לפני שנה אובחנה זינב, בדואית בת 50, כחולת סוכרת. הרופא שלה, ד"ר לאוניד שעלה מחבר העמים לפני כ-17 שנים, הסביר לה שבשלב זה ניתן לטפל בסוכרת בדיאטה בלבד. כעבור חצי שנה מצבה החמיר וד"ר לאוניד המליץ לה ליטול כדורים, בנוסף לשמירה על דיאטה וביצוע פעילות גופנית של 45 דקות בכל יום. אך כעבור שלושה חודשים נוספים הראו שוב הבדיקות התדרדרות במצבה הבריאותי. ד"ר לאוניד לא הבין מה קרה, אך חקירה מעמיקה יותר גילתה שזינב הבינה שאם היא לוקחת את הכדורים אין צורך שתקפיד על דיאטה, שכן הכדורים יורידו את רמת הסוכר ללא קשר לשאלה מה תאכל. בנוסף, היא לא הקפידה כלל על ביצוע פעילות גופנית: הרי לא יעלה על הדעת שהיא תצא להליכה מהירה לבדה ברחוב. מה יגידו השכנים? שהיא מחפשת גברים? שהשתגעה? ומה יחשוב בעלה?
מודעות תרבותית במתן שירותים רפואיים
סיפורה של זינב ומקרים דומים אחרים מצביעים על החשיבות שיש לתרבות בעיצוב ערכים, אמונות והתנהגויות הקשורים לבריאות. מחסומים של תרבות, שפה והבדלי כוח ומעמד, הנובעים ממפגשים חוצי־תרבות בין מטופלים ומטפלים, מקשים על מתן טיפול שוויוני והולם ומובילים לכך שמטופלים מקבוצות מיעוט אינם זוכים לטיפול רפואי מיטבי.
בסקר שנערך בארה"ב בקרב אנשים שביקרו לפחות פעם אחת במרפאה בשנתיים האחרונות, נבדק שיעורם של קשיי התקשורת הנוצרים בין מטופלים ובין רופאים בקבוצות אתניות שונות, ובין היתר מצבים שבהם היה למטופל קושי להבין את הרופא, כאשר המטופל הרגיש שהרופא לא הקשיב לו או כאשר היו למטופל שאלות שלא נענו. נמצא ששיעור גבוה יותר של מטופלים השייכים למיעוטים אתניים דיווח על קשיי תקשורת - 23% בקרב אמריקאים־אפריקאים, 33% בקרב היספנים ו-27% בקרב אמריקאים־אסיאתיים - ביחס לאוכלוסיה הלבנה (16%). סקר נוסף, שכלל כאלפיים מתמחים אמריקאים בתחומי הרפואה השונים, גילה כי רבים מהם מרגישים שאינם כשירים לטפל באנשים מרקע אתני או גזעי שונה, ובייחוד במהגרים, במטופלים המרגישים חוסר אמון כלפי מערכת הבריאות, במטופלים שאמונותיהם או מנהגיהם לגבי בריאות שונים מאלו של התרבות המערבית, במטופלים שרגשותיהם הדתיים משפיעים על הטיפול בהם, במטופלים שאינם שולטים באנגלית ובמטופלים שנעזרים ברפואה אלטרנטיבית או משלימה. המתמחים דיווחו כי ההכשרה שקיבלו ברפואה בין־תרבותית הייתה מצומצמת וכי היעדר ההכשרה היה בעל השלכות שליליות על הטיפול, כולל הארכת משך הביקורים, חוסר היענות של המטופלים, עיכובים בקבלת הסכמה מדעת, הזמנת בדיקות מיותרות, ובאופן כללי – איכות טיפול נמוכה.
בשנים האחרונות הולך ותופס תאוצה התחום של הכשרת אנשי מקצועות הבריאות למתן שירות ב"הלימה תרבותית" או "כשירות תרבותית" (Cultural competence) לצרכי המטופל. ניתן להגדיר הלימה תרבותית כיכולת להגביר את הרגישות במתן שירות לקהילות מגוונות מבחינה תרבותית, בהתבסס על ידע, ערכים ומיומנויות המכוונים להגברת המודעות התרבותית אצל המטפלים, ולגבש נכונות אצל המטפלים לקבל אנשים מתרבות שונה בפתיחות ובכבוד וללמוד מהם. המטרה היא שהמטפלים יכירו בשונות הנובעת מהבדלים בין קבוצות שונות מבחינה אתנית, עדתית, לשונית או תרבותית ויתחשבו בשונות זו בעת הטיפול הרפואי, ובמיוחד בהבדלים הקשורים במעמד חברתי־כלכלי, באמונה דתית, בדפוסי התנהגות, ברמות הבנה לשונית ובדרכי קבלת החלטות.
העניין בהלימה התרבותית התעורר בעקבות מודעות גוברת לנושא שעוררו ארגונים בתחום שירותי הבריאות ומובילי דעה בתחום. עניין מיוחד התעורר בעקבות דוחות שפרסם ה-Institute of Medicine בארה"ב, אשר קבעו כי "כל נותני השירות בהווה ובעתיד יכולים להפיק תועלת מהכשרה בין־תרבותית". גם ה"תקנים הלאומיים למתן שירות הולם תרבותית ולשונית בבריאות" (National Standards for Culturally and Linguistically appropriate Services in Health Care) שפורסמו ע"י המשרד לענייני בריאות המיעוטים קבעו כי "צרכני בריאות צריכים לקבל מכל הצוות טיפול יעיל, מבין ומפגין כבוד, הניתן בצורה תואמת לאמונות הבריאות בתרבות שלהם, הנוהגים שלהם ושפתם המועדפת. אנשי צוות בכל הרמות ומכל המקצועות צריכים לקבל חינוך מתמשך והכשרה במתן שירות תואם תרבותית ולשונית. ארגוני בריאות צריכים לשלב צעדים הקשורים להלימה תרבותית ולשונית בתוכניות השיפור שלהם וצריכים לתכנן יישום שירותים המגיבים למאפיינים התרבותיים והלשוניים של איזור השירות שלהם."
(צילום: US Social Work Department)
דרכים להטמעת כישורים בין־תרבותיים
תוכניות הכשרה בהלימה תרבותית נכללות כיום בבתי ספר לרפואה ובתוכניות התמחות רבות. התוכניות הללו מתבססות על מתן כלים מעשיים ומיומנויות להתמודדות עם פערים תרבותיים וליצירת תקשורת בין־תרבותית. התוכניות עושות שימוש בשיטות הוראה אינטראקטיביות, כגון שימוש בשחקנים המגלמים חולים מדומים, ומשחקי תפקידים. זאת לשם תרגול הערכת נושאים בין־תרבותיים מרכזיים, בירור משמעות המחלה עבור המטופל והדרך שבה הוא מבין אותה, וקביעת ההקשר החברתי שבמסגרתו משתלב הטיפול. המתמחים לומדים על תפיסות שונות של מטופלים לגבי הרפואה בכלל, רפואה משלימה ועממית, ותופעות של חוסר אמון כלפי המערכת הרפואית. הם גם מתנסים בשיטות לניהול משא ומתן, לומדים כיצד לעשות שימוש במתרגמים ומתווכים, ורוכשים מיומנויות נוספות להבנת צרכי הקהילה בה הם מטפלים.
אחד המודלים שפותחו להערכת הכשירות התרבותית של מטפלים פותח ע"י רינה פפאדופולוס, בריטית ממוצא קפריסאי, שהיא מומחית לסיעוד בין־תרבותי מאוניברסיטת מידלסקס בבריטניה. המודל שפיתחה סוקר מעבר בין ארבעה שלבים: "מודעות תרבותית", "ידע תרבותי", "רגישות תרבותית" ו"כשירות תרבותית". בשלב הראשון בוחן המטפל את הערכים, האמונות והזהות התרבותית העצמית שלו. לאחר מכן הוא רוכש היכרות עם קבוצות תרבותיות ואתניות שונות מאלו שלו. אז הוא מבין כי עליו לראות את המטופלים חברי הקבוצות האחרות כשותפים לטיפול, ולבסוף הוא מגיע לכדי סינתזה בין שלושת המרכיבים – המודעות, הידע והרגישות – ורוכש מיומנויות מעשיות של הערכת צרכים, אבחנה וטיפול.
ניתן לשער שהכשרתם של מטפלים לטיפול בהלימה תרבותית יוביל לשיפור בר־מדידה באיכות הטיפול הרפואי, מכיוון שידוע שתקשורת יעילה בין רופא לחולה קשורה לתוצאי בריאות משופרים. הדבר יכול לנבוע למשל משיעור גבוה יותר של נטילת תרופות באופן עקבי, מביצוע בדיקות שהומלצו על ידי הצוות וכן משביעות הרצון הגבוהה יותר של המטופלים. אך המחקרים שנערכו עד היום במטרה לבדוק את היעילות של ההכשרה התרבותית הראו בעיקר שיפור במדדים של ידע, גישה ומיומנויות של המטפלים, ורק מעט שיפור בשביעות הרצון של המטופלים. ראיות מעטות בלבד קיימות לגבי מידת השיפור בהיענותם של מטופלים לטיפול, ההשפעה על בריאות המטופל, או יעילותם היחסית של סוגי הכשרה שונים. הסיבה לכך היא שמחקרים כאלו דורשים מערך מחקר ארוך ומסובך. קשה מאוד להפריד בין ידע שהוקנה למטפלים במסגרות ההכשרה הייעודיות ובין ידע וגישה ש"חלחלו" גם לאלו שלא השתתפו באופן פורמלי בסדנאות. הוכחת הקשר קשה עוד יותר משום שלעיתים קרובות מטפלים המביעים נכונות להשתתף בהכשרות כאלו (ולהתמיד בהן) הם מלכתחילה מטפלים בעלי נכונות לשתף פעולה עם תפיסות חדשות, וניתן להניח שרמת הכשירות התרבותית שלהם היא גבוהה יחסית.
מסגרות של הכשרה ב"הלימה תרבותית" עדיין אינן רבות בארץ, אך הן תופסות תאוצה מיום ליום. בסדנא בנושא הלימה תרבותית שנערכה באוקטובר 2007 על ידי המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות הודגשה החשיבות של צמצום אי־השוויון בעולם בכלל ובישראל בפרט באמצעות בחינת ההיבטים השונים של הלימה תרבותית ותרומתם לרווחתם של הפרט, המשפחה והחברה הישראלית, בהתחשב במציאות הארגונית והכלכלית של מערכת הבריאות.
אני מקווה כי יום יבוא וזינב, חולת הסוכרת, וגם משה, הבחור החרדי, אבטאו האתיופי ומרינה העולה מחבר העמים יבואו למרפאה וימצאו שם צוות קשוב, המוכן להתמודד עם מטופלים ממגוון של תרבויות ואמונות.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש