 |
|
תרבות העבודה המאומצת בענף ההיי-טק משמשת לאנשים רבים תחליף לחיים האמיתיים. הרהורי כפירה על משמעות המושגים ''לויאליות'', ''אמונה'' ו''חיים טובים''
|
|
| חברה וכלכלה • חיים חנן שפיר • יום ב', 24/3/2008, 15:27 |
|
 |
|
| כיכר ברחוב הברזל, אזור תעשיית היי־טק מרכזי (צילום: NdV) |
|
לאחרונה נתבקשתי לייעץ לקרוב משפחה שבנו משתחרר מצה"ל, האם ללמוד או לעבוד, ואם לעבוד – האם לבחור בקריירה בהיי־טק או בעבודה זמנית עד לסיום התואר. לשם כך עצרתי, הבטתי ימינה ושמאלה, חשבתי וכתבתי. יש משהו כאוב במה שאני עומד לומר כאן, שהרי מדובר בהרהורי כפירה סובייקטיביים של מי שנמצא בתוך בטן הלוויתן.
בעולם הזוהר הקרוי "חברות היי־טק", אין רבים שיודו בקול שהיו מעדיפים לעשות משהו אחר. אין רבים שיודו שאין משמעות ל-12 שעות הערות שלהם, במסגרתן הם נותנים את הנשמה לחברה מסחרית בע"מ. הפרדוקס הזה בין הקיים לקיום גורם לאנשים לשנות את עמדותיהם, ויותר גרוע - את ערכיהם. אני רואה את עצמי כנטע זר בענף הזה, אבל מאמין ויודע שיש עוד רבים שנושאים בעול הזה למען פרנסה. ואולי הם פשוט לא מכירים דרך אחרת.
כשרק הגעתי לחברה בה אני עובד, עברתי חפיפה בת שלושה ימים אצל הבחורה שעבדה לפניי והתפטרה. תוך כדי עבודה התפתחה שיחה ומסתבר שגם לה היה חלום: היא בכלל רוצה לעסוק בצורפות. קולגה אחר שלי רואה עצמו כחבר אקדמיה בפיזיקה, חבר ממקום העבודה הקודם רוצה לעסוק בעריכת דין, השלישי רוצה לעבוד עם חיות, הרביעי לכתוב - והרשימה נמשכת.
מן העבר השני אני רואה כאלה שהעבודה היא השריון שלהם, אנשים שלא כל כך טוב להם בבית ויש להם משכנתא לשלם, מריבות עם האישה ושכנים טורדניים, הילדים קצת זרים להם והם חשים חוסר שקט כללי. עבורם נמצא הפתרון: יש עבודות בחו"ל ועבודות בלילה, יש פקקים שצריך לצאת מהבית לפניהם (עדיף בשש בבוקר) ויש פקקים שחייבים לצאת הביתה רק אחריהם (עדיף אחרי שבע בערב), יש עבודה מול צוותים במדינות שלוח הזמנים שלהן שונה, יש עבודה באתר של לקוח ועבודה שחייבים לסיים היום, בעצם אתמול. למעשה, כל כך הרבה עבודה יש בעולם... ריבונו של עולם, מאיפה האבטלה הגיעה?
עובדים אחרים בענף מסונוורים מתנאי ההעסקה שלהם, מאוהבים בחדרי הכושר ובקפיטריות, משועבדים להחזרי ההוצאות על טיסות ומעריצים את רכב החברה שלהם. מסנוורים כל כך עד שהם מתקשים לראות שכל אלו מיועדים בסך הכל לטשטש את הגבול בין החיים הפרטיים לסינתטיים; טשטוש המעמיד בסכנה את חיי המשפחה, חיי הפרט וחיי הנפש, וגורם להם להותיר מאחור "יתומי ואלמנות היי־טק".
אני לא יודע אם אנשים מעוורים את עצמם בפועל או פשוט מאבדים את היכולת לראות את מה שלא יפה בסביבתם. לעיתים נראה לי שחלקם נעשים שטוחים יותר, פחות עמוקים ממה שיכלו להיות. אנשים שמתאימים את עצמם לתת־תרבות ארגונית סינתטית. נשרכים שנים על גבי שנים מתוך ניסיון להגשים את המטרות של החברה בה הם עובדים – מטרות מסחריות שמשתנות כל הזמן ומותירות אותם ריקים ורדופים. אני לא רוצה שעל הקבר שלי יהיה כתוב "כאן קבור האיש שקימפל באחת בלילה את התיקון לקוריאנים, שהציל את עסקת הענק והכניס הרבה כסף לחברה".
נוצרה אצלנו תת־תרבות, עם טקסים, סמלים, מונחים ושפה. עם ביטויים כמו "לויאליות לחברה" (company) או "אמונה במוצר" – ביטויים שמשקפים ערכיות־לכאורה או דת זולה. לדעתי זה מעורר חלחלה: האם ה"אמונה" במוצר תיתן לי כוח נפשי? האם ה"לויאליות" לחברה היא הדדית? ואיפה השפה העברית? מה זה "לויאליות"? נמאס לי לשמוע ש"לא משנה מתי באת, מסתכלים על מתי אתה הולך". מי מסתכלים? מי זה "הם"?
אתמול הראה לי קולגה תמונה של הבת שלו. אני לא יודע איך קוראים לה, כי מה שהיה חשוב לו היה להראות לי את הרזולוציה המעולה של המצלמה החדשה שלו. במשך ארבעה ימים הוא השווה מחירים והחיסכון היה אדיר - כמעט עשרה שקלים. אני לא חושב שהוא אדם רע, אני חושב שהוא משקף את התרבות הזו. תרבות פרדוקסלית של צרות עין; תרבות בה לאנשים בני ארבעים חשוב להיות בעלי קונסולת משחקים, אוזניית BlueTooth, טלפון נייד שנראה כמו חללית, והכל חייב להיות הכי זול. וכל הזמן מעירים להם: "תעבוד, תעבוד קצת, מה זה, יום קצר היום?".
הטובין טובין הם, ואינני מתלונן חס וחלילה על המסעדות או על חדר הכושר שלי. אני רק רוצה להגיד שיש משהו מעבר לזה. יש משמעות יותר גדולה מלבהות במסך כל היום ולנסות להרוויח עוד שלושה אחוזים בבורסה. יש לנו יותר מה להציע אחד לשני מהשוואת מחירים של נגני MP3, יש אהבה יותר גדולה מתלוש בונוס למסעדה.
מאז ימי הבועה, כל מי שאומר שהוא עובד במחשבים מקבל ממי שאינו נמצא שם תגובה ארסית וצרת עין, משהו בסגנון של "היי־טק – אתה חי טוב, אה?" בלי להבין שהוא וגם הוא באותו צד של המשוואה. בלי להבין שכשלוקחים ממך מס פרוגרסיבי אתה יותר דומה לשכן שלך ממה שנדמה לך, גם אם הוא ספרן באוניברסיטה. אולי הוא אפילו נהנה יותר מסביבת העבודה שלו ממך, למרות שיש לך חדר כושר, שהרי לא קמת מהכיסא כבר חודשיים. בנוסף, הילד שלך לא יודע שאתה אוהב אותו בזכות התמונה שלו שתלויה אצלך בקיוביקל. הוא אפילו לא יודע שאתה מסתכל עליו כרגע.
את כל אלה צריך לקחת בחשבון. לא כל הנוצץ זהב הוא.
|
קישורים
תת־תרבות הספר "מהנדסים תרבות"
"עבדות מודרנית" העבודה בהיי־טק על פי משנתו של מרקוזה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש