 |
"מרחק נגיעה" היא סדרת דרמה העוסקת בשתי קהילות המצויות בשולי החברה הישראלית המתוקשרת. למרות שהיא נמצאת מרחק נגיעה מתל־אביב (20 דקות נסיעה, אולי), היא הכי רחוקה שאפשר. היא רחוקה יותר ממוסקבה (ששם צולמה חלק מהסדרה), היא יותר רחוקה מגואה, יותר רחוקה מניו־יורק, היא רחוקה כמו ... בני ברק.
המאמר מכיל ספויילרים לעלילת הסדרה.
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • טלי וישנה • שבת, 24/3/2007, 18:43 |
|
 |
|
| גאיה טראוב והנרי דוד, מרחק נגיעה (צילום: אתר "רשת") |
|
עם תום העונה הראשונה של "מרחק נגיעה" (בבימויו של רוני ניניו, שודרה במסגרת שידורי "רשת"), אפשר לבחון מה מייחד סדרה זו מסדרות טלוויזיה ישראליות שקדמו לה.
אז מה יש בסדרה? הרעיון הבסיסי הוא ישן ומוכר: סיפור אהבה בין בחור ובחורה שאין סיכוי שיוכל להתממש. סיפור אהבה שיושב על פערי תרבות שאינם ניתנים לגישור. במקום משפחות קפולט ומונטגיו, במרכז הבמה משפחות ברמן ומינץ, ואת טוני ומריה מחליפים זוריק ורוחל'ה. והאהבה הזו מתחוללת בלב שכונה בני־ברקית, ותחת עינה הפקוחה תמיד של העיר.
רומיאו ויוליה. ציור מאת פורד מאדוקס בראון
אבל הסדרה היא לא רק הסיפור של זוריק ורוחל'ה. העלילה כולה סובבת סביב מודלים שונים של אהבה וזוגיות: אהבתו של סשה מינץ לאשתו, המלווה בנגינת גיטרה נוגה, אהבה בלתי אפשרית של גבר לאישה יפה ובוגדנית; מערכת היחסים של מרינה מינץ, השחקנית המתוסכלת, עם הבמאי המזדקן שהותירה אחריה במוסקבה, הנעה בין אינטרסים, תשוקה וגעגוע למשהו שלא יהיה; בעלה של חברתה של רוחל'ה, איטה, האוהב את אשתו באלימות בלתי מתפשרת, ומסרס כל ביטוי של רוך לתועבה בלתי ראויה; ולבסוף – אהבתם של שמואל ולאה ברמן, שחושפת מודל אחר של אהבת אמת המחזיקה מעמד אל מול כאב ואכזבות מתמשכות.
אהבות אסורות, אהבות אחרות
הסדרה לא מציעה סיפורי אהבה נוסח דניאל סטיל, אבל גם לא מערכות יחסים ריקות ומנוכרות נוסח "הבורגנים". היא מציעה אלטרנטיבה שנבנית לכדי מציאות אפשרית באופן איטי ואמין. כאשר סשה מינץ מנגן לבנו שיר אהבה רוסי, אחרי שהוא מסביר לו שאין כמו אהבת אישה, ומדבר בעקיפין על אהבתו לאשתו הבוגדנית, האהבה הזו הופכת ממשית. וכאשר לאה ברמן מסירה לראשונה את הפאה, חושפת את שערה העשיר ומפתה את בעלה לעזור לה להרות שוב, מודל האהבה החרדי הופך גם הוא למשהו נתפש, ממשי, ומרגש; מצד שני, אהבתם של הזוג ברמן, אותה אהבה עזה המאפשרת לבני הזוג לשרוד, היא גם זו שמאפשרת אטימות והתאכזרות לבת שסרחה, לא רק בגלל התפישה שזוהי טובתה, אלא מתוך ניסיון לדאוג זו לזה (מה שמאפשר ללאה לומר לבתה הכואבת, ש"תשים עליה" את החיוך היפה ביותר שהיא יכולה, לא משנה מה היא מרגישה באמת, ותקבל כל הצעה שתוצע לה, כדי שתחזיר את החיוּת לאביה השבור).
לגבי האמינות של תיאור המשפחה הרוסית קשה לי להעיר, אבל לפחות בצד החרדי עשו יוצרי הסדרה עבודה לא רעה. קיימת לא פעם נטייה של יוצרים לכופף את המציאות כדי להתאים לתזה שהם רוצים לבנות. דמויות הדתיים ב"השיר שלנו", למשל, מופרכות כל כך, עד שהן מייצגות בית דתי טיפוסי באותה מידה שבה מייצגת נינט טייב שחקנית מבית מדרשו של סטניסלבסקי. אבל כתיבה מופרכת על דתיים קיימת גם במקומות אחרים, שאמורים להיות רציניים יותר. נעמי רגן, למשל, קיבלה את הבמה ב"הבימה" בהצגתה "מניין נשים", והשתמשה בה כדי להציג תמונה מעוותת לחלוטין על העולם החרדי (ציטוטים מומצאים, נשים המחלקות לאדמו"רים הוראות, ועוד).
שם המשחק: אמינות
גם דמויות המשנה ב"מרחק נגיעה" מקבלות לא פעם עומק, ונחלצות מפלקטיות. האלימות החרדית כלפי השונה, שהתרגלנו לראות אותה בחדשות (חיתולים צואים בירושלים) ולהאמין בה כסטנדרט, מוצגת פתאום כרעה חולה הראויה לגינוי על ידי ראשי הקהילה; החוזר בתשובה אינו פנאטי ואינו מטורף, אלא איש מוסרי, מורכב, המסוגל לראות את היתרונות ואת החסרונות של החברה שבחר בה. לוסי דובינצ'יק, נהדרת כתמיד, מציגה היטב את כאבה של נערה הנקרעת בין רצונותיה היא, לבין הגילויים הנוראים על אמה, ובהמשך על אביה (שיודע ומסכים).
אמנם, עבודה טובה אינה עבודה מושלמת. וגם בסדרה זו היו כמה מקומות שראויים להשתדלות יתרה. בניגוד לרוחל'ה שמצליחה להיראות כמו בת חרדית טיפוסית, אחיה גוזז את פאותיו גבוה מדי, ואת תפקידם של בחורי הישיבה אפשר היה לאייש בניצבים שפאותיהם ראויות יותר. גם הוויתור על כתיבת האות האחרונה בספר התורה, דרמטי ככל שיהיה, אינו אפשרי מבחינה הלכתית. הדרמות היו נשארות מאחורי הקלעים (ועין המצלמה יכלה לקלוט אותם שם), אבל לא בנוכחות כולם.
שמלת כלה מסוף המאה ה-19 (צילום אילוסטרציה, באדיבות דאון מ. טרנר)
כבכל סיפור אהבה בלתי אפשרי, התסריטאי צריך לבחור בדרך כלל בין "והם חיו באושר ועושר" (ע"ע "אישה יפה"), לבין האופציה הטרגית שבה האהבה הבלתי אפשרית שורפת בדרכה הכל. אלא שכאן הצליחו התסריטאים להיחלץ משתי המלכודות. הם בחרו, לכאורה, באופציה שלישית. גם רוחל'ה וגם זוריק משלמים מחיר, כבד אומנם, אבל לא מכת מוות. ברגע נורא אחד, שבו רוחל'ה מבינה את השלכות מעשיה, היא בוחרת לשאת את הגבר האחר, "הסחורה הפגומה", החוזר בתשובה. אבל אנחנו כבר למדנו להעריך אותו כגבר המסוגל לאהוב ולחכות, וכגבר שמבין את המורכבות של הבחירה שלו לשאת אותה. וזוריק השבור, הצועק את שמה מראש הגג (החליפו רוחל'ה בסטלה) הוא עדיין בחור יפה תואר בן 24, שליבו יתאחה בסופו של דבר, והוא ימצא לו אהבה אחרת. אולי בדיוק כמו בעלה הטרי של רוחל'ה, המספר לה בפגישה הראשונה שלהם על אהבתו הראשונה, בחורה סקנדינבית שפגש בהודו, שמתאימה לבחור בערך כמו שבחורה חרדית מתאימה לעולה חדש רוסי.
ולמה לכאורה? משום שלדעתי סצנת הסיום, ממש רגע לפני הסוף, מגלה אמת אחרת. תמונת הנישואין של רוחל'ה (באולם ריק כמעט, ואפילו ללא מניין, טעות שמוכרחה להיות מכוונת), תמונת זעקתו של זוריק, מתרחשות כולן כאשר רוחל'ה עומדת ומודדת את שמלת הכלה שלה. התמונות הללו – החתונה, ה"מקודשת, מקודשת, מקודשת", הזעקה, אולי עוד יקרו. אבל אולי לא. מי יודע?
|
קישורים
קפולט ומונטגיו רומיאו ויוליה, ויקיפדיה
טוני ומריה סיפור הפרברים, ויקיפדיה
סטלה חשמלית ושמה תשוקה, ויקיפדיה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש