בכל תקופה מתקופות השנה אפשר למצוא על מסכינו פרסומות מוזרות, אך נדמה כי בימינו, המתקפה קשה יותר מבימים כסדרם. סרטונים הזויים וחסרי פשר מציפים את מקבצי הפרסומות מכל עבר.
ללא ספק הפרסומת המוזרה ביותר היא זו של חברת "יס". האם מציגים בפנינו מגוון של ערוצים? סרטים? תוכניות? משהו?! לא. חברת יס, טלוויזיה בלווין, מציעה לנו... זקן חרמן ופריחה בלונדינית? בסרטון ארוך למדי, במושגים של פרסומות, אנו צופים בפריחה מקפצת, מענטזת ומחייכת, בעוד הזקן המקומט יושב, ממשש, ו- כן, גם הוא - מחייך. לווין? טלוויזיה? צלחות? שום כלום? לא בפרסומת של יס. יס מציעה לנו "ללכת עד הסוף" עם הבחירה שלנו. הבחירה שלנו, כפי הנראה, היא להיות סוטים זקנים או פריחות בלונדיניות. תודה, אתם מוזמנים לקדוח בבית הסמוך.
גם הפרסומת של חברת אזורים לא ממש ברורה - כמו שילדים תמיד חמודים, כך אתם יכולים לסמוך על חברת אזורים? האם יצא לנו, במקרה, לראות איזה בניין שהם בנו, אולי, במהלך הפרסומת? קיר? לבנה? הטרנד, כפי הנראה, הוא לעסוק בכל דבר מלבד המוצר המשווק. אולי אפשר ללמוד מכך משהו על איכות המוצר, אולי לא. יותר מכך, כנראה, אפשר ללמוד על אהבתם של הפרסומאים לטיסות לחו"ל. הפרסומות הללו לא נראות כאילו צולמו בארץ.
אבל לא חייבים ללכת לכיוון ההפקה היקרה כדי ליצור פרסומות ביזאריות. סנפרוסט, לדוגמא, מפילה עלינו מדי מקבץ פרסומת קצרצרה, בה נער ג'ינג'י לתפארת מבשר להוריו (במה שנראה כבדיחה על יציאה מהארון) כי הוא (שימו לב!) אוהב בשר. ההורים, בשבריר שנייה, מביעים את מורת רוחם. הפרסומת מיד עוברת לספר לנו כי סנפרוסט מוכנים למכור לנו, המיעוט הנרדף של הקרניבורים, שקיות שכוללות, בין מיני ירקות קפואים, גם חתיכות בשר. נו, שויין, אבל בשביל זה לצאת מהארון?
ואם כבר הפקות זולות, מה נגיד על הפרומו של השעשועון החדש "הפיתוי"? שלוש פעמים כבר ראיתי את הפרומו החדש, ובינתיים, אני יודע רק פרט אחד על השעשועון - עולה יותר להשתתף בו מאשר בשני השעשועונים המובילים, בהם מעוניינים יוצריו להתחרות. כן, כן - פרסומת שלמה שכל עניינה לספר לנו (בגאווה!) שכדי להשתתף ב"הפיתוי", צריך לשלם תשעה שקלים. כל זאת, אחרי שהדרישה המגוחכת של מיליונר והכספת לשלם 8 שקלים כדי לזכות בסיכוי להשתתף בתוכנית, העלתה כבר את חמתם של צופים לא מעטים (ובמקרה של הכספת, אפילו הביאה לתביעה).
אבל לא משנה כמה ישקיעו הפרסומאים בנסיונותיהם לשבור שיאים של מוזרות, איש לא יצליח להגיע לגבהים של סרט התדמית ששידר היום ערוץ 2 במשך כשעתיים. מדובר, כמובן, על סרטה של גליה אלבין - "להתחיל מחדש".
לגליה אלבין היה חלום - להיות שחקנית. כל מה שצריך כדי להגשים חלומות, כולנו יודעים, זה קצת כסף. טוב, הרבה כסף. וגם כמה קשרים. אספה לה אשת העסקים, בעזרת חברת ההפקות שלה, אלמדיה, צוות שחקנים, הביאה את גלילה רון־פדר כתסריטאית, ארגנה במאי, ואת כל הצוות הנדרש. כל מה שצריך כדי לעשות סרט. כך הגשימה אלבין חלום, ואנחנו, הצופים, צריכים לסבול.
בטור שלה בידיעות, כתבה היום גפי אמיר על הקרנת הסרט בסינמטק. הקרנה דומה מוצגת גם בסרט עצמו, אך אמיר מספרת כי במציאות, האולם היה, איך לומר, קצת פחות ממלא. מסתבר כי למרות נסיונות נואשים מצידה של אלבין למלא את האולם (כרטיסים חינם לכל מי ששמה גליה, ואחר כך כרטיסים חינם לכל מי ששמה "גל, גלי וכו"'), ההמונים פשוט סרבו לבוא לסרט התדמית של אלבין.
אבל זה לא הפריע לערוץ 2 להלאות את צופיו בשעתיים רצופות של העינוי האלביני - בצילומים נקיים, שלקוחים הישר מהרפרטואר הפרסומאי המיושן ביותר, עם עימוד שחקנים מעולם אופרות הסבון, ועם נסיונות נואשים של הבמאי לצאת עם מוצר סביר, למרות השוט שהונף, כנראה, מעל ראשו בכל עת. בחלק לא קטן מהסצינות בהן מופיעה אלבין, בידד הבמאי את אלבין משאר השחקנים - היא מופיעה בשוטים משלה, וכל עוד אפשר, לא יהיה שוט משולב שלה ושל שחקן אחר. את הפרשנות לעובדה המוזרה הזאת, אני אשאיר לכם.
בסצינות בהן לא מופיעה אלבין עצמה, למעשה, אפשר לראות זיק של סיכוי לסרט סביר. אלבין הרי אספה סביבה צוות שחקנים מקצועי. אבל אפילו הקסם של ניר לוי לא מצליח להחזיק סביבו את הסרט הדלוח, על תסריטו המשעמם, והדיאלוגים המשמימים במקרה הטוב, והמגוחכים במקרה הרע.
בעיה מוכרת של סרטים ישראליים הן השתיקות. כל סרט ישראלי כולל בתוכו שתיקות ארוכות ודרמטיות. זה עובד פעם אחת, אבל כשזה נעשה תחביב של היוצר הישראלי, זה נמאס. בסרטה של אלבין, לעומת זאת, אין אף שתיקה. וחבל. אולי היה עדיף לו היו שותקים שם מדי פעם. היו חוסכים לנו ולהם מעט סבל.
אלבין שילבה במהלך הסרט את המוטואים שלה - קלישאות אחת אחת, ובראשן, האמירה שנשמעה פעמיים(!) ברצף - "מי שמפסיק לקוות - מפסיק לחלום, ומי שמפסיק לחלום - מפסיק לחיות". כשאדם כגליה אלבין מרים סרט שכזה, ניתן לצפות לכמויות ניכרות של הומור עצמי, להמון ביקורת עצמית על העובדה שאדם מככב בסרט שכזה אך ורק משום שהוא יכול להרשות זאת לעצמו. אבל אלבין רחוקה מרחק עצום מכל הומור שכזה. אין סצינה אחת בסרט שלא נועדה להלל את גליה אלבין, אשת עסקים וסופר־וומן פארט־טיים. אה, סליחה, את דנה רובין, כמובן, לא את גליה אלבין (שבביתה שבכפר שמריהו צולם הסרט, אבל מה זה משנה?).
בכל זאת, נדמה שגלילה רון־פדר, התסריטאית, הצליחה להשחיל פנימה, אל תוך התסריט, איזו שורה אחת של ביקורת. מכיוון שהסרט מספר (כמה מקורי) על הפקה של סרט דומה (רק ששם, בסרט הפנימי, אשת העסקים לא יזמה את הסרט, אלא התבקשה לשחק בו), הרי שהשורה שהושמה בפי בתה הוירטואלית של אלבין, על כי התסריט "לא ממש טוב", יכולה להתפרש כהתמרדות זוטא של התסריטאית המכובדת. אולי היה לה קשה לוותר לגמרי על האינטגריטי שלה כיוצרת, ואת ההומור העצמי שאלבין לא אפשרה, היא לקחה על עצמה.
נותרה, אם כן, שאלה אחת מורכבת - למה, בעצם, מצאו אנשי ערוץ 2 לנכון לשדר את התועבה הנ"ל? הרי גם המפרסמים, כפי הנראה, לא ציפו לרייטינג גבוה. שלושה מקבצי פרסומות קצרים מהרגיל במהלך שעתיים? לא הייתה פה התלהבות גדולה. גם ההצלחה האדירה בסינמטק הייתה צריכה לנבא רעות לקברניטי הערוץ. האם גם כאן חבילה נאה של שטרות פתרה את הבעיה? או שמא במקרה זה היה מספיק לנצל מעט קשרים, גם בלי שמזומנים יאלצו לעבור מחשבון בנק אחד למשנהו?
מה עשינו שזכינו לפרסומת הארוכה עד אין קץ הזו ל"גליה אלבין, האישה ופועלה"? בין הפותרים נכונה יוגרלו תשעה שקלים לשם השתתפות בשעשועון "הפיתוי".
טוב, ידידי, אני נוטש אתכם. בשבוע הקרוב אני אשהה בחו"ל, ואת מקומי יתפוס העורך לשעת חרום, טל כהן. שבוע לאחר חזרתי שוב אנטוש את משמרתי ואפקידה בידי טל, כמו גם בידיו הנאמנות של עורך מגזין האגודה למד"ב ופנטזיה, ניר יניב, שהסכים לסייע בעת העדרותי. כמובן שאפשר להמשיך לשלוח מאמרים ושאלות לכתובת הדואר של העורך, ומחליפי ידאגו לטפל בכל פניותיכם.
היו שלום, וקריאה מהנה.
|
קישורים
טיסות לחו"ל - מאמרו של אילן ירוחם ב"מגזין במה"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש