המוח הנחקר ביותר בעולם הוא מוחו של אלברט איינשטיין. שעות ספורות אחרי מותו ב-1955 חתכו את המוח שלו ל-250 חתיכות ואכסנו אותן בצנצנות פורמלין. מאז ועד היום ניסו חוקרים רבים לעמוד על סוד גאוניותו של איינשטיין. אבל בעוד גאוניותו של איינשטיין ברורה לכל, ההגדרה של גאונים אחרים או סתם אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד אינה פשוטה. ההערכות המקובלות של אינטליגנציה מתבססות על מבחנים שונים. מבחן ה-IQ המפורסם ביותר הוא מבחן וקסלר, שבו מי שמקבל ציון מעל 130 נחשב למחונן. ציון של 130 ומעלה מאפיין 2% מהאוכלוסיה או אחד ל-50 אנשים. הימצאות בשני האחוזונים העליונים במבחן וקסלר או מבחן סטנפורד־בינה (מבחן מקובל אחר) מקנה לאדם חברות במועדון האינטליגנציה הידוע בעולם - "מֶנזָה". ציון של 145 ומעלה כבר הרבה יותר נדיר ורק אחד ל-1000 אנשים מחזיק בו. אינטליגנציה גבוהה מקנה באופן כללי הצלחה בלימודים אקדמיים ובתחומים אחרים.
סדרת כתבות שהתפרסמה לאחרונה בכתב העת Scientific American Mind סוקרת את התחום ומגרה להתייחסות נוספת. מאמר זה מפרט מספר מחשבות שעלו אצל הכותב בעקבות כתבה בסדרה, שכותרתה High Aptitude Minds, ושעסקה בבסיס הביולוגי והנוירולוגי של הגאונות.
הבסיס הביולוגי לגאונות
רוב המחקרים מראים שלאנשים חכמים יש מוח גדול יותר, אבל הוא גדול רק בחלקים מסוימים של המוח (יש קורלציה חלשה למדי בין הגודל הכללי של המוח לאינטליגנציה). המוח של איינשטיין למשל היה גדול יותר באונה הפָּריאֶטָלית (מאחורי העיניים) בשיעור של 15% בהשוואה למוחות של אנשים בעלי תפקוד קוגניטיבי נורמלי. החלק הזה של המוח אחראי בין השאר לחשיבה מתמטית וחזותית. האונות הקדמיות באופן כללי, נוטות להיות גדולות יותר אצל אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה.
לא רק הגודל של חלקים מסוימים במוח מעיד על אינטליגנציה, אלא גם הכמות. כמויות גדולות יותר של חומר אפור ולבן נמצאו אצל אנשים אינטליגנטיים בלפחות עשרה חלקים שונים במוח (כולל שלושה באונה הפרונטאלית ושניים באונה הפריאטלית שמאחוריה). אצל מוזיקאים למשל, נמצאה צפיפות גדולה יותר של חומר אפור באזור בְּרוֹקָה, האחראי בין השאר לקישור בין ראייה חזותית להפעלה מוטורית של השרירים, בהשוואה לאנשים אחרים. הקישור הזה חשוב למוזיקאים המנסים לקרוא את התווים העומדים בפניהם ולנגן על פיהם.
פרנסיס גאלטון, איש האשכולות הנודע מהמאה ה-19, טען שלאנשים חכמים יש מערכת עצבים מרכזית שפועלת ביעילות גדולה יותר מאשר אצל אנשים פחות חכמים. מחקרים מודרניים שנעשו על המוח מאששים את הקביעה הבסיסית הזו. אנשים חכמים מנצלים ביעילות רבה יותר את המוח, ונדרשים לפחות אנרגיה להפעלתו. למשל, אנשים אינטליגנטיים מסוגלים לפתור חידות מהר יותר מאחרים, מכיוון שהם מזהים את המידע הרלוונטי החיוני לפתרון החידה במהירות רבה יותר מאחרים פחות חכמים. כך הם מנצלים בצורה יעילה יותר את משאבי המוח, ובעיקר את זיכרון העבודה (זיכרון זמני שנועד לאפשר למוח לעבד מידע נגיש במהירות). אנשים בעלי כישורים יוצאי דופן מפעילים את המוח ביעילות הרבה ביותר דווקא כשהמשימה הניצבת בפניהם היא הקשה ביותר. מחקרים שנעשים עם הדמיות תהודה מגנטית מראים שככל שהמשימה קשה יותר, כך חילוף החומרים בחלקים רבים של המוח אצל אנשים חכמים קטן יותר. בהתאם, אצל אנשים בעלי אינטליגנציה מתחת לממוצע חילוף החומרים גבוה הרבה יותר מהממוצע.
ימין, שמאל, וכמות ההורמונים ברחם
הרבה מתמטיקאים, מוזיקאים ואנשים יצירתיים אחרים הינם שמאליים, בכמות לא פרופורציונלית לשיעורם באוכלוסייה. חוקרים מצאו שאותם אנשים מוכשרים סובלים במקרים רבים מפגמים שונים כמו גימגום או דיסלקציה שמקורם בהמיספרה השמאלית, זו ששולטת על יד ימין דווקא. החוקרים משערים שהדומיננטיות שמופגנת על ידי ההמיספרה הימנית מקורה בכמויות גדולות של טסטוסטרון ברחם. מחקרים הראו שכמות גדולה של טסטוסטרון ברחם מעכבת את התפתחות ההמיספרה השמאלית, ואז כפיצוי, ההתפתחות של ההמיספרה הימנית מואצת. באופן טבעי, בנים נחשפים לכמויות גדולות יותר של טסטוסטרון מבנות, ועובדה זו יכולה להסביר את הכמות הגדולה יותר של מתמטיקאים גברים מחד, ואת הכמות העצומה של גברים עם הפרעות התפתחותיות של השפה מאידך.
למרות שלאינטליגנציה יש מרכיב גנטי בולט, חשוב לזכור שבמקרים רבים אנשים שמים דגש חזק מדי על הקשר בין אינטליגנציה או כישרון לגנטיקה, ומזניחים צדדים אחרים החשובים לא פחות וכנראה אפילו יותר. אינטליגנציה בסיסית היא דבר חשוב, אבל היא לא מתקיימת בחלל ריק, והיא זקוקה לטיפוח ואתגור תמידי. אינטליגנציה שאינה מטופחת ומתורגלת שווה הרבה פחות מזו של מי שמתאמץ לטפח תחומים שאין הוא מוכשר בהם במיוחד.
הבעיה בולטת במיוחד אצל ילדים מחוננים, שם ההורים והסביבה מייחסים חשיבות גדולה מדי לכישרון הטבעי של הילד בלי לטפח אותו או לדאוג לפיתוח כשרונות אחרים שבהם הילד חלש. המחשבה הכוזבת היא שלא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להצליח. המחשבה הזו מתבססת פעמים רבות על העובדה שלילדים מחוננים קל מאוד בכיתות הנמוכות והם משיגים ציונים גבוהים בלי להתאמץ (ואפילו קופצים כיתות). הבעיות מתחילות כאשר הילד נתקל בקשיים הראשונים, ומכיוון שהוא לא מורגל בהתמודדות איתם, הדבר יכול להוביל לנסיגה גדולה ביכולת שלו. במקרים רבים ילדים כאלה הם חסרי כישורי למידה בסיסיים ביחס לבני גילם, או שהם פשוט לא יכולים לקבל את העובדה שהם נכשלים. במקרים כאלה הביצועים שלהם יכולים להישאר מתחת לממוצע זמן רב. בעיה נוספת קשורה להתפתחות החברתית והרגשית של הילד. ילד מוצלח במיוחד יכול לסבול מנידוי חברתי, בעיקר אם הוא קפץ כיתה וילדים בכיתה החדשה מתבגרים מהר יותר ממנו. המגמה כיום היא להשאיר ילדים מחוננים בחברת בני גילם, אלא אם מדובר במסגרות חינוך מיוחדות דוגמת שיטת מונטסורי, שבהן ילדים בגילאים שונים לומדים יחד, ויש דגש חזק על לימוד עצמאי.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג של גיל גרינגרוז, הומו סאפיינס.
|
קישורים
הומו סאפיינס - הבלוג של גיל גרינגרוז
פורסם לראשונה - הבסיס הביולוגי לגאונות
High Aptitude Minds - Scientific American Mind
מֶנזָה - מועדון הגאונים (ויקיפדיה)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש