 |
|
על אהבה סגולה ועל לוחם חופש אפריקאי. מדור חדש באייל הקורא.
|
|
| ספרים • יואב ברוייר • יום ד', 21/11/2007, 23:30 |
|
| |
כמו חלום סגול / עדי אופנהיים, הוצאת גוונים
לרומן הביכורים הזה יש עלילה שההבטחה הנלווית אליה רבה. בחורה אחת, בעלת הופעה מצודדת, יצר הרס עצמי והתנהגות בלתי מובנת. שלושה גברים מתאהבים בה, כל אחד מסיבותיו הוא, ולכל אחד היא מחזירה אהבה באופן שונה. על פניו, זוהי עלילתו של "כימים אחדים" למאיר שלו. אבל... איזה הבדל.
שלושת הגיבורים הם יוני הבחור הטוב והרגיל, אריאל הנער החוזר בשאלה ואריק טיס־הקרב־בדימוס החי בעולם שנוצר מאכזבה ומאלצהיימר. הפרק הראשון, כשמונים עמודים, מתואר מנקודת מבטו של יוני. ניסיתי לחשוב מה היה נשאר מפרק זה אם היו מושמטים כל העמודים בהם מוזכרים שדיים. כנראה שהיה נותר בידי קונטרס דקיק בן תריסר עמודים. אגב, הם תמיד גדולים. הרהוריו של יוני, סטודנט לרפואה, על החיים, האהבה, העולם וכל השאר, מתאימים ברמתם לילד בגיל ההתבגרות. הפנטזיות שלו פלקטיות, סטריאוטיפיות, ובעיקר משעממות את הקורא. זה האחרון חש רווחה של ממש משמסתיים הפרק הראשון ואנו מגיעים למשנהו, זה העוסק באריאל.
הפרק השני מאפשר לנו להכיר את עולמו של אריאל. גם הוא, הפלא ופלא, נתקל כל הזמן בשדיים גדולים. גם חברו הטוב, נחשון, אוהב אותם כאלה. גם לחברתה הטובה של הגיבורה יש שדיים עצומים. אני סבור שהעיקרון הובן. מתקבל הרושם כי עדי אופנהיים לא הצליח להפריד בינו לבין גיבוריו וכך דומה שהם לוקים כולם במערך העדפותיו האישיות.
למרות האמור, הפרק השני חי יותר מן הראשון ואף נוגע ללב. התלבטויותיו של אריאל ועצבונו ברורים לקורא וקל להזדהות עם דמותו המיוסרת. הכתיבה עצמה קולחת ובנקל ניתן לצלוח את הכתוב. כל זאת, מבלי להעמיס מטען עודף על בלוטת הדמע או על האינטלקט.
כשאנו פוגשים בגיבור השלישי, אריק, הספר מנסה לתאר מבנה רגשי של מי שטעם חייו ניטל ממנו. של אדם שכל גדולתו נמוגה באחת והוא מפנטז על תהילת ימי עברו. מבנה כזה, בשילוב פגיעה בזיכרון, הוא כר פורה עבור כל סופר, כמעט. אופנהיים שם בפיו של אריק מונולוגים ריקים וחלולים ומהלך שעמום על קוראיו. אריק מבולבל ואינו זוכר את משפחתו כשהדבר נוח למספר, וכשאין זה נוח הוא הופך לבעל זכרון מופלא. ניכר כי הכותב לא החליט אם להשתמש בו כאביזר במה, כדמות טרגית או כמשל. הוא מנסה את כולם, ונמצא מאבד הן את האמינות והן את העניין.
יש בספר כמה נושאים שבהם אני עצמי חסר הבנה. הפירוט המופיע בנוגע אליהם עשה עלי רושם אמין ואני משער שהם מדוייקים. נושאים אלה הם מכבי תל אביב ואומנות הטיסה בפנטום. על אלה לא אחווה דעה ולא אשפוט. סביר כי הסופר מבין בהם די הצורך ודבריו נאמנים עלי. לעומתם נושאים אחרים המופיעים בספר מעידים על בורות עמוקה ומשרים חוסר אמינות מרגיז. ביניהם ניתן למנות אלצהיימר, עשיית סקס ולימודים סטודנטיאליים.
לסיום המלצה לקוראים הפוטנציאליים: אל תקראו את עשרים העמודים האחרונים. סביר כי אם תגיעו עד שם תתעלמו מדבריי אלו, אך ראו הוזהרתם. מצולות הקיטש עמוקות מכפי שניתן לשער והספר צולל אליהן בלי לחוס על חולי לב, ילדים ונשים בהריון. על אחריותכם.
מטיגארי / נגוגי וה ת'יונגו, תרגום: מורן ביקל, הוצאת בבל
הספר מספר את סיפורו של לוחם חופש אפריקאי, מטיגארי מא נג'ירונגי.
מלחמתו היא בכובש האימפריאליסט ובמקומיים המשתפים עימו פעולה.
מטיגארי יוצא להתקומם מול העוולות הנשקפות אליו מכל עבר: האיכר רעב, הבנאי ללא קורת גג והחייט עירום. תביעתו התקיפה לחירות ולשוויון מולידה תנועת התקוממות עממית.
חולשתו הבולטת הראשונה של הספר היא הרדידות הפסיכולוגית. כל הקולוניאליסטים הם רעים וטפשים, כל לוחמי החופש הם טובים ואציליים. המסר הזה חוזר על עצמו פעמים אינספור. כמו אצל איין ראנד, להבדיל, אין גווני ביניים. הלנו אתה,אם לצרינו, הקולוניאליסט אתה, או אפריקאי גאה ומשחרר?
חולשתו השניה של הספר נעוצה בשממון אותו הוא מפיל. ישנם משפטים המופיעים בספר הלוך וחזור, עשרות פעמים מבלי לשנות מילה. ניתן להיות סלחני אל החזרה העשירית, או העשרים במספר, אך השממון אינו פוסק.
כטיפות מים סבלניות על סלע, חופר המחבר את דרכו אל ראש הקורא, טיפה אחר טיפה בחדגוניות בלתי פוסקת. מחד גיסא, נותן הדבר לכתוב מקצב שירי, מעין פזמון חוזר בשיר מוכר. מאידך גיסא, מתקבלת תחושה שלמחבר לא היה מה לכתוב. סופרים גדולים הצליחו לקצוב הלמות תוף וקולות שירה לספריהם מבלי לחזור על מילותיהם עד לזרא. ניטשה עשה זאת לזרתוסתרא, נבוקוב ללוליטה וברוך נאדל שלנו ל"דרושים שני בריטים". אך לזאת יש צורך בכשרון ספרותי של ממש שנגוגי וה ת'יונגו לא ניחן בו. הפקודות "העתק" ו"הדבק" אינן אמצעי ספרותי, לעניות דעתי, אך המחבר חולק על דעתי.
חולשה שלישית ואחרונה, לדידי, נעוצה במשלים הרבים אותם ממשיל מטיגארי לשומעיו. עודף שימוש בהם הופך לחויה שאינה נגמרת. ממשיל משלים טוב עובר ממשל אחד למשנהו ומעמיק את אחיזתו בעולם הנמשל. בספר זה נתקל הקורא באוסף משלים שלכולם נמשל אחד: קולוניאליזם זה רע. אין אני מנסה לאמר כי הדיבור בלשון המשל הוא רע, אך יש לעשותו במידה ותוך התחשבות באינטליגנציה של הקורא. ההסטוריה זוכרת ממשיל משלים אחר, שהיה מוצלח הרבה יותר. משמאסו שומעיו בריבוי המשלים, הם הסגירוהו לרומאים, ואלה צלבו אותו. אכן, גורל הולם למי שאינו יודע מתי להפסיק. להבדיל מהנוצרי, משליו של מטיגארי משוללי חן ושפתם דלה.
לסיכום, הנושא הוא בעל פוטנציאל רב. הרקע של ארץ אפריקאית מוכת רעב, קניה למשל, נותן פתחון עט אדיר לסופר. המבנה האגדתי של דמות שהכל תוהים עליה, גם הוא עשוי היה להניב נפלאות. ובנוסף יש את העניין של הפרגון המיידי אותו קל לחוש כלפי סופר אפריקאי גולה, הלוחם למען שחרור עמו. הפוטנציאל רב וכקורא קיוויתי להתבשם מענבי הכתיבה של נגוגי וה ת'יונגו. לצערי, הוא עשה באושים.
במדור זה יפורסמו מעתה, אחת לחודש, סקירות קצרות של ספרים שקראתם. נשמח לקבל סקירות נוספות מעטם של קוראי האייל (על ספר אחד או יותר).
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש