 |
לאה רבין מאוכזבת מברק. הוא לא הולך בדרכו של רבין, היא אומרת. אבל איזו ברירה כבר עומדת בפניו?
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום א', 10/9/2000, 20:24 |
|
| |
על־פי הכתבה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון בידיעות אחרונות, לאה רבין מותחת ביקורת על מהלכי ברק, וטוענת שבעלה ז"ל לא היה מסכים לויתורים בירושלים להם הסכים ברק. מוזר לשמוע ביקורת כזו מפי לאה רבין.
בעצם, האפשרויות שעומדות היום בפני מי שמוביל את מחנה יוזמי אוסלו הן שתיים: או להמשיך ולוותר, תוך תקווה שבכל זאת ייחתם בסופו של דבר הסכם קבע ויוכח שהגיון אוסלו "עובד"; או להודות בפה מלא: "טעינו. עשינו שטות. בויכוח בינינו ובין מתנגדי אוסלו (כולל שמאלנים כשוקה פורת שהתנגדו להסכם מטעמים של הגיון פשוט), הם, מתנגדי ההסכם, צדקו."
כידוע, פוליטיקאים ממעטים להודות בכישלונות. הבחירה של ברק בחלופה הראשונה היא כמעט מובנת מאליה, משום שבחירה באפשרות השנייה תעמיד אותו במצב דומה לאותו קוסם שאמר, לאחר ששרף את כל הממחטות שאסף מהקהל - "מצטער. הקונץ לא הצליח." בחירה שכזו גם מחייבת אומץ לב רב בהרבה ממה שאפשר לצפות מהפוליטיקאים שלנו.
דומני כי מי שעקב בשנים האחרונות אחרי מהלכי "השלום", יבין את דבריי ללא הסבר נוסף. ובכל זאת - עבור מי שאלו עדיין נדרשות עבורו, אוסיף מספר מילים. בעצם, כשהלכו ראשי השמאל בראשות יצחק רבין המנוח לאוסלו, היה להם בראש קו סופי כלשהו, אני מניח: ירושלים שלנו; הבקעה שלנו; ההתנחלויות ירוכזו בגושים... את היתר נמסור למדינה הפלשתינית העתידית.
הטעות הגדולה הייתה שלא ניסו להגיע אז להסכם סופי, ולהתעקש על כזה בלבד. הם הניחו שמתן חלקים מהנ"ל "בחינם" ודחיית המשא ומתן על הסכמי קבע, ירככו את לב הפלשתינים, והם יסכימו לקו הסופי הזה. ההנחה הזו, שנוגדת עקרונות בסיסיים של משא ומתן מדיני, כמו גם מסחרי, הוכיחה עצמה כטעות. הפלשתינים לא התרככו ואין להם כל סיבה לעשות זאת. ב"תהליך השלום" המטופש הזה, כל התעקשות שלהם מביאה להם הישג נוסף. הם מנצלים את המצב הזה ואת אי היכולת של הפוליטיקאים שלנו להודות בכישלון קונספציה שלמה, ומשיגים עוד ועוד. פעולותיהם אינן נובעות בהכרח מרוע - הם פשוט פועלים באופן שמשרת את האינטרסים שלהם. לא הם עשו לנו את זה. אנו עשינו זאת לעצמנו, במו ידנו.
למסנגרים שאומרים כי "ההישג הוא בכך שאמריקה והעולם תומכים בנו," אומר שהישג זה כמעט ואין בו חשיבות, לפחות בעיני. מדובר בדבר מה זמני שאין לו כל השפעה לטווח ארוך.
למרות המצב החמור אליו תמרנו את עצמנו, בכל זאת אפשר אולי למצוא נקודת אור אחת במהלכיו האחרונים של ברק. מאז ה"חרטה" על ההחלטה למסור את אבו דיס חינם, שוב לא ראינו מתנות. הויתורים של ברק בירושלים ובבקעה הם רעים בעיני מאד, אבל הם כאלה שינתנו רק תמורת הסכם סופי ולא בחינם. ברק מנסה להגיע להסכם קבע סופי. הוא לא נותן שום דבר בחינם. זה בסדר, אבל יתכן שכבר מאוחר מדי. וזה עצוב.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש