 |
בשבוע הראשון של חודש אב, תקופת האבל על חורבן המקדש, מתכנסת מועצת הרבנות הראשית לדון מחדש באיסור העלייה על הר הבית, דיון שיסתיים בהשארת איסור העלייה על כנו עד לסיום עבודתה של וועדה שהרכבה עדיין לא ידוע. מי בעצם מפחד מהר הבית? ולאן נעלם הציבור החרדי?
|
|
| טור אישי • ש. פוגל • יום ד', 9/8/2000, 17:08 |
|
 |
|
| (צילום: ויין מקלין, תחת רשיון CC Attribution 2.0) |
|
יסוד האיסור ההלכתי על הכניסה להר הבית נעוץ באיסור על כניסת טמאי מתים פנימה מה"חיל" ("חיל" - הגדר החיצונית של בית המקדש שגידרה אזור בתוך הר הבית המקורי. טמא מת - הגדרתו ההלכתית של כל מי שנגע בגופת מת יהודי או שהה תחת אותה קורת גג עמו או עם קברו; טומאת המת מתבטלת רק לאחר טהרה באפר פרה אדומה, טכס שאין כיום אפשרות לקיימו), ועל האיסור על כניסת נידה או מי שראה שכבת זרע אל הר הבית בכללו, אלא אם כן טבל/ה במקווה. לכאורה, הבעיה פתירה מבחינה הלכתית - כל שיש לסמן הוא את שטחו של המקדש עצמו, לאסור אותו לכניסת כל יהודי, ולסמן את שטח הר הבית ולהציב מקווה טהרה בכניסה, וראה זה פלא - מעתה יוכל כל יהודי לעלות על הר הבית לתפילה.
כל האמור לעיל טוב ויפה בתיאוריה, בשטח - הבעיה ההלכתית מורכבת יותר. הר הבית אותו אנו מכירים כיום, צורתו מרובע הקרוב לטרפז, בעוד שהר הבית שנתקדש, צורתו ריבוע של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. כל שאר השטח הוא תוספות שהמוקדמת בינן הרודיאנית והמאוחרת עותומנית. כל השטח שמחוץ לריבוע מותר לכניסה אף בלא טבילה, אלא שיש להגדיר את הריבוע המקורי. אם כך, אומר הקורא לעצמו, שיטבלו גם לפני הכניסה לתוספות. אלא שהכניסה של טמא־מת לשטח בית המקדש (פנימה מה"חיל") אסורה לחלוטין גם למי שטבל, כל עוד הוא טמא־מת. הפתרון שבחרה הרבנות הראשית היה לאסור לחלוטין את הכניסה להר הבית כולו - כולל התוספות שברור כי מותר להיכנס לתוכן אפילו ללא טבילה.
הדיון לא נגמר בהטלת האיסור הגורף. רבנים רבים, בינם בעלי סמכות הלכתית המקובלת על רוב הציבור הלא חרדי, תומכים בעלייה לאזורים המותרים לחלוטין ואף לאזורים המותרים לעלייה אחר טבילה. והקורא, אדם אינטליגנטי, יש להניח, יתמה על הרבנים הללו שמוכנים להכניס יהודים תמימים לספק איסור חמור. פתרון התמיהה נעוץ בקיומם של מחקרים המבוססים על חפירות ארכיאולוגיות בודדות (ולעניין החפירות תוקדש תשומת לב בהמשך) שרובן נעשו בתקופת המנדט, על צילומי אוויר של ההר, ועל צילומים של פנים ההר שנעשו בעיקר על ידי מוסלמים. המחקרים מתבססים על הצלבה בין תיאורי בית המקדש והר הבית כפי שהם מופיעים במשניות ובשאר המקורות התנאיים לבין הממצאים הארכיאולוגים בשטח. כיוון שהפרשנות והתיארוך של הממצאים הארכיאולוגיים אינם חד־משמעיים, לא ברור מהו תפקידו של כל פרט וכיצד הוא מגדיר מחדש את גבולות הר הבית. האם חומה מעובה בגבול הצפון־מזרחי של הר הבית הנוכחי הינו מגדל עתיק, ולכן פינה של ההר המקורי? שאלות כאלו גוררות ריבוי שיטות. כיום מוכרות לא פחות משבע שיטות שונות, כולל אחת (זו של טוביה שגיב) הגורסת כי הר הבית המקורי נמצא בכלל מתחת להר המוכר לנו. כל שיטה גם מגדירה מחדש את מיקומו של המקדש עצמו (כזכור, שטח אסור לחלוטין) בזווית שונה ולכן יוצרת בעיות. ולמרות זאת, אם מצליבים את השיטות כולן (פרט לזו של שגיב), ועל אחת כמה וכמה אם אדם בוחר לו שיטה אחת והולך על פיה, הרי שללא ספק ישנם אזורים בהר הבית המותרים בכניסה לכל אדם לאחר טבילה, ואזורים שאין ספק שמותרים לכניסה לכל.
חזרנו, אם כן, לשאלה המקורית - מהם מניעיה של הרבנות הראשית באיסור הגורף והכולל על העלייה להר הבית? התשובה מורכבת ונובעת ממצבו הפוליטי של הר הבית כמוקד חיכוך בין־דתי וכסמל. הוואקף המוסלמי אינו אוסר על עליית יהודים להר אלא על תפילת יהודים בהר. אם תחליט הרבנות על התרת העלייה להר הרי שברור שמטרת העולים תהיה תפילה, ובכך יידחף הסכסוך הבין־דתי אל לב הקונצנזוס, שהרי אותם יהודים הנמנעים לעלות על ההר הם אותם הנמצאים במרכז הפוליטי דתי של הציבור הדתי (הלא חרדי), ואלו משלימים כיום עם השליטה המוסלמית בהר כיוון שההר מבחינתם אינו מושג ולא מפריע להם שיישאר כך. אלו שאינם משלימים עם פסיקת הרבנות הרשמית ומעדיפים לסמוך על הרבנים המתירים, הם אלו הנאבקים לטובת העלייה להר הבית. יש לציין שדווקא הציבור היותר משכיל תורנית הוא התומך בעלייה להר ועל הסיבות לכך נעמוד בהמשך.
המתמיה בכל עניין המאבק הוא שתיקת הציבור החרדי בדיון על הר הבית. למותר לציין שאף על פי שפרדוכסלית, רוב חברי מועצת הרבנות הראשית הם חרדים לא ציוניים, החרדים אוחזים באיסורי עלייה משלהם. אבל מדוע לציבור החרדי כלל לא אכפת מהר הבית? הרי מדובר במקום הקדוש ביותר בעולם היהודי! הרי כל יהודי אמור לכוון את ליבו אל מקום המקדש בזמן התפילה, ומה טוב יותר לכוונה מלעמוד ברגליך מול אותו המקום ממש? יותר משנעוצה הסיבה באי הרצון של החרדים לעלייה על ההר, היא נעוצה בהסבר לרצון של העולים לעלות. הניסיון לעלות להר הבית הוא חלק מהניסיון ליצוק תוכן חדש אל תוך הדתיות היהודית ולעשות זאת במסגרת ההלכה האורתודוכסית. במקרה זאת, מדובר בניסיון לרענן את הדתיות על ידי השילוב בין לאום לדת, כמו גם מתוך הרצון להחדיר ממד רוחני נוסף לתפילה על ההר. החרדים אינם מעונינים בהתחדשות הדתית. על פי התפישה החרדית, גם ספיחי ההלכה האורתודוכסית, כגון מנהגים שיסודם בגולה, בחיים בין לא יהודים, בחוסר טכנולוגיה וכדומה, צריכים להשאר קבועים, ולא להתחדש. העלייה להר הבית, שעד התפתחות הארכיאולוגיה לא הייתה דרך לאפשר אותה, גם היא נדמית לחרדים כחידוש. הציבור החרדי גם סולד מהרעיון של שילוב תכנים לאומיים בתכנים דתיים, כמעט באותה המידה שהוא סולד מהתבססות על הארכאולוגיה השנואה - אויבת התנ"ך והקברים. כל הסיבות הללו מובילות לדממה החרדית בדיון על הר הבית.
דעתו של טוביה שגיב מעניינת במיוחד, שגיב מעלה שורה של שאלות משמעותיות בנוגע למיקומו של הר הבית הנוכחי: הכל נראה שם גבוה מדי, ולכן גם מתמיה כיצד הגיעו מי הנחלים אל המקדש, פרט שמתואר במשנה. זוהי רק אחת משורה של שאלות שהוא מעלה ומסקנתו מעניינת: הר הבית הנוכחי בנוי על גבי ההר האמיתי שנמצא קרוב למישור בו נמצאת כיום רחבת הכותל. כיוון שאי אפשר לחפור מתחת להר הנוכחי, אין באפשרותו להוכיח את ממצאיו, אולם, לטענתו, אין פתרון אחר לשורת הראיות הנסיבתיות שהוא מציג - אלא מיקומו של המקדש מתחת למרחב שבין מסגד עומר למסגד אל־אקצה.
כיוון שאסור ליהודי דתי להיכנס לשטחים מסוימים בהר, הרי שחוקרים דתיים מנועים מלהיכנס, אולם אנו מנועים מלשמוע את ממצאיהם של חוקרים שאינם שומרי מצוות, שכן הוואקף המוסלמי מונע כל סוג של חפירה בהר הבית. ולא זו בלבד, אלא שבעבודות הבנייה בהר הוא גם טורח להרוס שרידים ככל האפשר. הוואקף מנסה למנוע עלייה לתפילות (הרי אין להניח שהמשטרה מגבילה אנשים מלעלות להר סתם כך, הם עושים זאת כדי למנוע מהומות), כמו גם עלייה לצורך חפירה. כך נשאר הר הבית ומיקומו האמיתי חידה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש