מזה זמן מה עוסק אדמיאל קוסמן ביחסים שבין הגבר לאישה, בכלל וביהדות בפרט. הספר "מסכת נשים", שאף הוא חלק מעיסוקו זה, כולל חמישה שערים: החכמה הנשית, על אהבה מסירות ונאמנות, על תשוקה ויופי, מין וקדושה, ונשים בעימות עם גברים. הטקסטים שעליהם הוא מתבסס הם ברובם סיפורים רבניים ותלמודיים. לכל אחד מסיפורים אלה נותן קוסמן הסבר, ופירושים אלה מתגבשים בסופו של דבר לכדי תימה שלמה בנוגע לאספקטים שונים של יחסי גברים ונשים.
הספר "מסכת נשים" הוא חלק מסדרה. הספר הקודם שכתב קוסמן הוא "מסכת גברים", שעסק בדמות הגבר ובמושגי הגבריות והכוח בספרות היהודית. את הספר הבא בסדרה, "מסכת אדם", מתכוון המחבר להקדיש לקשר שבין הממד ההומני לממד הדתי.
לרגל צאת ספרו "מסכת נשים", הצגנו כמה שאלות למחברו:
מהו כרטיס הביקור שלך? מאין באת? לאן אתה הולך? איפה אתה נמצא עכשיו?
מאין באתי: מטיפה סרוחה.
ולאן אני הולך: למקום רימה ותולֵעה.
איפה אני נמצא עכשיו: בין ה"טיפה הסרוחה ל"מקום הרימה והתולֵעה". כלומר: בעולם הזה - זה שאלדוס הקסלי אמר עליו: "יש לי הרגשה שהעולם הזה הוא הגיהינום של פלנטה אחרת". ויחד עם זאת, האמת היא שעבודת חיי היא למצוא כאן את ההיפך: את טעם החיים, שהוא לדעתי ביכולת ליצור ולאהוב.
אתה עוסק במקביל בנושאים שונים – אקדמיה, כתיבת שירה, סדרת הספרים שהספר "מסכת נשים" חלק ממנה. איזה מהעיסוקים שלך קרוב ללבך ביותר? על מה לא היית מוותר בשום אופן? על מה היית מוותר בשמחה?
הסדר הקרוב לליבי הוא זה: הכתיבה שלי – היא זו שבה אני חי חיים עשירים יותר מכל עיסוק אחר. לצערי האקדמיה היא עבורי לא יותר ממקור פרנסה. גם הכתיבה האקדמית יכולה למלא אותי שמחה; הכתיבה החמורה הזאת, עם כללי ההפנייה שלה לספרות אינסופית קודמת מובנים ומקובלים עלי, אבל חוקיה הנוקשים והעיסוק האובססיבי בפרטים הקטנים כאילו רק אלו עומדים ברומו של עולם - ללא יכולת לשאת את העיניים אל שאלות החיים הגדולות – מתיש אותי.
לצערי הרב הכתיבה, שהיא המקום המרכזי בו היצירתיות שלי מתבטאת - 'נקברת' תחת גל עיסוקי באקדמיה ותחת אינסוף עבודה אדמיניסטרטיבית (כעת למשל, מחוסר ברירה, אני משמש כראש המחלקה ללימודי הדתות).
באשר לשירה: מעולם לא עסקתי בה. היא מתקיימת כאילו היא לגמרי מחוץ לעולמי. אינני חושב עליה ואינני מקדיש לה זמן. הכינוי "משורר" הוא כינוי מוזר בעיני ומעולם לא חשתי שאני "משורר". השירים באים, אני רושם אותם על פתקים, ולאחר מכן מעתיקם למחשב. פה ושם במצבים שבהם אני "נקרא" אל השירים – השירים עוברים רק קריאה (לפעמים מין קריאה בקול) שמתקנת אותם ב"דרך אוטומאטית", מאליהם. מעבר לכך אינני עוסק בהם כלל. לשמחתי מעולם לא התפרנסתי משום דבר הקשור לשירה ולא התקרבתי לשום חוג או קליקה של משוררים.
אדמיאל קוסמן
מהו תחום העיסוק האקדמי שלך?
באופן ספציפי, תרבות חז"ל והספרות הרבנית; אך אני עוסק בהשוואות של חומרים בספרות הרבנית לדתות ותרבויות שונות במתודות שונות ולצורך כך עושה שימוש בכלים אנליטיים שונים: חשיבה פילוסופית (כוונתי בעיקר לפסיכואנליזה ולגישות המיישמות אותה בחשיבה הפוסט מודרנית: לאקאן, דרידה, לוס איריגאריי, וכו'), חשיבה תיאולוגית (שבתחומה יש לי עניין רב מאוד במשנתו של מרטין בובר וביסודות התיאולוגיים של הדתות השונות: בודהיזם, נצרות, הינדואיזם ועוד) ובתחומים נוספים כגון מיגדר, חקר המיתוסים, חקר הסימבוליקה, ספרות ומשפט.
האם הוא קשור לכתיבה שלך?
אני משער שכל דבר שמעצב את העולם הפנימי שלנו חודר אל השירים, שהרי המשורר הוא אמנם - בסך הכל - ה"אם" היולדת את ה"יצורים" המכונים "שירים", ועם זאת: ב"רחם" שלו נקלטים בשיר גם אי־אילו מן ה"גֵנים" האישיים שלו.
מדוע הבחירה לכתוב על יחסי גברים ונשים?
מכיוון שהחיים במיטבם הם בעיקר "ארוס". הטענה הכללית המרחפת על כל ספָרַי היא אחת: ככל שנבין היטב יותר את כוח הארוס, את המתח שבין ה"גברי" ל"נשי", נוכל לחיות את חיינו יותר בעומק, יותר ביצירתיות, יותר בשמחה – וברמה הגבוהה יותר זה יוביל בני אדם לחיים שיש בהם הרבה יותר פתיחות לזולת ולחיבור אמיתי אל היסודות הדתיים של החיים.
במצבנו העכשווי בני אדם בורחים מן הארוס - או שהם חיים את הארוס ככוח "טמא" וזול שנושא אותם בעל־כורחם למחוזות שהם אינם רוצים בהם ואינם גורמים להם אושר. הדתות והאידיאולוגיות השונות לעומת זאת פיתחו משכבר הימים שנאה גדולה לכוח הארוס והעדיפו על פניו את התאנאטוס (כוח ההרס) - על כן מתמלא כל מוסד דתי ואידיאולוגי (כבאיראן של היום) בראש ובראשונה "רוח קרב" חדורת שנאה לזולת. כשבני אדם יבינו זאת הם ימלטו כמו מאש מכל מה ש"מארגן" עבורם את היסודות הרוחניים ב"מוסדות" - כפי שאדם שפוי בורח מאישפוז כפוי במוסד לחולי נפש.
בני האדם ילמדו שרק בדרך הקשה של החיפוש והחתירה האישיים לחיות חיי אהבה ויצירה – כל אחד על פי טבעו – ללא נוסחאות קבועות מראש וללא קיבעון של זהות כזאת או אחרת ("יהודי", "מוסלמי", "נוצרי", "ישראלי", "גבר" או "אשה") ניתן יהיה לחיות חיים מלאים שמחת "ארוס", חיים שמתמלאים ביסוד של האהבה לאחֵר באשר הוא, ושיש בהם נתינה אמיתית לזולת.
זהו תמצית הסוד של החיים הדתיים: הפתיחות לזולת , לשוֹנה ממני, ל"אחר" (בני אדם אחרים או ברואי הטבע) שאך ורק יחד עם ה"פגישה" במאור פנים עימם - זוכה האדם לפגישה של אמת עם שכינת האל.
מתוך ראיונות קודמים אתך ומתוך הספרים ניתן להבין שגבריות ונשיות הם לא בהכרח חלוקה דיכוטומית אלא יותר רצף. איפה אתה רואה את עצמך על הרצף הזה?
כמו בן (שאלוהים ברא עם הרבה טסטוסטרון) שהתגנב בחשאי לכיתה של הבנות - והוא סקרן מאוד להבין את תופעת הנשיות. (ואני מדגיש: בעיקר הנשיות ולא הנשים).
אתה אדם דתי ועבדת (או שאתה עדיין עובד) במוסד דתי. איך התקבל נושא העיסוק שלך שם? ובבית? איך התקבלו השירים שלך?
הדתיות שלי איננה ממוסדת, ואיננה בנוייה על פי שבלונות של "דתי", "חילוני", "יהודי" או "גוי". לעיתים זה גורם לתקלות קטנות עם ה"משפחה" במובן המצומצם והמורחב (הכוונה היא לתחושה שגם בציבור החילוני יש הרגשת "משפחתיות" ישראלית חזקה שלא מאפשרת להם "לעכל" את דעותי). אבל באופן כללי אינני תר אחר קרבות, ואני פשרן בכל מידה שהיא אפשרית לי לפי תפיסת חיי (כאדם שויתר ברצון רב כבר בגיל צעיר על כל "חוט שדרה" שהוא) עד כדי צמצום מינימלי ביותר של אפשרויות החיכוך הללו.
איך מסתדרת הכתיבה שלך עם האמונה שלך?
השאלה לא מובנת לי: כתיבת הספר הזה היא היא הביטוי הבולט ביותר של אמונתי הדתית.
האם כתיבת הספר יצרה קונפליקטים אמוניים או דווקא פתרה אותם?
כתיבת הספר הזה כמו קודמיו היתה כמובן תהליך של בירור רוחני, שאת תוצאתו הסופית פוגש עתה הקורא (שהוא במקרה זה גם אני) לפני עיניו.
קצת על שיטת העבודה: האם אתה קודם אוסף סיפורים ואז מנסה ללכד אותם לתיזות מוגדרות, או שהרעיונות כבר שם ואז אתה מנסה למצוא להן דוגמאות וסימוכין?
זאת שאלה טובה: לפעמים סיפורים מסויימים לוכדים את עיני, ואני חש שבקריאה צמודה אפשר לצלול איתם לעומק גדול, ואז הסיפור מוביל אותי בחליל הקסם שלו והכתיבה היא באמת רק "הליכה־אחריו"; ולפעמים ההארה של הרעיון נופלת לתוך ההכרה שלי (כמו בשירה) במין הבזק של "אינסייט" ותוך כדי נסיון להיאבק עם הניסוח שלה - עולה גם הרעיון להדגים את ההארה הזאת דרך סיפור מסויים. ולפעמים קורה שדבר מצטרף לדבר, ועיון בסיפור אחד מוביל מעצמו להשוואתו לסיפור אחר.
מה המקום של מדרשי השיר בספר שכולו אגדות תלמודיות וסיפורים רבניים? מדוע היה חשוב לך להביא אותם?
היה חשוב לי להדגיש שהקריאה לעומק בטקסטים המפעימים הללו איננה אפשרית רק בקלאסיקה היהודית הקדומה. הקשבה היא הקשבה - ואין זה משנה אם מקשיבים לישיש בעל נסיון חיים עשיר או לעול־ימים התועה לפי דרכו בשבילי האמת.
פרט לכך, מדרשי השיר הללו עוסקים אמנם בשני שירים מתוך הרפרטואר של השירה הישראלית המודרנית - אבל הם גם מתקשרים תוך כדי דיון לרקע המקראי שלהם; והנה כך, שוב חזרנו אל הקריאה בקלאסיקה היהודית.
ומה הפרוייקט הבא שבדרך?
הספר "מסכת אדם" – יעסוק בסיפורים שונים מן הספרות העתיקה ומן הספרות החסידית המאוחרת שגיבורם הוא דמות ה"מענטש", כינוי ביידיש לאדם אציל־רוח, שמבטא באורח חייו עדינות פתיחות לזולת; אידיאל חינוכי שהיה קיים בעבר בשטעטל היהודי ושנראה שחלף ועבר מן הארץ יחד עם השלילה של ה"גלותיות". הספר, כקודמיו, ינסה לרדת לשורשי התיאולוגיה והתפיסה הרוחנית שמסייעת ל"מענטש" לקבל את תופעות העולם ואת השוני של האנשים סביבו בסובלנות ובסבלנות.
איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?
אני מקווה מאוד שבחיים וביצירה.
|
קישורים
לוס איריגאריי מאמר ב"הארץ", אדמיאל קוסמן
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש