 |
לא לצייד המכשפות העיוור, כן לשינוי ולשאיפה לשוויון: מכתבו של משוחרר משירות.
|
|
| טור אישי • נועם י. • יום ב', 3/9/2007, 21:39 |
|
| |
שמי נעם, ואני אזרח ירושלמי בן 22. אני עוקב לאחרונה אחר התסיסה התקשורתית סביב נושא ההשתמטות משירות, ואחר הטוקבקים האלימים נגד התופעה, ומנגד אחר כאלה המזדהים עמה. בתור מי שהנושא קרוב ללבו וסיפורו כולל קצת מהכל, הרגשתי שאני מוכרח להשמיע את קולי.
ראשית, אתמצת את סיפורי – אני בן יחיד למשפחה שכולה. כשהייתי בן 16, אחי הבכור התאבד כשהיה קצין צעיר, בעקבות משבר אליו נקלע בשירות. עקב כך, נושא הגיוס היה עבורי טעון וסבוך. שירתתי כשמונה חודשים בתנאים פנטסטיים, קרוב לבית, ועדיין הרגשתי רע מאוד במסגרת זו, ולא מתוך פינוק. בפגישה עם קב"ן ביקשתי באופן ישיר שחרור, מבלי לשקר ומבלי להקצין דבר. הקב"ן הבין את מצוקתי, אמר שישחרר אותי ונתן לי שבוע לחשוב לעומק על הנושא, מאחר שההליך בלתי־הפיך. לאחר שבוע של התחבטות קשה ביותר, החלטתי שאני מוכן להסתכן באות הקין ולקבל פרופיל 21, על מנת להמשיך לשרת במסגרת אזרחית. וכך, לאחר שחרורי, שירתתי מעל לשנה במסגרת שירות לאומי (ש"ל), על תקן מטפל במעון שיקומי לילדים נכים. שירות משמעותי ומאתגר, הדורש אחריות ומסירות רבה, בהיקף עבודה גדול יותר מהמקובל במקום בו שירתתי בצבא.
אני מאמין שכל אדם בר־דעת מקבל את בחירתי, ולא רואה בי פרזיט אוכל חינם, אלא אזרח ממוצע – לא יותר מכך, אך גם לא פחות. הספין התקשורתי האחרון, ובייחוד הדמוניזציה הגורפת שעושים לכל הלא־משרתים, מאיים עליי, ומעורר בי חשש לגבי המשך דרכי כאזרח. אני לא רוצה להיות מופלה או מושמץ. אני אזרח ששירת בצה"ל, שוחרר מסיבה לגיטימית וכשרה, והתנדב לש"ל. נכון – קיבלתי פרופיל נפשי, סעיף שחרורי הוא "קושי הסתגלות למערכת הצבאית על רקע טראומה משפחתית". האם זה אומר שאני חולה בנפשי או תחמן?
כמובן שקבלה וסלחנות אוטומטיים כלפי כולם הן בעייתיות, מכיוון שיש הרבה מניפולציות וחוסר יושר. סובב אותנו הלך־רוח שמקדש את האינדיבידואליזם, ברמה שהיא מעבר לדאגה מוסרית לשלום הפרט, אלא גולשת למקום אחר – קידוש דרכם של חבר'ה המנצלים בציניות את מערך בריאות הנפש בצה"ל על מנת לקדם את חייהם. זאת, בעוד אחרים, שהיו גם שמחים לעשות כן, מחויבים לשרת.
ברור לכל שהצבא צריך לשחרר אנשים שאינם כשירים לשירות, או שהשירות פוגע בהם לעומק. תמיד יהיו כאלה שמזייפים ומשקרים, אך אוי לנו כחברה אם בגללם נעניש את מי שבאמת ובתמים אינו כשיר לעשות משהו. תופעת השחרור ההמוני של חילוניים האמורים לשרת (אני אפילו לא מתייחס לפטור הגורף לחרדים ולערבים) מתרחבת כל הזמן, ואכן נוצר כאן מצב של חוסר שוויון משווע ומקומם.
אין זה צודק שיש אנשים שמוצאים דרכים לקבל פטור משירות בחוסר יושר. תזכורת – גיוס חובה הוא חוק. אני לא פטריוט עיוור, אך חשוב לזכור שהכנסת לה אנו מצביעים בהליך דמוקרטי מאשרת מחדש את גיוס החובה בכל שנה. אנו עדיין לא חיים בדיקטטורת המטכ"ל, והצגת הדברים כך היא דמגוגיה. אלו צרכי המדינה, חובות בצד הזכויות – ממש כמו המסים בצד דמי האבטלה.
לא היה ולא יהיה שוויון מוחלט, ואין פתרון לכך, אבל יש דרכים לצמצם את הפער. אני רוצה לנפץ מיתוס – "הימים ההם, בהם כולם היו משרתים ותורמים" לא היו מעולם. רק היקף התופעה השתנה. לאחר מלחמת העצמאות, בה לחם סבא שלי, הוא הופתע לגלות, שהרבה מהחבר'ה שלו (בעיקר מתל־אביב, אגב), פשוט התחמקו משירות, סתם כי "לא התאים להם".
יש אנשים שמקבלים פטור (בין אם לגיטימי ובין אם לאו) ולא שוקלים אפילו להתנדב לש"ל. זאת, משום שחוסר השוויון בינם לבין בני גילם המשרתים (בין אם בשטחים או בקריה, בין אם במוקד לנפגעי תקיפה מינית או בסיוע לחולי סרטן) פשוט לא מעניין אותם. אם כל מי שלא משרת בצה"ל (אך מסוגל לש"ל כלשהו) יחויב בש"ל, יצומצם כמעט לחלוטין הפער הצורם שנוצר. נכון שקרביים ימשיכו להרגיש שהם נדפקים, ובצדק; הם צריכים לקבל תגמול הולם על הסתכנותם בלי קשר לעניין.
תמיד היו ג'ובניקים וקרביים, זהו טבע הצבא וזה מקובל. תמיד יש מישהו עם תנאים טובים ומישהו ש"טוחן שבתות". כך גם בש"ל – ישנם תפקידים שהם עולם ומלואו של מסירות ואחריות, ויש תפקידים שאינם כאלה. אבל זו תקופת שירות בעלת דרישות מסוימות, והיא יותר שוויונית מכלום. חשוב לדעתי שהש"ל יהיה בתחום הרווחה, הבריאות, החינוך או הביטחון, ושיהיה בהגדרתו א־פוליטי. אם יאפשרו שירות ב"בצלם", למשל, לסרבני־צעצוע (שממציאים פטור בריאותי בגלל הכיבוש), או ב"מועצת יש"ע", למשל, לסרבני־צעצוע אחרים (שממציאים פטור בריאותי בגלל הגירוש), זה יהיה נורא – גרוע יותר מכל השתמטות שהיא, לדעתי.
השבוע התחלתי ללמוד קורס באוניברסיטה, וצרם לי מאוד לגלות שרבים מחבריי לספסל הלימודים סיימו את לימודי התיכון שלהם לפני חודשיים. אם אותי, כאחד ששירת פרק זמן מקביל לזה של חיילת, זה מרגיז שהחבר'ה האלה כעת רצים לעבר התואר, תוך זלזול מוחלט באחרים, אני יכול רק לנחש כמה זה מרגיז חייל ששירת שלוש שנים בתנאי סיכון. עם זאת, אני מקפיד שלא לראות בהם אוטומטית אנשים שהם "לא בסדר", ולו בגלל שקיימת אפשרות שלאחד מהם יש חלילה סרטן, או בעיה גופנית או נפשית אחרת, שמונעת ממנו שירות כלשהו, ושהיא בעיקר לא ענייני.
לכן אני מציע רעיון פשוט: יחולקו שני פטורים משירות - פטור משירות בצה"ל, המחייב ש"ל, ופטור גורף משירות. הראשון יהיה פטור כמו רוב האלה המחולקים כיום – כזה המעיד רק על חוסר יכולת (שנשארת חסויה ופרטית) לשרת בצבא, ויחייב ש"ל ע"פ חוק. דבר זה כבר ישנה את מעמדם ממשתמטים למשרתים, ויצמצמם את חוסר השוויון. יהיה צורך כמובן במערכת מיון, בקרה ותפעול ממוסדת ומסודרת יותר של השירות הלאומי, שכיום מסתמך בעיקר על הנכונות והיושר של מתנדביו.
הפטור השני יפריד בין כאלה שמסוגלים לשרת בש"ל (הרוב הגדול), לבין כאלה הסובלים מבעיה קשה, פרטית וחסויה. פטור זה יהיה שמור למי שאינו מסוגל לשרות כלשהו – הכוונה ללוקים בגופם או בנפשם, שעל זכויותיהם, כבודם, ופרטיותם יש כמובן לשמור, ללא קשר לשחרורם (המוצדק).
נכון שגם במצב זה תמיד יהיו זייפנים, שיבחרו בש"ל קל משיקולי פינוק, וגם כאלה שיוציאו פטור מהכל וידפקו את השיטה כולה, אבל בודדים כאלה תמיד יהיו בכל תחום, ואין דרך סבירה ודמוקרטית להעלים זאת לחלוטין. זה מחיר ששווה את העובדה שיישמר כבודם ופרטיותם של הלא־משרתים שמגיע להם יחס שוויוני וזהה.
במצב שייווצר לא יהיה צורך לגנות ולהוקיע אף תופעה – מי שנקבע שאינו כשיר לשירות בצה"ל מסיבה מסוימת (רצוי ביושר) ישרת בש"ל, ומי שפטור משניהם, סימן שיש לכך סיבה אמיתית, ועלינו להניח לו ולאחל לו כל טוב. אני מאמין שבעקבות שינוי כזה, כל הלך־הרוח הציבורי בנושא ישתנה, ואני מקווה כי אנשים ישקלו היטב האם לזייף או לשרת כחוק, בדרכם.
שם הכותב ופרטיו שמורים במערכת "האייל הקורא".
|
קישורים
נשארתי בשביל השירות - מאמרה של גלית לובצקי
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש