ב-10 באפריל 1912 יצאה אניית הפאר "טיטאניק" למסע הבכורה שלה, עמוסה ביותר מ-2200 נוסעים ואנשי צוות. שלושה ימים אחר־כך, התנגשה הספינה בקרחון עצום ממדים בים הצפוני. מתכנניה אומנם הגדירו אותה כבלתי ניתנת לטביעה, אולם לרע המזל, שקעה הטיטאניק אל מצולות הים שעתיים וארבעים דקות בלבד לאחר אותה תאונה טראגית. כ-1,500 אנשים שילמו על־כך בחייהם.
הפלגת הבכורה
בנייתה של הטיטאניק החלה במרץ 1909, במספנות "הארלאנד אנד וולף" שבבלפסט. הטיטאניק היתה השנייה מבין שלוש ספינות פאר עצומות ממדים, שנבנו בבריטניה עבור חברת "וייט סטאר ליין". הספינות הנוספות בשלישיה היו ה"אולימפיק" וה"בריטאניק". הטיטאניק היתה הגדולה והמרשימה מבין השלוש. מתכנניה חלמו לבנות ספינה ענקית ומפוארת, שתפליג בבטחה מאנגליה לארצות־הברית במהירות שיא. למחלקה הראשונה היה היכל כניסה מרשים וסוויטות מפוארות. הטיטאניק צוידה בספרייה, מתקני ספורט, ואף בבריכת שחייה. בתוך מחסני הספינה אוחסן מטען יקר ערך, שכלל בין השאר יינות משובחים.
היכל הכניסה למחלקה הראשונה של ה"טיטאניק" (צילום מארכיון מנהל הרשומות האמריקאי)
המילה היוונית "טיטאנוס" פירושה "ענק"; הספינה נקראה על שמם של הענקים הטיטאנים מהמיתולוגיה היוונית. בשל ממדיה העצומים של הספינה, השם טיטאניק תאר אותה בצורה הולמת בהחלט. הספינה יכלה להכיל 3,500 נוסעים ואנשי צוות, אורכה היה 269 מטרים, רוחבה 28 מטרים, והיא היתה מסוגלת לנוע במהירות עצומה של 43 קמ"ש. הטיטאניק הכילה תחתית כפולה, וגופה חולק ל-16 תאים, שנחשבו כבלתי חדירים למים מאחר וניתן היה לסגור את המעברים ביניהם בלחיצת כפתור מגשר הפיקוד. הפלדה ששמשה לבניית הטיטאניק נחשבה באותה העת לטובה ולמתאימה ביותר לבניית אוניות. יוחסו לפלדה זו חוזק גבוה, גמישות רבה ומשיכות. הספינה חוזקה בכמויות עצומות של מסמרות פלדה והוגדרה כפאר הטכנולוגיה של זמנה.
במאי 1911 הורדה הטיטאניק למים ובמרץ 1912 הושלם עיצובה. התכנון המהפכני והפאר שבו נבנתה השרו תחושה כי הטיטאניק בטוחה לחלוטין. הספינה אמנם צוידה בסירות הצלה למקרה חירום, אך כמותן הספיקה אך ורק למחצית הנוסעים ואנשי הצוות (כמות כזו של סירות הצלה היתה תקנית באותם ימים).
טביעתה של הטיטאניק
ב-10 באפריל 1912 הפליגה הטיטאניק מנמל סאות'המפטון שבאנגליה לנמל ניו־יורק שבארצות הברית. במעונות הפאר של המחלקה הראשונה התאכסנו ידוענים רבים, ביניהם אנשי עסקים, עיתונאים, סופרים וציירים. לפני ההפלגה נמסרה לרב־החובל, אדוארד סמית', תחזית על סיכוי להופעתם של קרחונים במסלול הספינה, אך הוא לא ייחס לה חשיבות מרובה. בעת ההפלגה התקבלה תחזית נוספת, ממוקדת וקודרת מקודמתה, אך בשל נחישותו לעמוד בלוח הזמנים ולהגיע לניו־יורק בזמן, לא מצא לנכון קפטן סמית' להקטין את מהירות הפלגתה של הספינה.
שלושה ימים לאחר תחילתה של הפלגת הבכורה, ב-14 באפריל 1912, בשעה 23:40 לפי שעון גריניץ', דווח מעמדת חרטום הספינה כי קרחון נמצא במסלולה. הנווט שקיבל את הידיעה הפנה את הספינה הצידה, אך בשל מהירותה הגבוהה של הספינה ומשקלה העצום, לא ניתן היה בשלב זה למנוע את ההתנגשות, והקרחון פגע בצידה של הטיטאניק וריסק את דופן הספינה.
לאחר התאונה ניתנה הוראה להוריד את נוסעי הספינה בסירות ההצלה למים. אולם, רבים מהנוסעים סרבו לנטוש את הטיטאניק המפוארת, שעדיין נראתה להם בטוחה ומוגנת, לטובת האוקיינוס הקר וסירות ההצלה הקטנות. לכן, סירות ההצלה הראשונות שהורדו למים היו כמעט בלתי מאוישות לחלוטין. רק כאשר גברה זווית נטייתה של הספינה אל תוך המים, החלו הנוסעים להבין שקיצה של האונייה קרב, והסירות האחרונות שנטשו את הטיטאניק היו עמוסות באדם. הקרע שיצר הקרחון גרם למים לחדור פנימה אל בטן האונייה, והם משכו את חרטום הספינה כלפי מטה וגרמו לה לשקוע. רוב ניצולי האסון היו נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה, מאחר שמחלקות אלו היו קרובות יותר לסיפון ולסירות ההצלה. בשעה 2:20 לפנות בוקר ב-15 באפריל, שעתיים וארבעים דקות בלבד לאחר שהתנגשה בקרחון, שקעה הטיטאניק אל מצולות הים. בשל המחסור בסירות הצלה, ניצלו רק כ-700 איש. שאר הנוסעים ואנשי הצוות טבעו וקפאו למוות במי האוקיינוס האטלנטי הקרים.
עמוד השער של "הניו־יורק טיימס" משנת 1912, העוסק באסון ה"טיטאניק"
עמוד השער של העיתון "הניו־יורק הראלד" משנת 1912, העוסק באסון ה"טיטאניק" ועדות החקירה שבדקו את נסיבות האסון בסמוך למועד טביעת הספינה טענו, שהניווט היה שגוי, וכי מוטב היה להתנגש בקרחון חזיתית ולא להטות את הספינה הצידה. בנוסף הגיעו הועדות למסקנה, כי מספר סירות ההצלה על הספינה היה מועט.
ממצולות לאחר 73 שנים
בשנת 1985, 73 שנים לאחר טביעתה של הטיטאניק, הצליח ד"ר רוברט בלרד, מומחה לגיאולוגיה ימית, לגלות במעמקי האוקיינוס את הספינה האבודה. בלרד, הנודע ביכולתו הנדירה לפענח תעלומות ימיות, הוא גם האיש שאחראי למציאתה של הצוללת "אח"י דקר". באמצעות רובוטים וציוד הנדסי מתקדם מצא ד"ר בלרד את הטיטאניק על קרקעית האוקיינוס, בעומק של 3,700 מטרים מתחת לפני הים. הטיטאניק נמצאה שבורה לשני חלקים, וביניהם היו פזורים שברי פלדה רבים מהספינה. איתור הטיטאניק, ואיסוף חלקים ממנה, אפשרו למדענים לבצע בדיקות חומרים ולנסות לגלות לאחר כל השנים שעברו את הגורמים שהביאו לטביעתה של הטיטאניק.
שרידי ה"טיטאניק" במצולות (צילום: מנהל הימיה והאוויר של ארה"ב)
פענוח התעלומה
במהלך סיור מחקרי שנערך בים הצפוני בשנת 1996, הובאה ממצולות הים פלדה משלדת הטיטאניק. הפלדה הגיע לידיהם של החוקרים קתרין פלקינס, פיל לייגלי ואלכס ג'נקוביק מאוניברסיטת מיזורי־רולה שבארצות הברית, לצורך בדיקת תכונות החומר שלה. מדענים אלו בדקו דגמים מפלדת הטיטאניק באמצעות מיקרוסקופ אופטי ומיקרוסקופ אלקטרוני סורק. הדגמים הושוו לדגמי פלדה הנדסית מודרנית הקרויה ASTM A36. בנוסף עברו הדגמים בדיקות נגיפה, בדיקות בהן מכים בדגם באמצעות זרוע מטוטלת עם משקולת (סוג של פטיש), ובוחנים את מידת פריכותו של הדגם, כלומר מידת נטייתו להישבר. בדיקות הנגיפה בוצעו בטמפרטורות שבין מינוס 55 ל-179 מעלות צלזיוס. בבדיקות נמצא, כי בפלדה שנלקחה מהטיטאניק התרחש מעבר של החומר ממצב משיך למצב פריך בטמפרטורות נמוכות, סביב 2°C מתחת לאפס. מעבר שכזה, הקרוי בשפה המדעית בשם מעבר משיך־פריך, הופך את הפלדה ממנה נבנתה הטיטאניק לבלתי ראויה לשימוש בטמפרטורות נמוכות האופייניות למימי האוקינוס. טמפרטורת המעבר משיך־פריך של פלדה מודרנית נמוכה באופן משמעותי מזו של הפלדה ממנה נבנתה הטיטאניק, כך שהפלדה המודרנית עדיין משיכה בטמפרטורה זו.
האם ניתן היה למנוע את אסון הטיטאניק?
מניתוח האסון עולה, כי המעבר משיך־פריך שאירע בטמפרטורות הנמוכות ששררו במי הים הצפוני הוא אחד הגורמים העיקריים להתקדמות סדקים ולכשל הקטלני בספינה. נמצא כי תכולה גבוהה של היסודות גפרית וזרחן בפלדה היא האחראית להפיכת החומר לפריך בטמפרטורות נמוכות. חשוב לציין, כי הפלדה שממנה נבנתה הטיטאניק לא היתה האשמה הבלעדית לטביעתה של הספינה. הטיטאניק טבעה בשל רצף של נסיבות, ביניהם: התנגשות במהירות גבוהה בקרחון עצום־ממדים, הטמפרטורות הנמוכות ששררו בים הצפוני, תכנון לקוי של הקירות המפרידים בין 16 מדורי האנייה (שלא התנשאו לכל גובה הספינה), ושאננות מצד מתכנני הספינה ואנשי צוותה. ראוי לציין, שהאנייה "אולימפיק", שהושקה בשנת 1910, יוצרה בתכנון דומה באותה המספנה, נבנתה מאותה הפלדה כמו הטיטאניק, ושרדה למעלה מ-20 שנים.
האם אסון דומה יכול להתרחש כיום? סביר להניח שלא. בימינו ישנם אמצעי ניווט וקשר משוכללים בהרבה מאלו שהיו בנמצא בשנת 1912, כך שכיום ניתן להבחין בקרחונים ממרחק רב ולמנוע התנגשות מסוג זה. אילו בכל זאת היתה מתרחשת כיום התנגשות שכזאת, יש להניח שממדי האסון היו קטנים יותר. זאת משום שכיום תכנון ספינות מתבצע ביתר קפידה, תוך היצמדות לתקנים מחמירים, שימוש בכלי תוכנה הנדסיים, ומתוך הבנה עמוקה יותר של עולם החומרים. כיום אנו מודעים בצורה הרבה יותר יסודית ומעמיקה לקשר שבין מבנה החומר והרכבו, לבין תכונותיו והסיכוי שלו לכשל. הפלדות בהן משתמשים כיום לבניית ספינות הן פלדות משיכות בהרבה בהשוואה לפלדת הטיטאניק, והמעבר משיך־פריך מתרחש בטמפרטורות נמוכות בהרבה, מה שמקטין את הסיכוי לכשל פתאומי בטמפרטורות השוררות בים הצפוני.
|
קישורים
|