 |
מבוא לספר ''הרהורים על השואה'' מאת פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל ומחשובי ההיסטוריונים של השואה.
הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם בשיתוף עם מכון בן גוריון.
|
|
| פילוסופיה ומוסר • יהודה באואר • יום ה', 1/5/2008, 0:54 |
|
 |
|
אין זה עוד ספר על תולדות השואה. זהו ניסיון לבחון מחדש נושאים וקטגוריות חשיבה הנובעים מתוך ההתבוננות והעיון באירוע גורלי זה בתולדות העם היהודי והאנושות. אמת, אני נסוג לפעמים אל תוך דפורמציה מקצועית של ההיסטוריון, וממקד את המחקר שלי בניתוח של פרשיות מפתח שיש בהן משום הדגמה של כמה מן ההדגשים הכלליים יותר שבכוונתי להבליט. אבל לניתוחים אלו של פרשיות מפתח יש עוד צידוק. שני דברים מוטלים להערכתי על ההיסטוריון ובייחוד בבואו לעסוק בנושא הזה: האחד – לחקור ולנתח; והאחר – לזכור שיש לספר סיפור, סיפור העוסק בחייהם של בני אדם. לפיכך, היסטוריון אמיתי הוא גם מי שמספר סיפורים (סיפורי אמת). אין פירוש הדבר שיש להתעלם ממסמכים היסטוריים ולהימנע מפירושם – כל מי ששמע את ידידי ראול הילברג מבטא את המילה d-o-c-u-m-e-n-t אכן יבין למה אני מתכוון – אבל תפקידו של ההיסטוריון גם לשמש מורה, ומורים צריכים לזכור שתלמידיהם, והם עצמם, אינם שונים מן האנשים שעל אודותם הם מדברים בספּרם את ההיסטוריה שלהם. מכאן הצורך לספר מעשים שהיו; מכאן העדויות שיש להביאן מפעם בפעם; מכאן הסיפורים שבמסקנה הכללית המפורטת בסוף הספר הזה.
האם באה השעה שההיסטוריון יציג את השואה בשלמותה או לפחות מזווית אחת רחבה מתוך זוויות אפשריות שונות? אכן, כן. שורות אלו נכתבות בראשית שנת 1999, לאחר כמה שנים של התפתחות רדיקלית בהבנת אירועי השואה מצד היסטוריונים וסוציולוגים, ובייחוד מצד דור החוקרים הצעיר. אנחנו, ההיסטוריונים ומספרי הסיפורים, בילינו במרתפים כדי לחפש עובדות, התפתחויות, קשרים, הקשרים. עדיין אנחנו שם ונהיה שם עוד זמן רב מאוד. אנו רועדים מהתרגשות ולעתים קרובות אוחזת בנו פלצות לנוכח גילויינו בארכיונים ושמיעת סיפורי עדות. לא פעם אנו מבקשים לברוח למראה התהום הנפערת לפנינו חדשים לבקרים. אבל עלינו לגבור על הפיתוי הזה, שהרי עלינו לספר את הסיפור. לפעמים עלינו להתבונן בשואה מזווית היכולה לחשוף לפנינו מראה רחב יותר. העצים אכן חיוניים, אבל לא פחות מזה היער כולו.
הרעיון נבע מאילנה, רעייתי, כשם שרוב הדברים הטובים בחיי נובעים ממנה. "מדוע אינך מאסף את מקצת המאמרים ופרקי הספרים שכתבת ב-15 השנים האחרונות, למשל", אמרה. רעיון מצוין, חשבתי, והתיישבתי לערוך מבחר מהם. המסקנה – אין זה בא בחשבון. עלי לבחון מחדש כל מה שכתבתי מעולם, ועלי לשכתב הכול – לא! עלי לכתוב הכול מחדש. עלי לשאול את השאלות הגדולות ולקוות שאגיע לתשובות שלא יהיו דלות מדי. לפעמים שוב לא נראו בעיני דברים רבים שכתבתי בעבר; ממצאים חדשים פתחו אופקים חדשים, ולאו דווקא קלים יותר לעיכול. ככל שידעתי יותר, דומה שהרגשתי מחויב יותר להראות ענווה.
השואה הייתה רצח עם, רצח עם מסוג מיוחד, שלא היה לו תקדים. בעשורים האחרונים נתגלתה תופעה מדהימה: השואה הייתה לסמל לרוע ולזוועה במה שנקרא, שלא במדויק, התרבות המערבית, ונראה שתודעת הסמל הזה נפוצה בעולם כולו. מוזאון ליד הירושימה יוחד לאושוויץ; אוניברסיטה בסין תרגמה לסינית סיכומים של ספרות על השואה. כשמבקשים למצוא מקבילה ל"טיהור אתני" בבלקנים, אין משווים אותו עם רצח המונים במקום אחר בעולם, אלא עם השואה, ואין מהרהרים אם אנלוגיה שכזאת אכן עומדת במבחן הביקורת או לא (והתשובה היא "לא"). כל חודש כמעט מופיעים ספרים חדשים, סרטים, יצירות מוזיקליות, מחזות וכיוצא בהם, הקשורים בשואה. העיתונות, הרצינית והרצינית פחות, מייחדת מקום נרחב לנושאים הקשורים בשואה. פוליטיקאים מזכירים אותה בהתמדה. תעשיית הטלוויזיה מייצרת תכניות מסוגים שונים, ובעיקר תכניות דוקומנטריות ושיחות אולפן ומשדרת אותן לעתים קרובות. מדוע?
התשובה, לדעתי, נעוצה בעובדה שהשואה הולכת וחודרת יותר ויותר להכרתם של בני האדם בתור אירוע חשוב עד מאוד לאנושות. השואה היא רצח עם, ומן הדין להשוותה עם מקרים אחרים של רצח עם; הפן האוניברסלי הזה בהשוואה מן הראוי שיעמוד לעיני כול, מקמצ'טקה ועד טסמניה ומפטגוניה עד מפרץ הדסון. אבל זהו רצח עם קיצוני, בעל אפיונים שאין להם אח ורע בהיסטוריה ועד עתה גם לא היה כדוגמתו. ויש שראו עוד יסוד: השואה פגעה באחד הקיבוצים המרכזיים באזור שהתקיימה בו הציוויליזציה הנוצרית־המוסלמית: ביהודים. אין ספק שתרבותם של היהודים, שינקה מן הסביבה המזרח תיכונית המקורית, הייתה מכרעת בהתפתחותה של התרבות המערבית. ייתכן שבשל כך הייתה השואה לסמל של רצח עם, של גזענות ושל שנאת הזר, וכמובן – לסמל האנטישמיות; אבל העובדה שבשולי השואה היו גם מצילים, יש בה משום תקווה שמעשי רשע אלו אינם בלתי נמנעים, שאפשר ללחום בהם. התוצאה של כל אלה היא תחילתו של שיתוף פעולה בין־לאומי לחנך אנשים רבים ככל האפשר – להזהירם ובו בזמן להפיח בהם תקווה ראליסטית לשינוי כיוון ביחסים שבין בני האדם. העובדה שהשפעתה של השואה רק מתחזקת כל העת – ולא נחלשת – היא מניע עיקרי בכתיבת הספר הזה.
אני היסטוריון יהודי החי בקרב יהודים במדינה יהודית; עלי להביא בחשבון את התנאי המוקדם הזה. החברה היהודית בישראל והקיבוצים היהודיים בכללותם הם חברות פגועות. עתה, דורות אחרי האסון, מחלחלת להכרה העובדה ששליש מן העם היהודי נרצח בלא שתהיה לכך סיבה פוליטית, כלכלית או צבאית. הכרת האבדן הזה חלחלה אל תוך הקיבוצים האלה, אבל סיבותיו אינן ברורות ויש פחד שהדבר יישנה. מאחורי העובדה הפשוטה של ההכרה הזאת רוחשת ההתמרדות נגדה שלא מדעת, הרצון לחפש פיצוי, להפיק לקחים – בדרך כלל פרועים. פוליטיקאים ישראלים משתמשים בשואה למטרות פוליטיות, לפעמים אפילו בלא שייתנו על כך את דעתם. יש בקרב אנשי הימין הפוליטי הרואים בערבים נאצים (את עראפת שהתחפר בביירות ב-1982 השוו להיטלר שישב בבונקר בברלין). יש בקרב אנשי השמאל המאשימים את צה"ל בגדה המערבית הכבושה שהוא מעין ורמכט גרמני בשטחים כבושים. פוליטיקאים יהודים מאשימים זה את זה באנטישמיות ומשווים מפלגות יריבות למפלגה הנאצית.
הזוועה הזאת חדרה גם לתחומים אחרים: אדם שנעצר בידי שוטר תנועה מוחה נגד "שיטות גסטפו". רב ראשי אמר פעם שמה שעושה התנועה הרפורמית ליהדות יכול להשפיע על העם היהודי יותר מן השואה. בספרות, בתאטרון, במוזיקה, ובטלוויזיה מזכירים את השואה, לא תמיד אזכור רלוונטי, ובעיתונים כמובן כמעט לא עובר יום בלא מאמר או ידיעה על השואה – וזאת יותר משישה עשורים לאחר שזו התרחשה. לעתים נשמעות קריאות, אף מניצולים, לחדול מן העיסוק הזה, מן הספקולציות, מן הניצול לרעה, מן ההשוואות המופרכות – אבל בלא הועיל; הטראומה חזקה מכל דברי התוכחה הפתטיים.
הדרך היחידה שבה נוכל להתמודד עם הטראומה היא להתעמת עם העובדות, לשקול אותן, לעשות מה שהעם היהודי לא יכול לעשותו בזמנו: לשזור את השואה אל תוך הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. תחילה עלינו לעשות זאת באמצעות האבל, האבדן. מיליונים מקרב הנספים עלו בעשן המשרפות ונקברו בבורות ירי אלמוניים, ואין בתי עלמין שבהם נוכל לערוך טקסי זיכרון. יש למצוא דרכים להתאבל; שאם לא כן, לעולם לא ימצאו הניצולים וצאצאיהם נוחם. השואה צריכה להיות חלק מחיינו, מהווייתנו בהווה ובעתיד, עלינו לתת לה פשר שלא היה בנמצא בעת שהתרחשה.
בעשותה כן, צריכה החברה היהודית להיפתח אל העולם, ובייחוד אל העולם הנוצרי, באשר הרוצחים ו"העומדים מן הצד" נטבלו בכנסיות בכוונה לעבוד אל המסמל אהבה, שהיה בן העם היהודי. השואה מעמידה לפני הנצרות והיהדות כאחת בעיה בסיסית, ומכאן המאמץ הנפתל והכושל לעתים – ועם זאת, האמיתי – של הכנסייה הקתולית וכנסיות אחרות להתמודד עם הנושא. ככל שתודעת משמעויותיה של השואה הולכת ומתחזקת, כן לובשת השואה – שוב – משמעות כפולה: טרגדיה יהודית ייחודית – ולפיכך גם בעיה אוניברסלית ממעלה ראשונה. בני אדם שהיו יהודים נרצחו בשל סיבה אחת ויחידה: משום שהיו יהודים. הרוצחים אף ניסו להשחית את צלם האנוש של קרבנותיהם – וכל בני אנוש חייבים לתת על כך את דעתם. אנחנו צריכים היום לטפל בטרגדיה היהודית כבטרגדיה אנושית כללית. בני כל העמים, אבל בייחוד היהודים ומי שמכנים את עצמם נוצרים, מן הדין שימצאו שפה שתאפשר להם להתמודד עם הנושא האוניברסלי הזה. האזהרה לאנושות כתובה על הקיר: היזהרו ולימדו.
הלימוד כאן מכריע, לא רק ליהודים אלא לכול, לילדים ולמבוגרים כאחד. כדי שהמאמץ החינוכי יעלה יפה אנו זקוקים לפוליטיקאים – כלומר לאנשים שנבחרים במדינות דמוקרטיות לא משום שהם יודעים דבר מה על השואה או על רצח עם, כי אם משום שהם מבטיחים להוריד מסים. יש ללמד תחילה את הפוליטיקאים – וזה יהיה תהליך ארוך – אבל לא תהליך שאין בו תקווה, אלא תהליך קשה מאוד שהצלחתו אינה מובטחת. לאו"ם יש "אמנה נגד רצח עם", אבל רצח עם הוא תופעה נמשכת והולכת. אנו זקוקים למשהו מעבר לאמנה. החיים על כדור הארץ נעשים צפופים יותר ונוחים פחות ופחות; מספר הנפשות עלי אדמות גדל והולך ואנו חסרים את המרחב סביבנו שבו נרגיש בנוח ונוכל להיות ידידותיים זה לזה. אנו זקוקים לכלים פוליטיים, בין־לאומיים, כדי להגביל לכל הפחות – ובעתיד אולי לבער – את הסכנה של טבח המונים הדדי.
לספר הזה יש אפוא מטרה פוליטית, במובן זה שברצוני לתרום לפעולתם של מי שאולי יעצרו – ואף יבטלו – מגמות רצחניות. רב מדי מספרם של בני האדם שנרצחו, ובאה השעה לנסות ולעצור את הגלים המאיימים להטביענו.
כל זה מתחייב מפרקי הספר הזה, גם אם אין הדברים נאמרים במפורש. ברור מאליו, עלי להגדיר את הנושא, לדון בפרשנויות החלופיות, ולאחר מכן להידרש לכמה מן הנושאים – מן הסתם לא לכולם. לפיכך אפתח בהגדרות ואמשיך בהיסטוריוסופיה ("היש הסבר לשואה?"), כדי להתעמת אחר כך עם הנושא המרכזי, כלומר השוואות עם מקרים אחרים של רצח עם. בעשורים האחרונים ניסו היסטוריונים וסוציולוגים חשובים למצוא הסברים כוללניים ומקיפים על השואה, ואנסה לנתח כאן את ניסיונותיהם של זיגמונט באומן (Zygmunt Bauman), ג'פרי הרף (Jeffrey Herf), גץ עלִי (Goetz Aly), דניאל גולדהגן (Daniel J. Goldhagen), ג'ון וייס (John Weiss) ושאול פרידלנדר (Saul Friedländer) בתחום זה, כדי לחדד את פרשנותי שלי. אינני בא לטעון שמה שיש לי לומר נכון יותר או מדויק יותר ממה שיש להם לומר; אנו חיים בעולם שבו פרשנויות מתחרות נאבקות על תשומת לבם של קוראים ומאזינים. גם אינני בא לטעון שאי פעם תיאמר המילה האחרונה בנושא הזה. הפירוש שלי הוא אחד מפירושים רבים. מן הדין שאחשוב שהוא משכנע; אחרים יכולים שלא לחשוב כך.
כדי להראות כיצד הפירושים שלי מתקבלים על הדעת, אציג נושאים שסבור הייתי שהם מעניינים או חשובים או מכריעים. עיקר הפירוש שלי מובא בפרק השישי ובפרק השביעי, שבהם אני דן בתגובותיהם של יהודים בימי השואה. אינני תורם לדיון, שהוא חשוב כל כך לעמיתי הגרמנים והאמריקנים, על תהליך קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית: מי נתן את ההוראה לרצוח את היהודים, אם נתן אותה מישהו, ומתי? ולא משום שאינני מעריך, חלילה, את חשיבותו של מאמץ המחקר האינטנסיבי והפורה הזה – הלוא גם אני שותף לו; ואני משתתף במפגשים וקורא את הפרסומים. אבל, ככלות הכול, מהי בעצם חשיבותה העיקרית של הדרישה־החקירה הזאת? אם נדע ביום מן הימים מה האופן המדויק שבו בוצע הרצח, מה יוסיף לנו המידע הזה? נדע מי, מה ומתי, אבל האם שאלנו את השאלה החשובה באמת: מדוע? לאחר שעמיתי יעמידו לעצמם את השאלה הזאת, וכמה מהם כבר עשו כן, השאלה שתבוא אחריה תהיה: מהו תפקידם של הקרבנות בסיפור הזה?
לעולם יהיו הקרבנות רבים יותר מן המרצחים. למעשה, האנושות כולה עלולה ליפול קרבן לאפשרויות ההרס בימינו. חובה עלינו לדעת מי היו הקרבנות בעבר וכיצד התנהגו קרבנות הנאצים, מה היה מטענם התרבותי ואם התנהגותם ומטענם זה הועילו להם בדרך כלשהי. אנו חייבים לדעת מה חשבו, כיצד הגיבו, מה עשו. שמא טמון כאן לקח, שמא יש בכך אזהרה, ואולי עידוד כלשהו. לפיכך אני מעדיף לעסוק בקרבנות היהודים של השואה – חשיבותם אדירה מן הבחינה האוניברסלית, וכמובן גם מבחינת הקיבוצים היהודיים בימינו. שני פרקים בספר הזה עוסקים אפוא בתגובותיהם של יהודים לרדיפתם באירופה הנאצית.
האם מחקרים בני זמננו בנושאי מגדר חשובים לחקר השואה? אני מנתח פרשיית מפתח אחת שיכולות להשתמע ממנה מסקנות בקשר לנושא כולו, מזווית ראייה יהודית ואוניברסלית גם יחד. ועוד: האם לתאולוגיה יש מענה כלשהו לשאלותינו? שוב, אני עוסק בספר זה בסוג של תאולוגיה יהודית – תאולוגיה נוצרית חשובה, מן הסתם, באותה מידה, אבל את תרומותיה מן הדין שיבחנו הבקיאים בה. ובהמשך נשאלת השאלה בדבר ניסיונות ההצלה, ואני בודק פרשיית מפתח אחת שבאה לזרוע אור על גישתי. לבסוף – הנושא הטורדני של השפעת השואה על הקמת מדינת ישראל – לכאורה שאלה מקומית, אולי יהודית גרדא, אבל למעשה זו שאלה אוניברסלית: אני בוחן את השפעתה המידית של טרגדיה שנחתה על העולם הכללי והיהודי, מיד לאחר שזו התרחשה.
לאחר היסוסים החלטתי לכלול בספר הזה, בתור נספח, את נאומי בבונדסטג הגרמני ב-27 בינואר 1998. אני מקווה שקוראי לא יאשימוני בחוסר ענווה. כללתיו משום שיש בו מעין תמצית של כל מה שיש לי לומר על הנושא. לסיפורים שסיפרתי שם נודעת עוד משמעות: אני עצמי, מספר הסיפורים, לא הייתי באירופה בימי השואה; הורי השכילו להימלט משם ב-1939 ואני גדלתי בארץ־ישראל המנדטורית; כאן ביקרתי בבית הספר ושיחקתי כדורגל בשעה שקרובי והיהודים האחרים בביתי הקודם נרצחו. למדתי בבריטניה, השתתפתי במלחמת העצמאות ועוד בכמה מלחמות. לחקר השואה הגעתי משום שרציתי להיות היסטוריון של יהודים. למרבה הצער הייתה השואה – ואת זאת הבנתי חיש מהר – האירוע המרכזי בהיסטוריה היהודית המודרנית ואולי בהיסטוריה היהודית בכלל. כששחתי לידידי ורבי אבא קובנר המנוח – ניצול שואה, משורר ולוחם – כי ההבנה הזאת מעוררת בי פחד, השיב לי קובנר כי הפחד הזה הוא בסיס מצוין לחקר השואה. נאומי בבונדסטג הוא אפוא סיכום ומסקנה של הניסיון הזה לבחון מחדש את השואה. ואני עדיין מפחד.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש