעז The Chilling Effect, גורם לדיכוי וולונטרי של חופש היצירה. לכן כל שינוי בחוקי זכויות יוצרים לטובת הזכויות הקניינית, בא על חשבון חופש היצירה של היוצרים עליהם לכאורה באים חוקי זכות יוצרים להגן.

בשנים האחרונות חוקי זכויות יוצרים בעולם עוברים שורה של התאמות ושינויים, שמקורן בארה"ב ומשם הן מיוצאות לשאר העולם. מדינת ישראל לא מנותקת משאר העולם, ומגמות דומות צפויות להגיע אלינו בעתיד הנראה לעין. המגמות העיקריות הן לרוב לטובת הזכויות הקנייניות, והסיבה לכך פשוטה – מצד אחד עומדים האינטרסים הכלכליים של חברות המדיה הגדולות וסכומי הכסף האדירים שזכויות אלו שוות עבורן, ומן הצד השני האינטרס הציבורי, שאין בצדו רווח כספי (ישיר) לציבור. הציבור הרחב כמעט אינו מודע למגמות הללו, ולכן רבים משינויים אלו עוברים ללא התנגדות פוליטית ממשית. שתי המגמות הראשונות (המוסברות בהמשך בחלק זה) – הארכת תקופת ההגנה על יצירות וצמצום ההיתרים הניתנים לשימוש הוגן – פוגעות ישירות בהתפתחות התרבותית ובנחלת הכלל. מגמות נוספות (המוזכרות בחלקו השני של המאמר) לא פוגעות בנחלת הכלל אבל פוגעות באופן מהותי בזכויות צרכניות ומאיימות על זכות היסוד לפרטיות.

הארכת תוקף זכויות יוצרים על־חשבון נחלת הכלל

למעשה, סוני [בונו] רצה שתקופת ההגנה על זכויות יוצרים תמשך לעולמי־עד. אמרו לי ששינוי כזה יפר את החוקה [האמריקאית]. אבל, כידוע לכם, ישנה גם הצעתו של ג'ק ולנטי [נשיא MPAA דאז] להארכת תקופת ההגנה על זכויות יוצרים לעולמי־עד פחות יום אחד.
– מרי בונו


מיקי מאוס, דונלד דאק, פלוטו ושאר החברים עמדו להפוך לנחלת הכלל ב-‏2003, 75 שנה לאחר פרסום הסרט הראשון בכיכובם. שינוי זה העמיד מצד אחד האינטרסים הכלכליים של חברת הענק וולט דיסני, עבורה הזכויות במותג "מיקי מאוס" שוות מיליארדים, ומצד שני את האינטרס הציבורי, שלא מפיק רווח כספי (ישיר) מהעברת האייקון התרבותי "מיקי מאוס" אל רשות הציבור. חברת וולט דיסני לא התעצלה, וב-‏1998 פנתה אל חברי קונגרס בבקשה להאריך את תוקף זכויות היוצרים. מאמציה הניבו פרי והקונגרס האריך רטרואקטיבית את תוקף זכויות היוצרים ב-‏20 שנה. כך, רק בשנת 2023, בהנחה שתוקף זכויות היוצרים לא יוארכו רטרואקטיבית בכל פעם שמיקי מאוס יתקרב לגבולות נחלת הכלל, יהיה מותר להשתמש באופן חופשי באייקון התרבות "מיקי מאוס".

חוקי זכויות יוצרים נחקקו מתוך ההכרה שיש לעודד התפתחות תרבותית על־ידי הגנה על פרי יצירתם של יוצרים, בדיוק כפי שחוקי הפטנטים נחקקו מתוך ההכרה שיש לעודד התפתחות טכנולוגית על־ידיי הגנה על חידושיהם של ממציאים. שני החוקים נותנים תקופת הגנה מוגבלת ליוצר או הממציא, בהם ניתנת לאלו תקופת בלעדיות מוגבלת להחזרת השקעתם ביצירה או בפטנט. לאחר תום תקופת ההגנה, היצירה או הפטנט עוברים לרשות הציבור, וכך מותר לאמנים אחרים לשיר את שיריו של היוצר המקורי, ולחברות אחרות לנצל את המצאתו של הממציא.

ההקבלה בין חוקי זכויות יוצרים וחוקי הפטנטים אינה מקרית כלל. בארה"ב החוקים ותקופת ההגנה (המוגבלת) שהם מספקים נובעים שניהם מאותה הפסקה בחוקה האמריקאית: "הקונגרס יהא מוסמך ... לעודד את קידום המדע והאומנויות השימושיות, על־ידי הבטחת זכויות בלעדיות לפרק זמן מוגבל, למחברים ולממציאים, על כתביהם ותגליותיהם" (סעיף ראשון פסקה שמינית). הקונגרס האמריקאי חוקק את שני החוקים ב-‏1790 ונתן למחברים ולממציאים תקופת הגנה זהה של 14 שנים על כתביהם או תגליותיהם. לאורך השנים תקופת ההגנה על פטנטים התארכה ל-‏20 שנה, בעוד תקופת ההגנה על יצירות תרבותיות התארכה ל-‏28 שנה, לאחר מכן ל-‏42 שנה, לאחר מכן ל-‏56 שנה, לאחר מכן ל-‏75 שנה לאחר פרסום היצירה או 50 שנה לאחר מות היוצר, ולאחרונה ל-‏95 שנה לאחר פרסום היצירה או 70 שנה לאחר מות היוצר. תקופת ההגנה על פטנטים נשארה קבועה, כי מהצד השני עומדים אינטרסים כלכליים נכבדים של חברות כלכליות אחרות. לעומת זאת, תקופות ההגנה על זכויות יוצרים מתארכות כל הזמן, כי מהצד השני עומדים אינטרסים תרבותיים וציבוריים לבדם.

לכאורה חוקי זכויות היוצרים באו לשמור על זכויותיהם ופרנסתם של היוצרים המקוריים. ההארכות החוזרות ונשנות של תקופת ההגנה על זכויות יוצרים מיטיבות עם קונגלומרטים ענקיים וחברות הפקה כגון וולט דיסני וסוני, ולאו דווקא עם יוצרים חיים. אכן, יצירה שיוצר יצר בגיל 25 מוגנת בארה"ב עד שיגיע בשיבה טובה לגיל 120, אבל גם לפני ההארכה האחרונה, מעטים הם היוצרים שזכו ליהנות מתמלוגים על יצירותיהם בגיל 100. כהערת אגב ראוי לציין שגם במשך חייו של היוצר או האמן מרבית רווחי התמלוגים מיצירתו מגיעים דווקא אל חברות ההפקה והשיווק ולא אל כיסו של היוצר המקורי, אך זאת כבר בעיה אחרת לגמרי.


היתרים לשימוש הוגן

בלי חופש אין אמנות. אמנות חיה מהמגבלות שהיא מטילה על עצמה ומתה מכל מגבלה אחרת.
– אלבר קאמי


בבסיס חוקי זכויות יוצרים קיימת סתירה מובנית בין הגנה על זכויות היוצרים ובין ההגנה על חופש הביטוי. במסגרת חופש הביטוי, שחופש היצירה נכלל בה, זכותו של אדם להתייחס ליצירה מוגנת, וזכותו של יוצר להתייחס ליצירה המוגנת במסגרת אומנותו. חוקי זכויות היוצרים מנסים לגשר על ניגוד זה באמצעות מתן היתרים ל"שימוש הוגן" ביצירות מוגנות.

תחום היתרי "השימוש ההוגן" מוגבל למדי. החוק בארץ מגדיר כל טיפול ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך – כשימוש הוגן. תחת ההיתרים הקיימים אמן לא יכול להשתמש באלמנטים תרבותיים מוגנים אלא אם כן הוא יוצר פרודיה או סאטירה על האלמנט המוגן "לצורך ביקורת" בלבד. אך יצירות חדשות יכולות להתייחס ליצירות קודמות במגוון דרכים, לאו דווקא באופן שלילי או ביקורתי.

לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה, החוק בארץ שוקל ארבעה גורמים: (1) את מטרת השימוש ואופיו, (2) את אופי היצירה שבה נעשה השימוש, (3) את היקף השימוש (מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה) ו-(4), את השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. החוק הנוכחי מהווה שיפור לעומת חוק זכות יוצרים הקודם, אך לא מתיר במפורש שימוש אמנותי לא מסחרי. בנוסף, החוק אינו מתייחס לפרק הזמן שעבר מאז פרסום היצירה ועד לשימוש התרבותי באלמנט המוגן – אך ככל שעובר הזמן, היצירה המוגנת הופכת לנכס תרבותי של כלל הציבור, וכך היא הופכת מביטוי לרעיון בפני עצמו.

המגמות בארה"ב מטרידות אף יותר. המגמה הדומיננטית בחקיקה ובפסיקות בתי המשפט בשנים האחרונות היא לצמצם למינימום את ההיתרים ל"שימוש הוגן", כך ששום שימוש כמעט לא יחשב כשימוש הוגן. המונח "ביקורת" מפורש בצורה מצומצמת למדי, ובישראל נקבע בעקבות ארה"ב ששימוש "הומוריסטי" אינו נחשב לביקורת. בארה"ב הפסיקות מניחות ש"אופי השימוש" הוא תמיד שימוש מסחרי, כי האמן יכול להרוויח מיצירתו, וכך מטשטשת את ההבדלה בין שימוש אמנותי בחומרים מוגנים לשימוש מסחרי (כלומר של חברה מסחרית) בחומרים מוגנים.

גם שימוש פרטי ולא מסחרי אינו נחשב עוד שימוש הוגן, ולא מעט סרטונים מ-youtube הוסרו ע"י בעלי הזכויות מכיוון שברקע נשמעה מוזיקה מוגנת, על אף שאין ספק שהשימוש היה אגבי ולא למטרת רווח או פגיעה בזכויות. עד כה חברות המדיה לא דרשו תשלום תמלוגים על שימוש מסוג זה, אולם אם בעתיד מערכות חיוב תמלוגים בסכומים קטנים יוקמו, שימוש פרטי ביצירה מוגנת לא יחשב עוד כשימוש הוגן, על אף אופיו. לכן בעתיד הקרנת סרטון מסיבת יום־הולדת עלול להביא עימו דרישת תשלום תמלוגים (בהיקף קטן), כי הזכויות על השיר "Happy birthday to you" שייכות לחברת טיים־וורנר.

____________________________________________________________


חלקו השני של המאמר יעסוק במגמות נוספות המאיימות על זכויות הצרכן, כגון ניהול זכויות דיגיטלי ופגיעה בפרטיות, לצד מבט אל העתיד.

מאמר זה מהווה בסיס לנייר עמדה של התנועה הירוקה.
קישורים
וולט דיסני נגד דודו גבע
הזמר פרינס דורש להוריד סרטונים מ-youtube
חוק זכויות היוצרים
מאמר קודם בנוגע לחוק הפטנטים
חלקו השני - של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  שימוש הוגן • צפריר כהן • 4 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 5 תגובות בפתיל
  עלות הליטגציה היא עיקר הבעייה • גלעד ב. • 38 תגובות בפתיל
  הצד השני • ניר • 10 תגובות בפתיל
  א-פרופו וולט דיסני • שוטה הכפר הגלובלי
  זכויות יוצרים וזכויות הפצה • אסף ארצי • 4 תגובות בפתיל
  האם מיקי מאוס יכול לתבוע תביעת דיבה? • אסף ארצי • 6 תגובות בפתיל
  ארה''ב איננה תמיד השטן • עידו • 8 תגובות בפתיל
  וואללה? • ברמנית מהורהרת • 4 תגובות בפתיל
  מאמר זה מהווה בסיס לנייר עמדה של התנועה הירוקה. • האייל האלמוני
  לאיזה ירוקים אתם שייכים? • כל הכבוד על הטיפול בנושא. • 2 תגובות בפתיל
  פטנט על שיטות עסקיות • רון בן-יעקב • 3 תגובות בפתיל
  צוחק מי שצוחק אחרון – חמש שנים למותו של דודו גבע • דרור צ. דביר • 3 תגובות בפתיל
  טיפול הוגן ושימוש הוגן • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  פרסום תמונות הברווז • יעל בולה • 120 תגובות בפתיל
  מאמר מעולה וכתוב באופן נעים לקריאה • עו''ד דורון תמיר • 2 תגובות בפתיל
  הירוקים הפיראטים • צפריר כהן • 3 תגובות בפתיל
  תזכיר חוק: זכויות יוצרים ואמצעי הגנה טכנולוגיים • צפריר כהן
  עצה, מישהו? • יובל נוב • 10 תגובות בפתיל
  הדביל כבר לא מוגן • אריק • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים