שבעים ושמונה הדקות של "ציפורים בניוטרל" הן משל מאלף על הקולנוע הישראלי בשנות התשעים. לו היה זה סרט דוקומנטרי, הוא היה ראוי לזכייה בתואר המגוחך "האוסקר הישראלי". למרבה הצער, "ציפורים בניוטרל" אינו סרט דוקומנטרי. הוא סתם עוד סרט. צפוי, שבלוני, חובבני, סטריאוטיפי, מנותק. סתמי. הסיבה לכך היא ש"ציפורים בניוטרל" נגוע בכל חוליי הקולנוע הישראלי.
להלן הסימפטומים:
כמו תמיד, שם הסרט הוא נפוח וחלול.
כמו תמיד, העלילה מתרחשת בפלורנטין, ולא - חס וחלילה - מחוץ לתל־אביב.
כמו תמיד, סט השחקנים הוא זה המוכר לכם מתוכניות האירוח, מסדרות הטלוויזיה ומהקליפים בערוץ המקומי: דנה ברגר, דנה מודן, מאור כהן, דורון צברי, קארין אופיר.
כמו תמיד, הסטריאוטיפים הם שקובעים את שמות הדמויות ואת דרך התנהלותן: ניסו הוא הערס השכונתי; אלבז הוא השוטר.
כמו תמיד, התנהגות הדמויות היא בלתי־טבעית בעליל: מזדיינים בדלת פתוחה, משתינים בדלת פתוחה, רוכבים על קטנוע בתוך הדירה, מדרדרים רכב לתהום ככה סתם.
כמו תמיד, הדיאלוגים בעייתיים: ביותר ממקרה אחד, אחת הדמויות משיבה לפני שהדמות האחרת הספיקה להשלים את השאלה.
כמו תמיד, חורים בעלילה נסתמים בשפכטל: דנה ברגר משתוללת וזורקת את כל תכולת דירתה על אייל שיראי "כי נמאס לה"; דנה מודן מחליטה לברוח מהארץ כי הפיקוח העירוני מתנכל לה ומסרב לאפשר לה להשלים את ציור הקיר במרכז פלורנטין; יעד הבריחה הוא ניו־יורק, כי זו העיר הראשונה שעלתה לה לראש; את כרטיס הטיסה מסדר לה ניסו, תמורת זיון.
סיכומו של דבר, אם היה לכם משהו טוב יותר לעשות בערב שבת - לא הפסדתם כלום.
לעומת "ציפורים בניוטרל", סרטי הבורקס של יהודה ברקן וזאב רווח נראים כמו עבודה של פליני.
ועכשיו נשאלת השאלה: למה כל זה צריך לעניין אותנו? או: מדוע אני מטריח אתכם בביקורת על סרט סטודנטים ישראלי?
התשובה היא פשוטה: כי אנחנו משלמים. הסרט נתמך על־ידי הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי (כן, כן - איכותי), בשיתוף משרד החינוך והמשרד למסחר ותעשייה. לשון אחר: אנחנו שילמנו את הרום־סרוויס של דנה מודן ושל צוות הצילום בניו־יורק. אפשר היה לצפות שכספי המסים שאנו משלמים יופנו ליצירות מקוריות, במובן המקורי של המילה. יצירות שמתרחשות מחוץ לפלורנטין. יצירות שלא מככבים בהן רק החבר'ה מהבנדה של שינקין. במקום ועידת הפסגה של החיוכים הדביליים (מאור כהן ודנה מודן), הגיע הזמן שנראה פרצופים חדשים, מקומות חדשים, סיפורים חדשים. בליל הקלישאות והסטריאוטיפים מיצה את עצמו. הגיעה העת לרענון, לזווית אחרת, להסתכלות שונה.
אפילו בערי שדה שכוחות אל כבר לא מתלהבים מפלורנטין.
|
קישורים
קרנות ומענקים לעידוד יצירת קולנוע וטלוויזיה בישראל
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש